האם חובה לתת 'טִיפּ' לנותן שירות? // יצחק ברוך

IMG_20150809_231123

 

"הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טו, יד)

בין המצוות הרבות המפורטות בפרשת ראה, ניצבת מִצוַת הענקה לעבד עברי, עם יציאתו לחירות. במצוַת עשה ובמצוַת לא-תעשה אנו מוזהרים שלא לשלחו ריקם אל חייו החדשים, כי אם להעניק לו צידה – הלכה למעשה, לא פחות משלושים סלעים – שתסייע לו להתחיל ברגל ימין את דרכו החדשה.

במישור ההלכתי הפורמלי, מצוה זו לכאורה אינה נוהגת עתה, כיון שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. עם זאת, בעל ספר החינוך חתם את דבריו במצוה זו באמרו (מצוה תפב): "ומכל מקום, אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".

בדברים אלו נאמן בעל ספר החינוך לדרכו, לדלות מתוך מצוות התורה גם הנהגות מוסר ואורחות יושר, החורגים מן ההלכה המחייבת והם בבחינת 'מידת חסידות'. אלא שכאן, כבר תמהו האחרונים (ראה "מנחת חינוך" על אתר), שלכאורה הנהגה זו אינה משתמעת מתוך המצוה עצמה. זאת משום שלהלכה (רמב"ם, הל' עבדים ג, יב) אין מצות הענקה נוהגת אלא במי שמכרוהו בית-דין ולא בעבד שמכר עצמו. ממילא, אם מצות הענקה עצמה אינה נוהגת אלא במי שמכרוהו על-כרחו, כל שכן מידת החסידות העולה ממנה, שלא תנהג במי שהשכיר עצמו לאדם אחר?!

נראה שהוראתו המעשית של בעל ספר החינוך תובן לאור טעמה של מצות הענקה, כפי שפירשה: "משרשי המצוה, למען נקנה בנפשנו מדות מעולות, יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והא-ל הטוב חפץ להיטיב לעמו, וְהוֹדֵנוּ וַהֲדָרֵנוּ הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונִתֵּן לנו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו".

בין בני-אדם נרקמים בכל עת שלל הסכמי קח-ותן. כך דרכו של עולם, וניתן להשקיף עליה כתופעה טבעית והכרחית, ללא כל ממד ערכי. כל עוד אנו מתבוננים על חיינו כמות שהם, מבלי ליצוק לתוכם משמעות ערכית, "שילמתי – מגיע לי" היא סיסמה קבילה. אין צורך להודות, או להכיר טובה, על פעולה ששילמנו את שכרה. מורגלת בפינו האימרה: "כסף הוא התשלום הזול ביותר", והיא אכן נכונה במסגרת העולם המעשי.

אך מצות הענקה דורשת מאיתנו להגביה קומה מעל החיים הטבעיים, ולהעמיס גם עליהם משמעות חיובית נעלה. אמנם נותן השירות בא על שכרו, אך "נפש יקרה ומעולה" אינה מסוגלת להחמיץ הזדמנות למבע של הכרת-טובה. גם בתוך תבנית העולם ההכרחי, בו אדם עובד למחייתו ואחר משלם על שירות זולתו, ניתן להתבונן על המאורעות במבט אידאלי: הנה פלוני היטיב עימי, אביע בפניו את רגשי תודתי.

נראה כי אין הכרח לקבל את דברי ה"מנחת חינוך", לפיהם החינוך חולק על הרמב"ם ולדעתו גם מוכר עצמו יש לו הענקה. אדרבה, משום אותה מידת חסידות, בזמן שהיה עבד עברי נוהג היה מוכר עצמו ראוי להענקה, לא מעיקר המצוה אלא משום "ישמע חכם ויוסיף לקח". את שדרשה התורה בחובה גמורה כלפי מכרוהו בית-דין, מעורר אותנו החינוך לקיים בכל אדם שנשכר אצלנו לשירות, לזמן מרובה או אפילו זמן מועט.

השאלה ההלכתית האם חובה לתת 'טִיפּ' לנותן שירות, כבר נידונה על ידי פוסקי זמננו והוכרעה דרך כלל על פי מנהג המדינה. שהרי נותני השירותים המקבלים טִיפּ, וכן ערכו – אלו נתונים המשתנים ממדינה למדינה. ומכל מקום, דברי החינוך משמשים בעבורנו יסוד חשוב: אל לנו לצמצם את מבטנו אל גבולות העולם העסקי היבש, בו בני-אדם גומלים זה את זה על צד ההכרח בלבד. גם מול אדם המשרת אותנו בתשלום, אנו עומדים ומוקירים טובה, ממירים את פעולותינו הקיומיות לכדי גמילות חסדים ומפגן אהבה וחמלה הדדית.

למד לשונך לומר תודה. "העניק תעניק לו".

תגובות

השאר תגובה