פקודי המשכן וחובת השקיפות // הרב יהושע פפר

trans

 

בפרשת השבוע התורה מפרטת בדקדוק ודיוק רב את הכמות שנאספה מכל חומר – זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, וכך הלאה – וכן את אשר נעשה ממנו.

המדרש עומד על הצורך בפירוט הרחב:

"איש אמונות – זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו? …אלא, אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: 'אלה פקדי המשכן אשר פַּקד משה אין כתיב כאן, אלא אשר פֻּקד על פי משה – על ידי משה ביד איתמר'" (שמות רבה, נא, א).

במדרש תנחומא (פקודי, סימן ד) מוסיף שמפקד זה נעשה למרות שמשה רבנו היה נאמן על-פי הגבורה, כמאמר הכתוב "בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). למרות זאת, היה משה "קורא לאחרים ומחשב על ידיהם".

מדהים לראות עד היכן הדברים מגיעים. משה רבנו היה נאמן על-פי הקב"ה, שהעיד עליו "בכל ביתי נאמן הוא". למרות זאת, דאג משה לנהוג בתרומת המשכן לפי סטנדרטים חסרי-תקדים של שקיפות וניקיון-כפיים.

המשנה מרחיבה את העיקרון לכדי נורמה הלכתית, לפיה "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע, שמא […] יעשיר, ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר". חובת הזהירות והשקיפות כלפי הציבור מרחיקת-לכת עד כדי איסור על עיסוק בתרומת הלשכה כאשר העוסק עטור בתפילין [!], כדי שלא יבואו לחשדו בגניבה מקופת הציבור.

המשנה מוסיפה את הטעם לקפידה זו: "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל'; ואומר: 'וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם'".

לואיס ברנדייס היה היהודי הראשון לכהן כשופט בבית המשפט העליון של ארה"ב. מתוך קדנציה מפוארת רוויית פרשיות חשובות, אחד המשפטים הבולטים שעבורם הוא זכור הוא אִמרה בעד מעלת השקיפות: "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר; ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר". באומרו כך, התווה ברנדייס את עיקרון השקיפות במערכות הציבוריות כתרופה לשחיתות.

בדבריו אלו – אולי שלא ביודעין – הצטרף ברנדייס למסורת תורנית-יהודית עתיקת יומין. חכמים ז"ל נימקו את העיקרון על-פי חובת העוסקים בצרכי ציבור להיות למעלה מכל חשד. אך כמובן שאותה שקיפות אף מוודאת שלא ימעל הנמנה, חלילה, בתפקידו, כברכת רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח, ב).

בוודאי שאנו נותנים אמון מלא בנמנים על הציבור, העושים מלאכתם לשם שמים. למרות אמון בסיסי זה, פוסק הרמ"א (יורה דעה רנז, ב) שכל מי שממונה על הציבור "צריך ליתן חשבון". חובת הדיווח מנקה את איש הציבור מכל חשד, ואף מבטח שהוא לא ימעד בתפקידו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שדאג לתת חשבון מפורט ומלא לתרומת המשכן, ואף הקפיד שהדבר ייעשה בפני אחרים.

לאור כל האמור, ברור שעל מוסדות החברה שלנו, המספקים שירותים ציבוריים לקהל החרדים לדבר ה', לנהוג לאור עקרונות שקיפות ונקיות כפיים המחמירים ביותר – שכן מדובר לא רק בחובה אנושית מקובלת, אלא אף בחובת הדת. עלינו להיות מובילים בתחום זה, ראשונים בדבר שבקדושה לקיים את דברי הכתוב "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל".

האם זה אכן המצב?

2 תגובות
  • 01
    שושנה
    2016/03/11 17:02

    הרבנות הראשית מדווחת לפחות בראשי פרקים (כדרישת החוק מגוף ממשלתי), ודיווחים מבד'צים ומקופות שכונתיות לא ראיתי מימי.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • בן דוד
      2016/03/13 09:08

      אצלנו הקופה השכונתית מפרסמת דו"ח שנתי בפירוט חודשי.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב

השאר תגובה