תיבת נֹח: צדקות פאסיבית ואקטיבית // הרב יהושע פפר

 

"וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם; וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כ-כא). פסוקים אלו אינם מחמיאים עם דמותו של נֹח – וזאת בלשון המעטה.

משמעות הרצף היא ששתייתו וְשָתְיוּתו של נֹח לא באו כהחלטה של אותו הרגע, מעידה של עת חולשה, אלא כתכנית מכוונת ומתוכננת. נֹח בחר לנטוע כרם בכוונה תחילה. כהמשך לכך הוא הכין יין, שתה, והשתכר – ובכך הביא על עצמו את התוצאות הקשות.

חז"ל מוסיפים שמפלת נֹח רמוזה במילה "ויחל", שמשמעה פנייה לעיסוק שלא הלם את מעמדו, כדברי רש"י: "עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק תחלה בנטיעה אחרת".

מעידה חמורה זו אומרת דרשני.

התורה מתעדת לא מעט דמויות נעלות שנכשלו במגוון חטאים – אם בכעס, אם בכבוד, אם בענייני אישות. ואולם, המקום היחיד שבו אנו מוצאים מעידה (מפורשת – עי' סנהדרין ע, א להשוואה בין נֹח לבין אדם הראשון) של אדם גדול בעניין השכרות הוא בנֹח אחר המבול.

נשאלת אפוא השאלה: מה ראה אותו צדיק להיכשל במעשה זה?

נֹח כצדיק פאסיבי

דומה שהתשובה לכך מונחת באופיו הייחודי של נֹח. נֹח היה אמנם "איש צדיק", אך חז"ל כידוע מתייחסים לצדקותו במידה גדושה של אמביוולנטיות (סנהדרין קח, א). בתמציות, ניתן לומר שצדיק (המציית לצו הא-ל) היה, אך חסיד (הפועל ויוזם למען קיום רצון הא-ל; עי' מסילת ישרים, פרק יח) לא היה.

הקב"ה מבשר לנֹח את כוותו להביא מבול על הארץ, "לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים" (ו, יז). בניגוד לאברהם אבינו, נֹח אינו עושה מאומה. הוא אינו בא בטענות ובדיון למען דורו, ומקבל את הגזירה כעובדה מוגמרת (בספר הזוהר, ויקרא יד, ב, מבואר שמסיבה זו נקרא המבול על שם נֹח: "מֵי נֹחַ" (ישעיהו נד, ט)).

נֹח אכן מציית בקפדנות להוראות המפורטות שנותן לו הקב"ה בעניין בניין התיבה. התורה מדגישה זאת פעמיים: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'" (ז, ה; עי' גם ו, כב). ואולם, כאשר מגיע הזמן להיכנס לתיבה, ובהיעדר ציווי מפורש על כך, חז"ל מעירים שנֹח התקשה להיכנס פנימה, ולא עשה כן עד שמי המבול איימו עליו להטביעו (רש"י ז, ז).

בהמשך, נֹח טורח רבות לחקור את מצבם של מי המבול. לשם כך הוא משלח את העורב, וכאשר ניסיונו זה נכשל הוא שולח את היונה שלש פעמים, עד שמגלה "כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (ח, יא). במפתיע, נֹח אינו עושה מאומה עם גילויו זה. הוא יושב ממתין לצו הא-ל: "צֵא מִן הַתֵּבָה – אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (ח, טז).

ציור דמותו של נֹח, כפי שעולה מן הכתוב, הוא של צדיק פאסיבי – ציור ההולם היטב את השם "נֹח" (מלשון מנוחה). נֹח היה האבטיפוס ל"צדיק המציית", ניגוד מוחלט ל"צדיק היוזם".

כן עולה מדברי חכמים, המשווים בהקשר הזה בין נֹח לבין אברהם: "'את הא-להים התהלך נח' (ו, ט) – ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אמר: משל למלך, שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: 'הלך עמי', ואמר לגדול: 'בוא והלך לפני'. כך, אברהם שהיה כוחו יפה, 'התהלך לפני והיה תמים' (יז א). אבל נח, שהיה כוחו רע, 'את הא-להים התהלך נח'" (בראשית רבה ל, י).

יש בהחלט מעלה לתכונת הצייתנות הטהורה, בדרך עבודה של יראה גם במחיר של קיפאון. ואולם, לדרך זו יש גם חולשה מובהקת, והיא שהביאה את נֹח לחטא.

מול חורבן ושממה, מול האתגר לבנות עולם חדש מן המסד ועד הטפחות, עמד נֹח חסר אונים. בהיעדר צו א-להי שיורה לו דרך, נטיעת הכרם והשכרות שבעטיה מסמלות בריחה מן האתגר שהושם לפתחו. במקום היוזמה הדרושה לחידוש העולם, בחר נֹח – נכשל נֹח – בפאסיביות האולטימטיבית של שכרות.

תיבת נֹח

שכרות אינה בהכרח תולדת היין: "לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה, וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (ישעיהו נא, כא).

הרעיון של "תיבת נֹח", ספינת הצלה רוחנית המגנה מפני ים רועש וגועש של רשות הרבים, הינו אתוס מכונן בעולם הישיבות. חלילה לזלזל בו. עם זאת, המשל אינו מדייק בתיאור הנמשל.

תיבת נֹח היוותה מגן פאסיבי בלבד. הישיבה אמנם מגנה על תלמידיה, אך לא בפאסיביות גרידא, כי אם בבניית תוכן פנימי המחשל ומחסן מפני החוץ. היא מקפידה להמשיך את מורשתו של אברהם אבינו, את "כוחו היפה", "התהלך לפני והיה תמים".

מלאכת האיזון בין שתי התכונות הינה עדינה ומורכבת. במישור הציבורי נתונה היא לעיניים הפקוחות של חכמי הדור. ואילו במישור הפרטי על כל אדם לחשבן חשבונו של עולם, לבחון היכן ראויה לו ההסתגרות, היכן עדיפה עליה היזמות, והיכן – כנראה בדרך כלל – עליו לתפוס בזו, ומזו לא להניח את ידו.

נדמה, לעתים, כי בפנינו מונחת ההזדמנות לבנות עולם. מול אתגר זה אל לנו להיות שיכורים ולא מיין.

 

תגובות

השאר תגובה