אז איך מתמסרים למסורת? // בניהו טבילה

10639-empty-beach-chairs-and-umbrella-overlooking-the-ocean-pv

 

כשאנחנו מתפקדים היטב, בנינו ובנותינו נולדים לאורח חיים מסורתי חובק כל – ממצוות עשה ולא תעשה רבות ומפורטות הנוהגות בחיי היומיום, ועד הבניה הלכתית של המציאות שהיא התשתית הנושאת את אורח החיים היהודי כולו. ילד יהודי יודע שלפני אכילת לחם נוטלים את הידיים כשם שיושבים אל השולחן; שכשמישהו חולה במשפחה הולכים לרופא כשם שמתפללים ואומרים תהלים, ושחובשים כיפה כשם שעונבים עניבה. אלה דוגמאות אחדות לפרטיו של הקיום היהודי-הלכתי שאנו מצרפים אליו את צאצאינו בשמחה גדולה. עמוק יותר, בנינו נחנכים למסורת חובקת כל לא רק בציוויה החלים על המציאות (מהשכמת הבוקר ועד קריאת שמע שעל המיטה), היא מסדירה את ההתיחסות הראשונית אליה: המצווה הראשונה שנצטוו ישראל המצויה בפרשתנו (כדבריו של רש"י בראש החומש) היא המכוננת זמנים, חודשים ושנים, עליהם יחולו המצוות שבהמשך.

מסורת חובקת כל כזו עשויה להיות נחווית, בוודאי בשלבי ילדות שונים, כמציאות האפשרית היחידה (הפליאה של ילדים חרדיים רכים על חילולי שבת מבטאת זאת). עם התבגרותם, עשויים בן ובת להתפלא על מציאות חייהם ואף לשאול שאלות מובהקות אודותיה: האם היא מציאות החיים היחידה? אם לא, מה יתרונה על אחרות?

חז"ל מציגים בפנינו ארבעה טיפוסים יסודיים של תגובה: קבלה שלמה, תהיה, אימוץ נקודת מבט חיצונית, ואימוץ נקודת מבט פנימית עם רצון להפוך לפעיל במסורת. כך נוהגים זה שאינו יודע לשאול, התם, הרשע והחכם, בהתאמה. שלושה מטיפוסי התגובה הללו (והתגובה החינוכית להן) מצויים בפרשתנו, הרביעי נמצא בפרשת ואתחנן.

החכם מבקש לדעת מה העדות, החוקים והמשפטים. אלה אינם בעיניו חלקים מובנים-מאליהם של המציאות, אלא חוקים ומשפטים שה' ציווה את אבותיו. הוא מכיר במקומו כבן המצווה על ידי אבותיו בציוויי ה', ומבקש לדעת עוד אודותיהם, להתחייב אליהם בעצמו מתוך חכמתו. התשובה שבחומש והתשובה שבהגדה מפנות אותו ללימוד פרטי הלכה נוספים, לא בהכרח המרכזיים ביותר אותם הוא מכיר מהנוהג הרווח, ולשורשי המצווה. הרשע לא מסתפק במודעות לציווי המסורת ככאלה, הוא מבקש להסתכל על המסורת (שלו!) מבחוץ. להשוות מנקודת מבט זרה. לכך אין חז"ל מציעים פתרון מלבד הקהיית השיניים. לפני השמיעה וההבנה יש לשוב ולהתחייב אל המעשה, ולשאת בעול העבודה. מי שבוחר לעמוד בחוץ ולהבין משם את שנעשה בפנים קשה לעזור לו.

בשונה מן החכם והרשע (המובאים זה אחר זה בהגדה), התם השואל "מה זאת" מבין רק  זאת – המסורת אליה נולד אינה מציאות החיים האפשרית היחידה, והוא תמה על אודותיה. למטה ממנו, זה שאינו יודע לשאול שקבלתו המלאה והשלמה, כביכול, את המסורת, אינה עניין להשתבח בו. שום תנועה של לימוד, התחייבות מחדש והבנה לא יכולה להתחולל במקום שאין שאלה על המסורת, בשני מובניה של המילה: בקשה להבנה מעמיקה ולמחוייבות מחודשת (כרצונו של החכם), או תמיהה מה זאת, כתמיהתו של התם.

 

תגובה אחת
  • 01
    יוסי
    2016/01/18 10:36

    יישר כח
    למעשה, בתוך כל אחד מאתנו מתרוצצים ארבעת הבנים, אם מעט ואם הרבה.
    עלינו להתייחס לכל אחד מהם – ובשפה המתאימה לו.
    נקודה נוספת למחשבה:
    על בשורת הבן הרשע נאמר 'ויקוד העם וישתחוו' (וכפי שאמרו ז"ל, על בשורת הזרע ועל בשורת הבנים. ובבן הרשע מדבר הכתוב).
    אכן, המטרה היא שלאחר קהיון השיניים לרשע, יתקלפו ממנו קליפותיו ותתגלה פנימיותו הטובה.
    רמז גימטריא נאה שמעתי: אם ניקח (מבחינה מספרית) 'רשע' וניטול ממנו את 'שניו' (כלומר, את הניגוח וההתרסה שלו) – יישאר 'צדיק'.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה