זהירות, עזרה לפניך! // נתי בקר

צילום: Paula M Wolter ויקימדיה

 

הוא הגיע לישיבה יתום מאמו, מגודל שער, מבולבל מהחיים, כל עצמותיו אומרות חבקוני. ואכן, ראש הישיבה, בישיבה לנוער נושר, חיבק אותו בכל לב. קירבו והעמידו על רגליו. בהמשך גם נתן לו את כרטיס האשראי שלו על מנת שיחוש שסומכים עליו, הזמינו לשבתות, וראה אותו כבן. מוישי (שם בדוי) לא ישב מנגד. הוא התחבר לראש הישיבה וייחס לו תפקיד כפול ומכופל בחייו: אבא, אימא, יועץ ואיש סוד. הכל עבר דרך ראש הישיבה ועל פיו נשק דבר. הבחור עלה על דרך המלך. סיפור הצלחה במושגים של ימינו. כשנישא והקים בית משלו, ראש הישיבה המשיך להיות הדמות הדומיננטית בניהול הבית, בזוגיות, בהורות, בביזנס. אחר כך החלו בקיעים בזוגיות ובביזנס, וכשהם הלכו והתרחבו, מוישי נתן אל ליבו, לא מעט בעצת אשתו, שהחיבור שלו לראש הישיבה לא יצמצם את הבקיעים. אולי דווקא ירחיבם. למה? על כך בהמשך. סוף סיפור: מוישי, אשתו וילדיו, עזבו את הארץ על מנת להקים את משפחתם מחדש בעשר אצבעותיהם, רחוק מסינרו של ראש הישיבה, פשוטו כמשמעו. עד כאן סיפור אחד. סיפור אמיתי שהכרתי.

את הסיפור השני כולנו מכירים. אישה במקום כלשהו בארץ נקלעת למצוקה רגשית. היא מתייעצת עם רב. הוא פורש את חסותו עליה. בהתחלה הכל בא ממקום טוב ומרצון אמתי לעזור ולסייע. אחר כך הסיוע כולל גם דברים אחרים. דברים אסורים. ורק לאחר שהרב נעצר, האישה מתחילה להפנים שהיא קרבן. לא קרבן מהרגע שהחלו הדברים האסורים. קרבן מהרגע שפנתה אליו לראשונה.

אמפתיה והזדהות

ישנם הבדלים בין שני הספורים, אבל יש גם מכנה משותף, והוא כואב ובעיקר מתסכל. בבתי ספר לעבודה סוציאלית מקדישים תשומת לב רבה ליצירת פער בין אמפטיה להזדהות בתודעתו של המטפל שבדרך. האמפטיה רצויה, ההזדהות לא. אמפטיה היא היכולת של המטפל להיכנס לנעליו של המטופל ולחוש אותו מהמקום הפגוע והכאוב שלו. לא להתמזג עם הפגיעה והכאב, כאילו הם קורים למטפל עצמו, אלא להיות מסוגלים להרגיש ולהבין את הפונה, ויחד עם זאת להתנתק ממנו. הזדהות היא הקושי של המטפל לעשות את ההפרדה. ההזדהות לא רצויה, כי בסופו של דבר הטיפול מנוהל במעורבות רגשית גבוהה. מעורבות זו עלולה ליצור בתודעתו של המטפל את המחשבה שהוא מלאך המושיע. מחשבה זו בתורה מביאה את המטפל לידי מעורבות יתר בחיי המטופל. במקרה של מוישי זה הסתיים בפטרונות בלבד, אך במקרה השני זה נגמר במעשים שלא יעשו.

לא לפתח תלות

פרשת השבוע, פרשת ראה, מלמדת אותנו כי "בנים אתם לה' א-לוהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". כותב הרש"ר: "שום אישיות אל תרתק אותנו עד כדי שנזדהה עמה בהתבטלות גמורה, ובהסתלקה מן העולם נשליך את עצמנו אחריה ככלי אין חפץ בו". "מה עושים?", זועקים רבים וטובים. "כיצד נדע שלא נגיע לחלילה למצב דומה עם הרב/ העסקן/המטפל שמסייע לנו?" תשובה אחת אין, אך ברור כי אין לנו חלק עם אותם אנשים שעושים הכל כדי לבטל את עצמיותנו ואת חירותנו המחשבתית. טיפול איכותי הוא כזה הבונה את יכולתו של האדם להתנהל כנפרד. לא חלילה כתלוי.

יש כמה סיבות לעובדה שבימים אלה פועלת קבוצת אנשי מקצוע חרדיים, על מנת לכונן את איגוד המטפלים החרדי. זו אחת מהם. אחת מאמונות היסוד של האיגוד היא שאין דרך ללמוד אמפתיה מלבד להיכנס למסלול לימודים של כמה שנים, ולהתאמן, פשוט להתאמן, בלעשות את ההפרדה ולאפשר לפונה לפתח חיים משל עצמו, זוגיות משל עצמו, עבודת השם משל עצמו, ולא כאלה הכובלות אותו אל עולמו האישי של המטפל. 

תגובות

השאר תגובה