תודה! // הרב יהושע פפר

thank-you-1238361-1599x1263

דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא עוסקים במהותה ויסוד עניינה של יציאת מצרים.

דבריו בעניין הניסים הגלויים המלמדים על הניסים הנסתרים ידועים ומפורסמים. לפיהם, "מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים", "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם". הניסים הגלויים מלמדים אותנו על יסוד ההשגחה: כל העובר עלינו ("דברינו ומקרינו") אינו במקרה, בהשגחה: נס נסתר.

אבל הרמב"ן גם אומר משהו נוסף, לא פחות יסודי.

הוא מקדים ומבאר שעל-ידי זכירת יציאת מצרים מודים אנו על חסדי הא-ל שעושה עם עושי רצונו. עניין זה חשוב במיוחד, שכן "כוונת כל המצות שנאמין בא-להינו ונודה אליו שהוא בראנו; והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לא-להיו שבראו".

הדברים מופלאים. אין לא-ל עליון חפץ בעולם, אלא שנודה לו – על שבראנו, וכן על כל השאר. מהניסים הגלויים של יציאת מצרים, למדים אנו אודות הניסים הנסתרים, השגחת ה' עלינו תמיד. בהודאה שנותנים עליהם מקיימים אנו את תכלית בריאת העולם.

עמדה דומה עולה מדברי הרמב"ן בהתייחס לסיבה שנשללה הזכות לבוא בקהל ה' מעמון ומואב, "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים" (עוון קל, לכאורה, ביחס לרצחנות של עמלק ושעבוד של מצרים). לפי הרמב"ן, הפגם הגלום בכך הוא כפיות טובה. אברהם אבינו הציל את לוט, אבי עמון ומואב, ובכך התחייבו להשיב לישראל טובה תחת טובה. אומה המופקעת ממידת הכרת הטוב ("הכרת תודה") מופקעת אף מהצירוף לעם ישראל.

גם הסיפור ספר שמות – ספר הגלות והגאולה – מתחיל בכפיות טובה של פרעה, "אשר לא ידע את יוסף" (רש"י: "עשה עצמו כאילו לא ידע"). מנגד, משה רבנו מפליג במידת הכרת תודה, ומחיל אותה אפילו ביחס לדומם – ליאור ולאדמת מצרים, אותם הוא נמנע מלהכות. הטוב והרע מוצגים כשתי קצוות: כפיות טובה מול הכרת הטוב.

וכל כך למה?

כי העבודה שלנו מול הקב"ה מושתתת על תחושת הכרת תודה. מידה זו, המודגשת בפרט בספר 'חובת הלבבות', עומדת בבסיס היחס שבין אדם לחברו. יחסים אנושיים בנויים על נתינה וקבלה – מעשים שניתן לכנות 'מכונני יחס'. אך אם הנפשות הפועלות לא ניחנו במידת הכרת תודה, הנתינה והקבלה מאבדות את כוחם לכונן יחס. הן נעקרות ממשמעותן היסודית בכל הנוגע ליחסים בין בני אדם.

כן הדבר אף ביחס בין אדם לבין קונו. נתינתו האינסופית של הקב"ה כלפי האדם מכוונת לכינון יחס – יחס המהווה מסגרת לכל התורה כולה. בדרך זו פותח מעמד הר סיני: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". הפתיח אומר את הכל: מי שאינו מכיר בטובת הזולת – בטובתו של הקב"ה שהוציאנו ממצרים – עוקר את הכל.

הרשו לי לסיים בנימה אישית משהו.

לתת תודה כנה אינה דבר של מה בכך. הרב יצחק הוטנר ז"ל מדגיש שלא בכדי נזדמנו ההודאה על טובה וההודאה על האמת לשורש לשוני אחד. כאשר אני נותן תודה מעומק הלב אני מכיר במחויבות מוסרית כלפי הנותן, הגובלת לעתים בכפיפות. דווקא ב'מודים' תיקנו חז"ל להשתחוות לפני ה'.

לעתים, כאשר טרמפיסט עוזב את רכבי בתום נסיעה, אני מרגיש שאמירות כמו "ש'כוייח" או "תזכה למצוות" מהוות סוג של התחמקות מֵעוּלָה של הכרת תודה. אשמח כמובן לזכות למצוות. אבל היחס שבין הנהג לבין נוסעו הוא של נותן ומקבל, ועל שירות הטרמפ – וכן בכל נסיבה מקבילה – מגיע תודה. פשוטה. אנושית. כנה.

הבריחה לביטוי דתי לא בהכרח משרתת את הדת. הוסיפו את הברכות. תגידו תודה.

