לסבול גם את מי שאוכל שרויה… // הניה שוורץ

צילום: יונינה, ויקימדיה

 

כמי שגדלה בשכונה מעורבת בירושלים בה חיו זה לצד זה חרדים וחילוניים, באחווה שקשה להסביר אותה בימינו, ידעתי שיש שני סוגי יהודים: יש את אלו ששומרים על המצוות ואלו שאינם. זה הספיק לי כדי לדעת את הגבולות היכן מותר לאכול ולאן לא מכניסים אפילו רגל,

לא ראיתי שיש גם הבדלים בין החרדים בינם לבין עצמם, ההבדלים נתפסו בעיני כמו שיש הבדלים בין עיניים כחולות לעיניים שחורות ובין נמוך לגבוה, כלומר טבעיים, נורמלים, רגילים. העובדה שזה מתפלל בנוסח אשכנז והשני בנוסח ספרד היתה הכי לא חשובה בעיני בדיוק כמו העובדה שאחי אהב שוקולד מריר ואילו אני שוקולד חלב.

הפעם הראשונה שבה הבנתי שאולי אלו לא סתם הבדלים של מה בכך היתה בפסח אחד, בו התארחנו אצל דודתי. באותה שנה תפסתי את בת דודתי 'על חם'. היא טבלה מצה בחלב ואכלה בהנאה. העיניים שלי התעגלו בדיוק כמו בסיפורים בתדהמה ענקית, כי מבחינתי מה שהיא עשתה לא היה פחות מאשר לאכול חזיר ביום כיפור. בבית שלנו, בית חסידי מובהק, גִיבְּרָאקְט (שרויה) היתה מילה נרדפת לחמץ גמור, כל כך נרדפת שלא היו מביאים שתיה לשולחן הסעודה שמא כשימזגו תיפול טיפת נוזל על השולחן היכן שאולי יש פירור מצה והרי זה הופך את  הפירור לחמץ, וחמץ בפסח ועוד על שולחן הסעודה?! אז מי שרצה לשתות הטריח את עצמו למטבח ושתה. את הצלחות הדיחו מיד אחרי השימוש כדי שפרורים שאולי דבקו בהן, לא יחמיצו ויהפכו את הסט הפסחי החגיגי לחמצי…

ההקפדות הללו אגב, עודן תקפות במשפחתנו, שכן מנהג ישראל דין הוא, ובתור חסידים ה'שרויה' היא עדיין בחזקת "בל יראה ובל ימצא".

אלא שאז לא היו לי את הכלים להבין ולהבדיל בין מנהג לבין דין, בין ראוי לבין הכרח, בין אפשר מותר ואסור. על כן כשראיתי את זה והתברר לי כי אנחנו שוהים בבית של גויים שאוכלים חמץ בפסח (להזכירכם מדובר בבית של דודה שלי, אחות אבי…) הקמתי שערוריה כדי להציל את כל משפחתי מהחטא…

רק אחרי שהגדולים, כלומר הורי והורי הילדה המדוברת, הבינו על מה הסער, נלקחתי לשיחה בה הוסברו לי הדברים שלבוגרים היו מובנים מאליהם. נכון, אנחנו משפחה אחת והתורה היא אחת, אולם מותר לנהוג אחרת כל אחד על פי מנהגי משפחתו ורבותיו, ודודתי על פי מנהגי בעלה לא רק שלא נמנעת מגיברוקט אלא שאצלם שרויה הוא ממש חלק בלתי נפרד ממעדני החג.

זה היה שיעור ראשון והכרחי בעובדה שעם ישראל מקיים את אותה תורה, אך לעיתים יש הבדלים גדולים בצורת ההתנהלות ואופן הביצוע ועדיין אפשר לא רק להיות עם אחד אלא אפילו משפחה אחת.

אחר כך בגרתי ולמדתי בבית ספר שבו למדו כולם, ספרדים ואשכנזים חסידים וליטאים, ולא רק שזה לא הפריע ללימודים זה העשיר והגדיל את עולמינו, כאשר הספרדיות למדו אודות שושלת בית גור והאשכנזיות הכירו את ה"אור החיים" הקדוש. ועם כל שנה שלמדתי בבית ספר הנהדר ההוא, שכיום  כבר לומדים בו רק לפי מכסות וספירת ראשים מדוקדקת, הבנתי שכל ישראל אחים, גם אם לאחד קוראים בוזגלו ולשני בורנשטיין.

והיום, כשאנחנו עומדים במקומות שלפעמים נראים כל כך קוטביים זה לזה, כשאפילו חסידויות נחלקות לשניים וליטאים הולכים לעיתים מכות (…) – ראוי שנזכור שלא זה המצב הטבעי שלנו. המצב הנכון הוא שלשולחן הסדר ישבו כל הסוגים והמינים, וכל דצריך, ולא משנה מה הוא לובש או איך הוא לומד, יתקבל בכבוד.

וכשזה יקרה, אין ספק שמהר מאוד הזבחים והפסחים יהיו מונחים אף הם על שולחנינו.

הכותבת הינה מנחת הורים, יועצת זוגית ועורכת מגזין 'בתוך המשפחה'

תגובות

השאר תגובה