הלצון והזדון – בימים ההם ובזמן הזה // בניהו טבילה

640px-Parthenon

חג החנוכה, הוא חג החינוך, מזמן מחשבה על קשיים חינוכיים שלנו מן ההווה, והדרך המוצעת לנו ממרחק הדורות להתמודד עימם. מה מתחרה, באופן עמוק, עם המאמץ שלנו לחנך לחיים של אהבת תורה ויראת שמים? שני דברים: לצון וזדון. הלצון מציע התחמקות מכל מחויבות שהיא, בעוד זדון מציע מערכת ערכים אחרת, חלופית.

העובר עבירה בזדון, בוחר במודע בדרך חלופית לדרך התורה (ובמשתמע, עובר על הציווי "ובחרת בחיים"). בעוד המתלוצץ פוטר עצמו מעול תורה בלא נימוק. לפעמים נדמה שאבותינו בדורות הקודמים, תקופת ההשכלה ועידן האידאולוגיות הגדולות, התמודדו בעיקר עם הזדון, בעוד אנו מתמודדים בעיקר עם הלצון המבוטא בחוסר-מחוייבות, קלות דעת ותרבות של סיפוקים מיידיים.

אפשר להבין את דבריו של דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, נ-נב) כשבח על התמודדתו עם שתי הסכנות הללו: "זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי: זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי: זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם ה' וָאֶתְנֶחָם". מימין ומשמאל אורבים הלצון והזדון, אך אני "זכרתי משפטיך".

900 שנה אחר כך עומדת מלכות יוון, ומבקשת לפגוע בדיוק כאן – בזכירת החוק: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". שכחה במקום זיכרון, נטישת החוק במקום החזקה בו.

האם היוונות הציעה לצון, או זדון? שאלה זו מטרידה במיוחד חרדים המשתלבים בעולמות חוץ חרדיים – בתעסוקה ובאקדמיה. לעתים מוטחת בהם ההאשמה שאין הם אלא ממשיכי דרכם של פורצי הגדרות בכלל, והמתיוונים בפרט.

מן התיאור ההיסטורי עולה כי תהליך ההתייוונות התקדם בשני שלבים. תחילה, לא נדרשה האוכלוסיה במרחב ההלניסטי לזנוח את תרבותה; אדרבה, ריבוי תרבותי נתפס כתופעה חיובית. יכול היה אדם לעבוד את אלוקיו, בזמן שלצידו גם עובדי אלילים. רק בשלב שני, התפתחה התייוונות כהמרה מלאה. ומכאן הקושי להיאבק בהתייוונות: בשלב הראשון, הוא לא מבין מה רוצים ממנו – עדיין הוא שומר מצוות, אמנם מאמץ סממנים תרבותיים של העולם החדש, אך אלו אינם "אסורים". ואילו בשלב השני, מאוחר מדי…

איום שכזה, מה טיבו? לצון או זדון? הוא גם זה וגם זה! "זד יהיר, לץ שמו". הלצון מתבטא לא בנטישת החוק אלא באימוץ חוקים חדשים לצידו. הזדון הפועל לנטישת החוק, נעשה מתוחכם יותר כשהוא מאפשר להמשיך להחזיק בחוק, אבל חותר תחת הבלעדיות שלו כשהוא מצרף לו חוק נוסף. זהו הזדון המיוחד למאבק עם היוונות, שהוכרע במסירתם של הזדים בידי עוסקי התורה.

מה נוכל ללמוד ממאבק זה, בזמן שאנו נדרשים לפעול, בדומה לאבותינו, בסביבה עמוסה בחוקים רבים ותרבויות שונות, ולפעול בתוכה בהצלחה?

אם הבעיה מנותחת נכון, ניטיב לעשות אם נחפש את הפתרון במצוַת החג המרכזית, המבטאת בוודאי את אופן ההתמודדות אליו מכוונים אותנו חז"ל. עלינו להדליק נר חנוכה מבחוץ, להפיץ את האור שלנו, את התורה שלנו, בעולם. להשפיע על אחרים לא פחות משנושפע מהם בהכרח. וכמו שנקטו החסידים,  "איידי דטריד למפלט – לא בלע", ובמובן עמוק שלו: גם מי שמקבל עליו עול דרך-ארץ לא יוכל לשכוח את התורה או להתרופף באחיזתה אם ידאג להפיצה ולהנות אחרים לאורה. או, כפי שאנו מבקשים בברכת-המזון, לזכות ללמד אחרי שאנו לומדים, כדי לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה; לחנך כדי להתחנך, לחנוך משכן ולהתחנך בו.

הכותב הינו מפקח בחינוך החרדי,  משרד החינוך

תגובות

השאר תגובה