על מציאת חכמה והפקת תבונה // בניהו טבילה

צילום: אביחי קרני

"אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה" (משלי ג יג) – "אמת כי אשרי אדם מצא חכמה אשר לימדוהו, אך עם כל זה זאת עצתי שאדם מעצמו יפיק גם תבונה מתוך הנלמד, כי הלא אם החכמה אשר ילמדוך טובה מכסף, התבונה שתבין טובה מזהב" (אלשיך הקדוש, שם).

חג מתן תורה מזמן מחשבה על קבלה של התורה לעומת נטילה אקטיבית שלה, ועל לומד פסיבי מול לומד עצמאי. כשהם מדברים על כתרה של תורה, מעלתה הגבוהה והמפוארת ביותר, מלמדים חז"ל באדר"נ ש'עמלה של תורה – כל הרוצה ליטול יבוא ויטול', דרוש מאמץ אקטיבי מצדו של הלומד, עמל ממש, כדי ליטול את התורה ולהופכה לקניינו ולכתר בראשו ואין די בקבלה פסיבית שלה.

בדורות האחרונים הוגים חינוכיים בולטים מאומות העולם מעמידים את הלמידה העצמאית בפסגת החינוך (חינוך 'פרוגרסיבי' – 'חדשני ומתקדם') . לשיטתם, חינוך ראוי לשמו אינו מתמקד בשינון חומר וקליטתו, אלא בהפנמה שלו אגב גילוי ויצירה עצמאיים של התלמיד. כך במקרים רבים המורה איננו מי שמעביר את הידע, אלא מי שמאפשר סביבה בה הוא ניתן לרכישה על ידי התלמיד.

מכיוון שהחינוך ה'מתקדם' על גילוייו השונים כולל היבטים נוספים, הקשורים בפריקת עולה של המסורת ובתהליכי חילון אותם עברה החברה המערבית בדורות האחרונים, אנו מתפתים לא פעם לראות את החינוך התורני הראוי באופן השמרני: סביבה בה אופן ההוראה המיטבי הוא הרצאה של מורה בכיתה מלאת תלמידים מקשיבים, ולפעמים, אולי, גם עיבוד של החומר הנלמד בכתב במסגרת סיכום או מבחן.

בתמונה הרווחת הזו, הפעילות הנדרשת מן התלמיד רוב הזמן אינה רבה. הפעילות הגלויה הנדרשת ממנו היא בעיקר הקשבה ומאבק בהסחות דעת. זאת בזמן בו ניתן ללמד טוב יותר תחומי דעת שונים באופנים אחרים – לימוד חשבון בכיתות המתאימות בעזרת משחק בחצר, לימוד היסטוריה בעזרת סיורים במקומות בהם התרחשה וכתיבה עצמאית אודותיה, ואף לימוד שפה זרה אגב משחק, שירה ופעילות מתאימה. כל אלה אינם נעשים. ברור, נוח (וזול יותר, לרוב) ללמד בכיתה על ידי הרצאה, וכשזה נתפס כמתאים לפילוסופיה החינוכית קשה יותר לערער על כך.

אך האם באמת אלו פני הדברים במסורת שלנו? בחברותא, כמו זוג סכינים המתחדדות אחת בירך חברתה, כל לומד בונה את תורת האמת הנוצרת בלימוד בעצמו תוך שהוא נשען על חברו ונאבק עימו בו זמנית. לימוד בחברותא במיטבו איננו דומה למציאת חכמה, אלא להפקת תבונה. באופן מיוחד לתורה הקדושה, גם חידושים המתחדשים תוך כדי לימודה הופכים להיות חלק ממנה. גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן בסיני.

התבוננות בבתי הספר היסודיים שלנו מעלה תהיה אודות חלוקת הזמן בין שינון ורכישה פסיבית של ידע, לבין הבניה שלו על ידי הלומדים בסביבה מאפשרת, מתוכננת ותומכת. באופן מוזר משהו, לימודי החול (בהיקף וברמה בה הם נלמדים) מתקיימים באופן מסורתי לחלוטין – הרצאה של מורה מול טורי שולחנות וכסאות, בעוד לימודי הקודש נלמדים בשתי המתודות, בהוראה מסורתית ובהוראה 'פרוגרסיבית – חדשנית'. כך, היסטוריה חשבון ומדעים נלמדים בעיקר על ידי שמיעה ובעזרת ספרים, על אף שניתן ללמדם באמצעים מגוונים ודינמיים הרבה יותר.

בכל האמור ללימודי החול, עלינו לנסות ולהסיט מעט את המטוטלת מקוטב מציאת החכמה לבדו בו היא מצויה, מעט בכיוונו של קוטב הפקת התבונה: אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה.

צילום: אביחי קרני

תגובות

השאר תגובה