טוב אוהלי ישראל – אחדות ולא אחידות // הרב יהושע פפר

צילום: לשכת העיתונות הממשלתית. מתוך אתר פיקיוויקי

 

המשנה קובעת הלכה מרכזית בדיני שכנים, לפיה "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון" (בבא בתרא ס, א). דהיינו, אסור לאדם לפתוח דלת מול דלת חברו, או חלון מול חלון חברו, כדי לשמור על פרטיותה של רשות היחיד.

לכך מביאה הגמרא מקור מפרשתנו: "דאמר קרא: 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו'. מה ראה? – ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה. אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה".

טוב אוהלי ישראל הינו שסידורם שומר על פרטיותם של הדרים בהם.

דרשה ידועה נוספת דורשים חז"ל על אותם אוהלי ישראל, הפעם ביחס לבתי כנסיות ובתי מדרשות: "אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות" (סנהדרין קה, ב). הטובים שבאוהלי ישראל הם בית הכנסת ובית המדרש.

ייתכן שאין כל קשר בין שתי הדרשות – דברי חכמים הרי הם "כפטיש יפוצץ סלע" – אך נראה שיש דווקא מקום לחבר ביניהן.

תנאי בסיסי למעלת האחדות היא שלילת האחידות. עצם מאוחד מוגדר מעצם טיבו וטבעו כמי שמאגד יחד חלקים שונים. כאשר יש בו חלק אחד בלבד, פשוט וברור שלא ניתן לייחס לו את מעלת האחדות. גוף פשוט (לעומת גוף מורכב) אינו יכול להיות "מאוחד".

אחד המקומות הבולטים שניתן להבחין בכך היא ספרות חז"ל. ספרי חז"ל בכלל, והתלמוד בפרט, מציירים לנו תמונה של רבגוניות עצומה, פסיפס מרהיב של דעות שונות בהלכה ובאגדה, עיסוקים והנהגות שונים, סגנונות ומהויות מחולקים (עי' אבות ב, ח).

קשה להעלות על הדעת עושר יותר מרשים, מגוון יותר עמוק מזה שמופיע בתלמוד. אך בה בעת, כולם מאוחדים ביצירה אחת – ברצון משותף לפרש את משנת חכמים ולהאיר את דבריהם בזיו בהיר שלאורו אנו הולכים.

המהר"ל (נצח ישראל, פ"ד) מבאר כי מעלת המקדש (השני) היא אחדות העם, ולפיכך הוא נחרב בשל עוון שנאת חינם. כפי שהוא הולך ומבאר, כשהעם מאוחד גם המקדש מאוחד לשם שמים, ואילו כשיש פירוד בעם, מאבד המקדש את זכות קיומו.

אוהלי ישראל מייצגים מצד אחד את בתי הכנסיות ובתי המדרשיות – "מקדשי-מעט" התלויים, כמו בית המקדש, במעלת האחדות. תפילת בית הכנסת היא דווקא תפילה בציבור.

אבל מאידך, מיקומם וסידורם מדגישים את השוני בין הפרטים, את העובדה שכל אחד קובע רשות לעצמו, שאין הם הופכים לגוש אחד. "אין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה". עובדה זו היא המאפשרת את האחדות, את ה"ציבור" שמתאחד בבתי הכנסת ובתי המדרש. דרשה אחד משלימה את חברתה.

כמה חשובה תובנה זו לימינו אנו. הפועל לכפיית האחידות – במסגרת של משפחה, קהילה, ציבור – פועל בפירוש נגד רצון ה', שרצונו במגוון המתאגד יחד (כמו שביאר הנצי"ב בעניין מגדל בבל, ועי' ברמב"ן [במדבר יא, טז] בעניין שבעים זקנים שדעותיהם שונות זה מזה). ומנגד, חיוני שתהיה מסגרת אחת היודעת להכיל את מגוון הדעות, לאגד את כולן ולכוונן לעבודתו ית' שכם אחד.

ז'אן פיאז'ה (חוקר התפתחות הנפשית של הילד) לימד שיכולת האדם להבחין בין עצמו לבין אחרים, ובין אחרים לבין אחרים, מעידה על התבגרות הפעוט. בכל יום, מתרחק התינוק מנקודת המבט המקורית שאינה יודעת להבחין ("תודעת האוקיינוס" בלשון פרויד) ומתקרב לנקודת מבט בוגרת המכילה מגוון.

בהביטו על אוהלי ישראל ראה בלעם עם שהגיע לבגרות. בצורת האוהלים הוא גילה יכולת להכיל מגוון דעות וסגנונות, ואת איחודם יחד במסגרת אחת של מחנה קדוש. על זאת שיבח: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

תגובות

השאר תגובה