סיפור לשבת: תקיעות ויבבות

800px-Yosef_Chaim_Sonnenfeld

 

נוהג שבעולם שלושים יום קודם החג מפריש הקהל ומקדיש את החזנים הראוי לתפילות הימים הנוראים, ואף הם פורשים ובוכים ומתקדשים בסילודין ומכינים עצמם מלגאו ומלבר, מצחצחים את קולם ומטהרים את נפשם, כדי שיהיו שליחי ציבור ראויים.

שכונת "בתי מחסה" בירושלים העתיקה, י"ח באלול תרפ"ח.

ירושלים מלווה את אחד מיקירי קרתא דשופרייא במסעו האחרון. ר' נחום ברגמן, "כלי קודש" בכל המובנים: שוחט ובודק ומוהל וגם חזן מהולל, נסתלק לו לבית עולמו בחתף בהיותו כבן שישים. התאלמנה רעייתו מבעלה, התייתמו בניו מאביהם, התייתמה הקהילה מאחד מעמודי התווך שלה ונתייתמה תפילת המוסף של ימים נוראים. שהרי ר' נחום היה "בעל מוסף" קבוע מזה שנים ארוכות וכיבד את ה' מגרונו.  

ר' נחום שבק חיים לכל חי ובין השאר שבק את בעלותו על המוסף. כולי עלמא מודו שאחד מבניו של המנוח ימלא את מקום אביו בקביעותו, אבל השאלה התעוררה לגבי השנה הראשונה, שנת האבל, שהרי הלכה פשוטה בישראל שאין האבל יורד לפני התיבה בשבתות ובמועדי השנה.

פירצה זו קראה לגנב, ועוד בעיצומם של ימי השבעה הזדרז מאן דהו להציע עצמו בפני רבו של בית הכנסת, הגרי"ח זוננפלד, שהוא ימלא השנה את מקום המנוח.

לכאורה, היינו אומרים, זה נהנה וזה לא חסר, שהרי הכל מודים שעל פי העיקרון ממילא לא יוכל האבל לשמש חזן לקהל. אבל חכמים יודעים שלפעמים נמצאים העקרונות הנעלים ביותר מנוצלים לרעה ומשמשים "עלה תאנה" למאוויים שונים לחלוטין. הנה אמרו חז"ל על המעשה הנקרא בהפטורת היום: "היתה פנינה מכעיסה ומצערת את חנה לשם שמים, כדי שתתפלל לה' שיזכה אותה בילד". מקשים העולם: מניין ידעו חז"ל שחנה לשם שמים התכוונה והיכן נרמז דבר זה בפסוק. אלא כך פירש רמ"מ מקוצק: רשעות עצומה כזו אינה יכולה לבוא לעולם אלא מתוך "כוונות טובות"; רק "לשם שמים" אדם עלול הוא לבצע עוולות נוראיות לאדם אחר ללא כל רגש מצפון.   

בכן, הגרי"ח התכנס בשתיקה ולא השיב מאומה לשואל. לגבאים הוא רמז שפטורים הם מדאגה זו. אחרים היו סבורים שהגרי"ח ייעד לו תפילה זו לעצמו.
הגיע יום ראשון של ראש־השנה. תיכף לאחר התקיעות ניגש הגרי"ח לבנו של המנוח, ר׳ שמעון, ביטל אבלותו וציווה עליו לתפוס את ספר התורה בידו ולשורר "יהללו" לקראת תפילת המוספין. ויתמהו הקהל איש אל רעהו.

800px-Yosef_Chaim_Sonnenfeld

עם גמר התפילה נפנה הגרי"ח וביאר טעמו ונימוקו עמו. טעם ההלכה שאין האבל משמש שליח ציבור בשבתות ובמועדים, הוא מפני כבוד הציבור. ועתה נחשב נא חשבונו של עולם: אלמנה שבורה זו, שזה עתה נלקח ממנה בעלה היקר, הרי מתפללת היא עמנו בעזרת נשים, ובשעה זו עולה לפניה זכרון בעלה המנוח שהיה יורד לפני התיבה ומתחיל לסלסל ״הנני העני ממעש״. ואם במקום שהיתה רגילה לשמוע את קולו של בעלה, יגיע לאזניה קול זר, אזי יתפלץ לבה בקרבה מצער ומכאב, בעד החלון נשקפה ותייבב האם; ונמצאנו מצערים אלמנה שהוא איסור דאורייתא. כבודו ואף רצונו של הציבור הוא להמציא ניחומים לאלמנה הנדכאה על ידי שבנה, שקולו ערב כקול אביו, ממלא את מקומו — ואין לך כבוד הציבור גדול מאשר להרגיע נפש נכאה ולהרנין לב אלמנה.

[על פי "האיש על החומה".]

תגובות

השאר תגובה