הפרעת קשב וריכוז – של הילד או של הוריו? // הרב נתן בקר

sad-544730_640

הפרעת קשב וריכוז. מי לא שמע על משולש המילים הזה, הנושא בחובו כל כך הרבה תהיות, אכזבות, חוסר ידע וחוסר וודאות. ועל אותו ד"ר לין שייצר לפני כ60 שנה תרופה ללחץ דם עבור אשתו ריטה, ובדרך מקרה התברר שעם אותה תרופה, הריטה-לין, ניתן 'לעזור' לסובלים מהפרעת קשב וריכוז. מי לא שמע? כולם שמעו.
כולנו סובלים מקשיי קשב וריכוז. כולנו. ללא יוצא מן הכלל. לפעמים כי אנחנו רעבים, לפעמים כי עייפים, ולפעמים אנחנו במתח ובלחץ, וכל מה שיגידו לנו ייתקל בתגובה: 'אני לא אתך, אתה יכול לחזור על הדברים..?'. לפעמים זה בעיות בעיניים. או בעיות אחרות. כולנו כאלה, ובכל זאת, בספר הפסיכיאטריה האמריקאי יש שתי הפרעות התנהגות מובחנות. האחת היא ADD: הפרעת קשב וריכוז, והשנייה היא ADHD: הפרעת קשב וריכוז שכוללת פעילות יתר (היפראקטיביות). בשורות הבאות אני מבקש להתייחס רק לראשונה.   

סדר הדברים הוא כך: באסיפת הורים של חשוון-כסלו בכיתה ז', הרב'ה פונה להורים ומתאר מצב של חולמנות מתמשכת, קשיים בארגון החומר, אי הגעה בזמן לכיתה, והגשת מבחנים חצי ריקים. בכיתה ז' רמת וקצב הלימודים גוברים, והילד, שעד כה גבר על ההפרעה באמצעות כישרונותיו המולדים, מתקשה לעשות זאת כעת. ההורים הלחוצים פונים לאבחון אצל 'מישהו מומלץ', והלה עורך לילד מבחן MOXO מול מחשב. כעבור 20 דקות 'מאבחן' אותו כסובל מההפרעה, 'ומארגן' לו מרשם מרופא נוירולוג או פסיכיאטר לריטלין. הילד הצייתן נוטל את הסם, ומדווח כעבור זמן קצר על קצת יותר הקשבה, לצד עצבנות יתר, העדר תיאבון, סחרחורות וכאבי ראש. בהמון מקרים הילד משחק עם התרופה. נוטל פעם ושוכח פעמיים. ובכל מקרה, התגית הזאת של אני-סובל-מהפרעת-קשב-וריכוז מונחת ככתר לראשו ומלווה אותו בכל פניותיו. סיפור מוכר?

 

הפרעת קשב וריכוז מקורה גנטי, והיא כוללת קשיים בארגון, שכחנות, מוסחות גבוהה, נטייה לאבד דברים וחולמנות. ילד שסובל מההפרעה בילדותו, יהיה מסוגל לעשות דברים רבים ומרשימים בבגרותו, כאלה שאחרים שלא סבלו מההפרעה יתקשו לעשות, ובתנאי, הכרחי, שהסביבה הקרובה אליו, קרי הוריו ומוריו, יאמינו בו ויתמכו בו ללא סייג, תמיכה הכוללת בתוכה הטלת אחריות (המותאמת לרמתו) על כתפיו. הורים ומורים נוטים שלא להאמין ביכולותיהם של ילדיהם הסובלים מההפרעה ליטול אחריות על מעשיהם, ופשוט מוותרים להם בלי חשבון.
ילד שגדל בידיעה שיש תוצאות למעשיו ולאי-מעשיו, הוא ילד שיגדל ויידע בבגרותו כיצד להתנהל בעולם, כיצד לא לאבד, לא לשכוח, לתכנן, ולרכז את עצמו, בכל מיני אמצעים ועזרים, לדברים החשובים באמת. ואת כל זה לא הריטלין ישיג, וגם לא הקונצרטה. זה יושג באמצעות תרגול, הן של הילד בעצמו בנטילת אחריות, והן של הוריו בהטלת אחריות, בהתמדה ובעיקשות, מתוך אמונה פנימית שזו הדרך ואין בילתה, ומתוך חום ואהבה ללא גבולות.

שמעתי מראש הישיבה הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א ששבט דן היה השבט המאסף שאסף את אבדות שאר השבטים במסעם במדבר. "ומי אסף את האבדות של שבט דן בעצמו?" שאל ראש הישיבה. וענה בשאגה שיצאה מקירות לבו: "מי שאחראי לא מאבד…!". וכמה שזה נכון, וכמה שזה מדויק, וכמה שזה יכול להסביר את ההבדל בין נטילת האחריות של ראובן לזו של יהודה. ראובן נוטל אחריות על בנימין, אך מסכים לאבד את שני בניו. יהודה נוטל אחריות על בנימין מבלי לאבד דבר.

פיתוח אחריות אצל כל ילד ונער היא מלאכת חינוך חשובה מאין כמותה. אצל ילדי קשב וריכוז היא מקבלת משנה חשיבות, ומחייבת את ההורים בהתגייסות רבתי. לא אחת קורה שבשל סדר יום עמוס וטרדות חיים הורים מגלים קשיי קשב וריכוז לקשיים של ילדיהם ומנסים לפטור את העניין באבחון זריז ובריטלין. הדרך הזו קצרה אך ארוכה. מאוד ארוכה. זו איננה דוגמה טובה של נטילת אחריות.

הכותב הינו עובד סוציאלי (MSW), חבר באיגוד המטפלים החרדי.

תגובות

השאר תגובה