 

9 תגובות
  • 01
    אליהו
    2016/01/13 13:45

    שנאה עצמית ותו לא.
    שכויח זה תודה בחרדית.
    אגב בחברה המערבית מקובל לומר "אני מודה לך"
    ואם להיות שיפוטי אז מדובר בנוסחה הרבה יותר גרועה כלומר גם כשאומרים תודה חייבים לשמור על האגו ולומר "אני", נסה ותראה כמה חשיבות זה מרגיש כשאומרים "אני מודה לך".
    שכוייח על הכתבה ושתזכה למצוות, אני מאוד מודה לך,תודה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    ציפי
    2016/01/13 22:01

    מתנגדת לחלוטין לסיפא של המאמר. כשאני אומרת "שכוייח" אני הולכת בדרכיו של הקב"ה, שאמר למשה רבינו "יישר כוחך ששיברת את הלוחות". תודה גדולה מזו אני לא יכולה לדמיין.
    וב"תזכה למצוות" יש הודאה בכך שעשית כאן מצווה – עזרת לי, ותזכה לעשות עוד מצוות כאלו. זו לא "בריחה לביטוי דתי", זו לא "בריחה" בכלל, ו"ביטוי דתי" הוא לעולם איננו בריחה – עצם ההתייחסות לשימוש בביטוי דתי כאל "בריחה" היא בעיה שראויה למאמר בפני עצמו. זו התייחסות שאני מצפה לראות במקום לא דתי או כזה המנסה להדמות למי שאינם שומרי מצוות, לא בעלון תורני.
    מי שמנהל את חיי היום יום שלו בשפה תורנית, ורבים מאד מאיתנו עושים זאת, התודה שלו היא בשפה תורנית גם היא.
    אם טרמפיסט אומר לי "שכוייח", מבחינתי קיבלתי את התודה הגדולה שיש. אם מישהו רוצה להוסיף מילים – זה נחמד, אבל אין צורך ביותר מזה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 03
    יוסי
    2016/01/14 07:42

    תגובה למגיבים:
    אין מקום להתווכח עם רגשות. ייתכן שאתם חשים אחרת אבל כך הכותב חש.
    הוא מרגיש שהמברך אותו, למרות שעושה זאת בלב שלם, מפספס משהו אחר – הוא לא מביע את הרגש המתלווה לקבלת טובה. לעתים אדם גם בורח מאותו רגש שבאופן טבעי אינו נעים תמיד. לא קל לאדם להרגיש 'מקבל' ו'חייב'. אבל לפעמים אדם מרגיש כך אך הוא נמנע מלהביע רגש זה לזולת. וזה בהחלט עשוי להפריע לנותן.
    ייתכן שמסתתר כאן משהו כללי יותר – הימנעות מהבעת רגשות אישיים.
    אנו כדתיים רגילים כל הזמן בקיום חובות ובציות, ורוב חיינו סובב סביב תחושות אלו, ובשל כך המודעות וההבעה האותנטית יכולה להיפגע. אולי גם הערכים של של צניעות וענווה תורמים לעניין. באופן טבעי אנו פחות חושפים את ה'אני מרגיש'.
    במקרה שלנו – שאינו אלא משל – בתום הטרמפ אני מעוניין באמת לגמול טובה לזה שהטיב לי, ומשום כך אני מברך אותו שיזכה למצוות וכד'. בפעולה זו בחרתי להביע את הכרת הטובה בדרך תכליתית ו'תורמת', במקום להביע פשוט מה אני מרגיש.
    אין כאן האשמה או שיפוט כלשהו, יש כאן רק הצבעה על עובדות והעלאה למודעות.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • ציפי
      2016/01/14 22:31

      ליוסי: מדוע במילה "תודה" אתה רואה יותר אותנטיות מבצמד המילים "יישר כוח"? או חוסר הבעת רגש? "תודה" יכולה להיות קרה כקרח, ו"יישר כוח" רותח מעמקי הלב. זה כבר לחלוטין עניין של הנימה בה הדברים נאמרו, לא של בחירה במילים.
      רגש הוא חלק מעבודת השם. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה…", כך שלא ברור לי איך ניתן לטעון שהעבודה הזו, "קיום חובות וציות", כדבריך, מדכאת רגש. צניעות וענווה – ודאי לא סותרים את הבעת הרגש, הרי אם אני ענו מול זה שלקח אותי טרמפ, רגש הכרת הטוב עולה. מי שלא עניו יכול אף לחשוב לעצמו שמישהו "חייב לו" משהו, כגון "הוא נוסע ריק למה שלא ייקח נוסעים". אבל מי שעניו יודע שאף אחד לא חייב לו כלום, וממילא הכרת הטוב שלו גבוהה יותר.
      אבל אם יורשה לי, לא קרה לי שלקחתי טרמפיסט ולא חשתי הכרת הטוב מצידו, ולא משנה באיזה שפה נאמרו הדברים. כאשה, ברור שבחורים חרדים פחות יביעו את עצמם, אבל כשבעלי נהג היה מעבר לזה. כל מה שצריך זה לפתוח את האוזניים.
      אגב, לא "התווכחתי" עם רגש. טענתי שהאבחנה איננה נכונה. הוא "מרגיש" שלא מודים לו, הארתי את עיניו לכך שההודאה עמוקה מאד.
      באשר לתלמידי חכמים, לא תמיד הם עוצרים טרמפ בעצמם – כשרואים מישהו עומד בתחנה לפעמים פשוט עוצרים ומציעים לו, אלו מעשים שבכל יום.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
      • יוסי
        2016/01/16 22:11

        בכל זאת אני חש שכשומרי מצוות ומסורת בהקפדה מלאה יש בנו יותר 'טקסים' בצורת הביטוי, מה אומרים, איך בדיוק אומרים ומתי, ופחות הבעה ספונטנית.
        זה בוודאי לא אומר שאין רגש אבל יש איזו בעיה בשידורו.
        הכותב הצביע על תחושתו, המלמדת על כך שרגשות התודה לא עברו ליעדם. ואני נסיתי לחשוב על הסיבות לכך. הלוא אנשים בוודאי מכירים טובה ויודעים להעריך חסד, ניצול זמן וכו'. אך חושבני שהנוסחאות הקבועות, ההרגל לפעול בכל מצב כפי 'מה שצריך', הצניעות והענווה, כל אלו – שהם בוודאי דברים טובים וחשובים כשלעצמם – יש בהם כדי לפגוע בספונטניות ובביטוי האישי.
        לא עשיתי סקר אבל נראה לי שבחוגים שלנו פחות שומעים את המלים 'אני מרגיש / אוהב / חושש וכו". התלמידים בחיידרים, בתי ספר וישיבות, משתמשים לרוב בשמות משפחה ולא בשם פרטי. גם לתופעה זו יש להרגשתי איזה קשר לבושה טבעית ולאי נוחות שבהבלטת האני.


        מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
        הגב
  • 04
    אליהו
    2016/01/14 14:07

    כתיבת טור אינה הזדמנות להבעת רגשות בודאי לא בעלון היחיד(!!) במגזר שנותן במה אמיתית להביע עמדות, והראיה שהכותב מוכן לקבל תגובות.
    להערכתי ניתן לצפות מטור כזה לרף יותר גבוה של טיעונים, המבוססים על חשיבה הגיונית ע"י שימוש בשכל הישר ולא כתיבה רגשית המבוססת
    על רגשות משתנים ,
    היום המגזר חייך אליי אכתוב כך ומחר המגזר יעלה את חמתי אכתוב אחרת?
    ניתוח רציני של התופעה ולא מעמדה שיפוטית היה מעלה אפשרויות נוספות לצורת השיח ומטבע הלשון בין צעירי המגזר העולים על טרמפים, למשל הלבביות המשפחתית כמעט שעולה לרכב יחד עם כל בחור ישיבה חרדי השייכות האוטומטית ועוד .
    יש אנשים שזה מרגיש להם קצת חונק ומחייב ויש אחרים (כמוני) שאוהבים את הזן הזה המושחז והתמים, הישיר והחמים, יש להם לרוב מין חוצפנות עדינה ושובבה ,אך זה עניין של טעם.
    אני בעד ביקורת וביקורת נוקבת על הטעון שיפור אבל צריך לבקר גם את הביקורת האם לא מדובר סתם באיזה הרגש או היסחפות.
    עם זאת אין ספק שהטור כתוב יפה ורהוט ועצם האפשרות להעלות על דף מחשבות שונות היא לא פחות ממרגשת ועל כך יישר כוח ותודה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יוסי
      2016/01/14 15:01

      אתה צודק, אליהו, בעיקר דבריך על ביקורת וביקורת הביקורת, אבל היכן ראית בדברי הכותב דבר וחצי דבר על מגזר? הוא דיבר ("בנימה אישית"!) על תופעה שהוא פוגש. מדוע אתה רואה בדבריו ביקורת מגזרית?

      ואם אנו מדברים בעניין טרמפים, יורשה לי להעיר שלדעתי העניה יש בעצירת טרמפים במקום ציבורי על ידי בן תורה משום זלזול מה במעמדו. המכובדות בלבוש, בשיח בהתנהגות כללית לדעתי סותר לעצור טרמפ. בוודאי לא לתלמידי חכמים.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
  • 05
    אליהו
    2016/01/14 15:51

    הביטויי "תזכה למצוות" וודאי "שכויח" שייך בברור למגזר ומכאן ההיקש.
    לגבי עצירת טרמפים ע"י "תלמידי חכמים" עמדתי הצנועה: 1 לא כל בחור ישיבה מוגדר תלמיד חכם ואינו מחוייב לנהוג בהדר של תלמיד חכם וזה לא מוסרי לדרוש מכל תלמיד ישיבה לנהוג ברמה כזו של הנהגה.
    2.לדעתי למנוע מבחורי ישיבה את האפשרות להתנייד ע"י טרמפים זו טעות חינוכית ממדרגה ראשונה ואף גובלת באטימות , האם תרצה לאסור את אותם נערים בתוך היכלי הישיבות ולמנוע מהם גם בסופי שבוע או בערבים מידי פעם לצאת ולהתאורר במקומות קדושים או בסתם מקומות מותרים?
    אי אפשר לתקוף את אותם נערים בטענת "לשיטתך" שהרי הם לא יצרו את השיטה אלא נולדו לתוכה!
    בוא נשאיר למשגיחים בישיבות להציב בפני הבחורים את הסטנדרטים המופרכים.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 06
    דון
    2016/02/14 14:00

    טור מעולה. שכוייח. תזכה למצוות.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה