נו, איך עבר בין-הזמנים? // הרב נתן בקר

RLZ_Superland_-_SLC_689m_Kumba_Roller_Coaster_02

שבעת השבועות שבין פסח לעצרת מורכבים משבועיים בין-הזמנים ומחמישה שבועות של שקיעות והתעלות בתורה בזמן קיץ. לא, זה לא שבבין הזמנים אין תורה. יש. אבל יש גם טיולים למטיבי לכת, טיולי אקסטרים, טיולים בחו"ל, טיולים אקסטרים בחו"ל למטיבי לכת, וכן, לפעמים, גם טיפטיפה שעמום. לא משהו רציני. אבל יש. שני השבועות הראשונים של ספירת ההתעלות וההכנה לקראת קבלת התורה, שבוע החסד ושבוע הגבורה, מוקדשים אפוא להחלפת כוחם של קווי השם, לעיתים בדרך של כבוד, ולעיתים לא כל-כך. עד כאן על פי הרמז.

וכעת לפשט –

הפשט הוא שבמקרים רבים, בין-הזמנים לא מנוצל כפי שצריך. אחרי זמן חורף, בפרט בשנה מעוברת, צריך בהחלט החלפת כוחות והוצאת אנרגיות שנצברו. אך בגילאים מסוימים, ובפרט בעידנים מסוימים כמו למשל בעידן הטכנולוגי שלנו, בין-הזמנים מחייב חשיבה מעמיקה והתגייסות רבה יותר של אנשי חינוך וקהילה לעיצובו הראוי והמותאם. לא רק לשם ה"סור מרע", אלא, ובעיקר, לשם ה"עשה טוב". כך למשל ניתן לתכנן תעסוקת התנדבות לבחורים בעמותות מפורסמות בימי החופש (ולא רק בחופש הגדול), באופן שהם ייתרמו מניצול זמן והפנמה של תודעה זולתית, משפחתם תיתרם מהידיעה שהם לא מסתובבים בחוסר מעש, והחברה כולה תצא נשכרת. כך למשל שיחת טלפון מהר"מ או המשגיח פעם אחת בבין-הזמנים שלם, לשם התעניינות בשלומו גרידא, עשויה להציב את הבחור בעמדה יותר מחויבת ופחות משוחררת. ארגון מראש של מפגשים לכלל תלמידי השיעור, כאלה שיכללו למשל שירה משותפת או תחרויות ביידע כללי או בספורט, עשוי לסייע לחיזוק מעמדם החברתי של בחורים שאינם מהבולטים בלימוד התורה, והפתרון המקסים הזה שנקרא 'ישיבת בין הזמנים' לא בדיוק מקדם אותם לשום מקום. לפעמים רק מסיג אותם אחורה. סביר להניח שישנם רעיונות אחרים, נכונים ומוצלחים מהנ"ל. אינני איש חינוך. אני עובד סוציאלי. ובימי בין הזמנים וכן בימים הראשונים של הזמן ידיי מלאות עבודה בניסיון לתקן את מה שבין-הזמנים עולל. כי חוסר מעש, ובוודאי מעש שלילי, מוביל לעיתים למצבים רגשיים שמצריכים התייחסות.

RLZ_Superland_-_SLC_689m_Kumba_Roller_Coaster_02

וכעת לימים הראשונים של הזמן –

"בין ערים וכרכים אשר יסובוך / רגלך בצקה וכושלה הברך / ונפשך תצמא למקצת מנוחה / ומצא לא תמצא בכל מלא החלד / פינה של קדש נעימה ונעלסה / אז שמע נא לי אחי, אם סב ואם ילד / שא נא רגלך ולך הישיבתה". מילים אלה, מתוך שירו של הרב אברהם אליהו קפלן, מתארות את השיבה לישיבה לאחר בין הזמנים כהגעה למקום נופש לנפש ומרגוע רוחני. האמנם כך הם פני הדברים בזמננו? האם נעשות פעולות על מנת שבחור יחוש 'מקצת מנוחה' עם הגיעו לישיבה? ברור הדבר שאין כמו לימוד התורה ועבודת המוסר כדי להביא לאותה מנוחת נפש מיוחלת, אך כלום מישהו בצוות הישיבה נותן אל ליבו ל'רגלך בצקה וכושלה הברך', איתם מגיעים הבחורים בהמוניהם אחרי בין הזמנים? הרי ברור שאין הכוונה לרגליים בצקות מהדרג'ה ולברכיים כושלות מסנפלינג במערת קשת. כוונת המשורר לבקצת וכשלות רוחניים שנוצרו בימי חוסר המעש. האם כשאיש צוות שואל: "נו, איך עבר בין הזמנים?" כוונתו באמת לעשות עבודה רבתי עם החלקים השליליים שמצאו מקום בנפשו של הבחור באותם ימים? עם ההיחשפות ליידע ולמראות שאינם ראויים? עם השאלות שהתעוררו, עם הקשיים הרגשיים?

אני מרגיש קצת לא הוגן. זה לא פייר לדרוש מאנשים שמשקיעים המון במהלך הזמן עצמו, לגייס עצמם לעניינם של תלמידיהם גם בימי החופשה. גם להם יש משפחה וחיים וצרכים. אך אולי אם הדברים ילובנו במהלך הזמן עצמו ולא ברגע האחרון, דברים ייראו אחרת, לא רק אצל התלמידים, גם אצל נושאי עול חינוכם.

 הכותב הינו עובד סוציאלי (MSW), חבר באיגוד המטפלים החרדי

תגובות

השאר תגובה