סיפור לחג – בחירות קשות // אליהו לוי

צילום: ויקיפדיה

01:38, ליל שבועות, וצבי רוטנברג (34) עומד מול מדפי הגמרות בחזית אוצר הספרים של בית המדרש "בני הישיבות – זכרון דוד" גבעה ג'. הפלורנסנט, שהוצב ברשלנות מעל ארון הספרים, מסנוור את עיניו של צבי. המסדרון הצר, טורי הספרים העמוסים, יחד עם התקרה הנמוכה גורמים לו להרגיש מעט קלסטרופוביה. הוא ניצב מול הארון, ספק מתבונן ספק בוהה, ותחושת הדֵזַ'ה וו משנה שעברה בדיוק, מפציעה אט אט אל תודעתו העייפה וההלומה. הוא מניח את ידו על מדף המתכת, מתופף קלות באצבעותיו, ובמקום להתמקד במשימה של בחירת כרך כלשהו מבין 20 האופציות האדומות מוזהבות שמציע התלמוד הבבלי – הוא מצליח לחשוב רק על ריחו של אוצר הספרים וכמה שהוא נוסטלגי. ספרים ישנים, מסדרון צר, שילוב של אוויר חנוק, אבק וריחות נייר ישן.

מכיוון שצבי הוא טיפוס שחרד לפרטיותו, לא נספר אלא שהוא בוגר אחת הישיבות המובחרות בארץ. הוא נישא עב"ג, בת למשפחה ירושלמית מהוגנת בהחלט, שכל בנותיה למדו במוסדות בעלי מוניטין. ומהווים, כל אחד במקומו, אזרחים מכובדים מאד בקהילתם. הכל היה בסדר, עד שחתנם, צבי רוטנברג הנ"ל (שם בדוי, כמובן) קם יום אחד לפני כ-6 שנים והחליט לפתע לעזוב את הכולל ולצאת לשוק העבודה. בגיל 28 החלו ספרי מתמטיקה ואנגלית נושרים מחיקו וכעבור זמן לא רב גילו גיסיו הנדהמים היפוך יוצרות משונה במשפחתם. במקום לצאת השכם בבוקר עם שקית תפילין בימינו ועגלת תינוק בשמאלו, יוצא חתנם עם תיק גב סולידי ובו מחשב, ניירת וכריך, ונוסע אל עבודת יומו. אמרו שעובד בהייטק, אמרו שמרוויח 30 אלף בחודש, נקי. אמרו שזו אחת החברות המבוקשות בארץ והוא החרדי הראשון שם. אמרו, אבל אף אחד לא באמת ידע. הוא, צבי רוטנברג, לא אהב לדבר על זה והגיסים לא ממש שאלו. בשכונה הוא המשיך כרגיל, לא שינה לא לבושו ולא מקומו. ילדיו המשיכו ללמוד בת"ת "אבן האזל" וזכות אבות, (ואולי אמהות), עמדה להם אצל הנהלת הת"ת. איך שיהיה, בביתו העדיף צבי לשמור על עסקים כרגיל. המחשב הנייד נשמר היטב בחדר ההורים. וכן כלל התנהלות הבית.

והנה, עומד צבי מול הארון, ותוהה. רק לפני שעה קלה שלח את בנו הגדול (מיכאל, 11) חזרה לבית, למרות מחאותיו הנמרצות של הנער על רצונו להישאר וללמוד עד אור הבוקר (ולשתות מהקפה השחור שברחבה, לאכול מהרוגעלך והגביניות ולהמשיך להסתובב בין הלומדים עם בני גילו), ועכשיו זה רק הוא, הוא וארון הספרים, הוא והגמרא המוטלת בקרן זווית. הוא לא ממש חשב על זה, אבל הנה, עברה שנה, והוא מוכרח להודות: "לא פתחתי ספר". שנה. כמובן, בשבתות הוא לומד עם הילדים, חומש, משנה, נביא וגמרא. אבל פרט לזה? כלום. זה לא היה מיד ככה. בהתחלה היתה לו חברותא בערבים ולפעמים היה גם הולך בימי שישי אל בית המדרש. אבל החברותא עזב וימי שישי התקצרו וכל מיני טרדות ועיסוקים החלו לצוץ בערבים, ולהיות כנים, התחיל להרגיש לו קצת מוזר לשבת בבית המדרש, לבד מול הגמרא. כך שהביקורים הלכו ופחתו, הלכו התקצרו, ועכשיו, עוד מעט 2 בלילה, ליל שבועות, וצבי לא יודע איזו גמרא לבחור.

אז הוא מתופף באצבעותיו על המדף ושואף את הריח, ומתופף עוד קצת ועיניו ממצמצות, יבשות מעייפות וכואבות מהאור המסנוור, והוא נזכר שאשתו ביקשה ממנו להוציא את הבלינצ'ס מהפריזר. ויש עוד 4 שעות עד הבוקר, וזה בטח יספיק להפשיר גם אם יוציא את זה כשילך להעיר את הילדים, אבל בכל אופן.

ובבוקר, כשמנחם הרשקוביץ – הבן הגדול של מוטי הרשקוביץ שלמד שנה מעליו בישיבה והיום הוא משיב ערב בישיבה החדשה של שפירא – ביקש ממנו להוציא אותו בברכות התורה, הוא הסביר לו על המשנה ברורה שאומר ששינת קבע היא 60 נשימות. הוא מצטער, אמר, אבל לא נראה לו שהוא נרדם, כדאי שיבקש ממישהו אחר, מישהו שיודע בוודאות.

צילום: ויקיפדיה

 

 

 

תגובות

השאר תגובה