"חג הקציר" – חג החיים // הרב יהושע פפר

צילום: שחר דרורי. פיקיוויקי

חג השבועות שונה משאר ימים טובים בכמה פנים. שאינו כמותם, אין לשבועות תאריך קבוע במקרא, ובמקומו יש לחוג אותו ביום החמישים "ממחרת השבת".

בנוסף לכך, חג השבועות אינו מופיע במקרא כחג "היסטורי" ששורשו באירוע מכונן שחווה עם ישראל בראשית הווייתו, אלא כחג הקציר ויום הביכורים – חג חקלאי. חז"ל מוסיפים את הפן ההיסטורי בקישור היום למתן תורה בסיני – אך קישור זה אינו מופיע בתורה.

נתמקד בהבדל נוסף, הפעם מדברי חכמים. שלא כשאר ימים טובים, בהם ישנה מחלוקת ביחס לדרך הראויה לחגוג את היום, בשבועות ברור לכל שציון היום דורש ממד גשמי-ארצי: "בעצרת כולם מודים דבעינן נמי לכם" (פסחים סח, ב).

אִמרה זו נוגדת את האינטואיציה. דווקא בשבועות, יום שניתנה בו תורה, היינו חושבים שמן הראוי להקדיש את כולו לתורה ולתפילה – לעבודת ה' שהתחדשה בתורה. למה דווקא כאן נתייחד היום להיות "חצי לכם"?

נדמה שהתשובה לשאלה זו גלומה בדברי הברייתא: "גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא" (אבות ו, ז). גדלותה של תורה היא שהיא נותנת חיים לאדם לא רק בעולם הבא, אלא דווקא בעולם הזה.

תורנו היא תורת חיים – " עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח). היא אינה מגדירה לנו פולחן דתי בלבד, אלא מציעה דרך חיים שחובקת את כל פינות חיי האדם. כפי שמזכיר הרש"ר הירש בכל מקום, התורה לא ניתנה לנו בנפרד מחיי היומיום, אלא כחלק מהותי של חיינו הפשוטים, הגשמיים והארציים.

העובדה שבתפיסה הרווחת עיקרה של עבודת ה' מתרחשת בניתוק מאותם חיים – בתוך איים מבודדים של בתי הכנסת ובתי המדרש – היא תוצר של המודרנה ושל הגלות, ששילובם יחד ריחק אותנו מהטבעיות של יישום התורה בחיינו הארציים.

בעבר המצב היה שונה בתכלית: בתוך שדהו קיים אדם את מצוות לקט, שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, איסורי כלאיים, מצוות ביכורים, שמיטה ויובל, וכך הלאה. גם כיום, מטרת התורה היא לרומם את קיומנו הארצי, להביא אותנו אל פסגת העשייה האנושית, לקדש את החיים.

מסיבה זו בחג השבועות, יום מתן תורה, עלינו לעבוד את ה' לא רק בפולחן דתי אלא אף בדרך של הנאה גשמית. בכך מגלים שהתורה אכן חודרת לכל פינות חיים: למעשים הפשוטים והגשמיים שבני האדם נדרשים לעשות יום-יום לאורך חייהם.

האירועים המכוננים של חג השבועות הם אפוא "חג הקציר" ו"יום הביכורים". מתן תורה לא בא להחליף את חגי החקלאות בפולחן אחר, אלא דווקא לקדש את אותו קשר בין האדם לבין אדמתו. התורה יוצקת לתוכו משמעות פנימית, מקדשת אותו ומעלה אותו. לשבועות אין אפילו את המלאכותיות של תאריך – יום שנקבע מראש במנותק ממרוצת החיים. הוא מגיע בספירת ימים, כשיאו של תהליך מתפתח בתוך החיים עצמם.

נדמה שאין לבני דורנו מסר גדול וחשוב מזה. עד כמה שהתורה מתקיימת בספֵרה בפני עצמה, מנותקת מן החיים הארציים, היא עלולה להפוך (ח"ו) לזרה, מנוכרת ולא רלוונטית.

הלוואי שנזכה להחדיר את קדושת התורה לכל רובדי חיינו, ולקיים בנו את דברי הכתוב: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו).

צילום: שחר דרורי. פיקיוויקי

תגובה אחת
  • 01
    שלמה
    2016/06/09 21:32

    כדאי לשים לב גם לעובדה שבמצוות מקרא ביכורים בה מביא הביכורים מספר את ההשתלשלות ההיסטורית של עם ישראל, לן ארמי עובד אבי עד ההגעה לארץ, נעדרת באופן מובהק קבלת התורה ומעמד הר סיני.
    חג הביכורים הינו חג שהמוקד שלו אינו התורה אלא עבודת האדמה והמקדש אליו מביאים את ביכורי האדמה ושתי הלחם! (המקדש הוא כידוע גורן חיטים…).
    עם החורבן והעברת המוקד מהמקדש והאדמה אל התורה, שונה באופן מהותי משמעות החג, והטקסים נעשו קשורים לתורה. אכילת חלב ודבש (האסורים במקדש), הפכו להיות עיקרו של יום כסמל וכמשל לתורה.
    דבש וחלב שהם ארץ זבת חלב ודבש, הם פן ארצישראלי המנוגד לחקלאות (ראה ישעיהו ז') ובא לידי ביטוי בחורבנה של הארץ דווקא. חג הביכורים עניינו חקלאות וגידול שבעת המינים. והנה הוא מקבל ביטוי אנטי חקלאי של חלב ודבש.
    מה צריך לעשות בימינו שזכינו לשוב לארצנו, לחונן את עפרה ולהחזירה למעמד החקלאי הבכיר והבינלאומי שלה?
    האם להיצמד לחג מתן תורה החורבני גלותי או לחזור לחג הביכורים ושתי הלחם?
    מחד, יש עבודת אדמה בארצנו ומאידך מקדש עדיין אין.
    אל איזה חצי כוס אנו מכוונים?


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה