הילדים טועמים את האווירה // משה ויטמן

האווירה

 

לקראת הימים הנוראים ועם יראת העונש והרוממות האופפת את ימים אלו, דומה כי זהו הזמן לבדוק: חינוך ליראה, האם יש לו מקום בימינו?

באותם רגעים בהם אנו עוסקים בהחדרת מוטיבציה וחשק לקיום מצוות בליבותיהם של ילדינו הרבה פחות מורכב לעטוף להם את תרי"ג המצוות במאפיינים יפים, נחמדים, משמחים וחגיגיים, בין אם זו האבן שנבנית זה עתה בבית המקדש ובין אם זה השמחה והנחת שהם מחוללים לאבא שבשמיים. לעומת זאת, הרבה יותר מורכב ותובעני לנסות לעסוק באותן הזדמנויות בהחדרת מוטיבציה הנשענת על יראה.

למה זה משנה? משום שהבדל קריטי קיים בין קיום מצוות מתוך אהבה לקיום מצוות מתוך יראה. רק המקיים מצוות מתוך יראה יוכל להפנים כי קיום המצוות אינו תלוי רק בבחירתו החופשית, אלא הוא חייב בו ומוכרח אליו. חינוך מאהבה  מצליח אמנם ליצור בליבו של הילד את החשק והמוטיבציה הרגעית לעשות את רצון ה', אך הוא מפספס את הנקודה המרכזית – קיום מצוות כהכרח וחובה. האם אנחנו לא מחטיאים את המטרה אם לא נעסוק גם בזה?

האווירה

האווירה

אלא שברור שחינוך ליראה לא נעשה על ידי מילים או איומים, הוא נעשה בדרך אחת בלבד – אווירה. הראיה הטובה ביותר  לכך, כפי  כולנו יכולים להעיד, היא ימים נוראים אלו. מי לא מרגיש רתת בליבו עם שמיעת הניגונים המיוחדים לימים אלו? מי לא מרגיש את חרדת הדין דווקא ברגעים ובמקומות בהם הניגון, הדממה בבית הכנסת, ארשת הרצינות מסביב או מילות התפילה הגבוהות יוצרים אצלו את אווירת היום? נודה על האמת – גם בראש השנה 'מוסף' נראה אצלנו טוב יותר מ'מנחה', וה'עלינו לשבח' שבמלכויות טוב מ'עלינו לשבח' שבסיום התפילה. והסיבה? מילה אחת בלבד: "אווירה".

מנהגי כלל ישראל בימים אלו נבנו במיוחד כדי ליצור בליבנו את האווירה הנדרשת. הניגונים, למשל, נוטעים בנו את רגשות היראה, וגם ה'ליטוואק' השכלתן ביותר ייאלץ להודות שהם פועלים עשרות מונים טוב יותר מהתבוננות ומחשבה שכליים. ננסה לדמיין איך הייתה נראית אצלנו התפילה אם רק היינו יודעים שזה יום דין, אבל אווירת חולין של יום שגרתי רגיל הייתה שוררת סביב…

המסקנה מהתובנה הזו נכונה וישימה כל השנה. חינוך ליראת שמיים בנוי אך ורק על אווירה. אווירה של יחס רציני לתפילות, ברכות, קיום מצוות והימנעות מעבירות. אווירה היא דבר הנקלט היטב בליבו של המתחנך. ילד שם לב לדרך ולצורה בה התייחסנו לשאלה, לרצינות ולחשיבות שאנו מעניקים לה, הרבה יותר משהוא  מבין או מתעניין במסקנה ההלכתית אליה הגענו. זוהי רק דוגמה לעשרות ומאות התייחסויות יומיומיות במהלך חיינו, שבלי כל קשר למה שאנחנו עושים, למנהג שאנו נוהגים ולקולות או החומרות ההלכתיות שאנו מיישמים, השאלה המהותית והחשובה היא "איך אנחנו מתייחסים". הרצינות, הכבוד, האווירה של החשיבות המעניקה משמעות רבה לאותם מעשים, היא זו שבונה אצל הילד בסופו של דבר את אוצר יראת השמיים והיא זו שתיטע בקרבו את תחושת המחויבות לקיום המצוות.

 

תגובות

השאר תגובה