דבר המערכת // מתי הורוביץ

ערך-מוסף_גליון03

הרבה שנים עברו מאז שהמשגיח בישיבה צעק "א-ל-ו-ל", ונראה שלא כולם יתרגשו שוב למשמע צעקה כזו לאחר שנים של יובש.

וכך גם כשהתורה מניחה לפנינו את "הַקְּלָלָה – אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", ק-ל-ל-ה! אבל זה לא מפחיד. גם שנה שעברה קראנו וה"בעל קורא" המשיך הלאה.

יובש ואדישות הם תוצר של שגרה. ובחיי המעשה אין כמעט עצירה מהשגרה. מאותה סיבה קשה להתייחס לפרשת השבוע שעוסקת ברובה ביציאה מהשגרה, כיבוש הארץ, בנין המקדש, שריפת ילדים לשם ה', חולם חלום, עיר הנידחת, קרחה למת, מעשר עני פעם בשלוש שנים, שמיטת כספים, שחרור עבדים, וחגי השנה.

מה מכל זה יכול ללוות אותנו ביום יום? מה מכל זה קשור אלינו דרך שגרה?!

ומצד שני, הרי היו שנים שה"א-ל-ו-ל" דיבר אלינו, הניע נימים בלב ופרט על מיתרי הרגש, מה אם כן מבדיל בין השנים הראשונות לאחרונות?!

הניצוץ בעיניים. תחושת השייכות.

ברגע שנחפוץ להבין את דברי התורה כיצד הם מלווים אותנו ביום יום, נגלה שעיר נידחת רלוונטית מאוד לימינו בהן הרבה ערים דוחות את דבר ה'. נגלה שמצוות הענקה בעת שחרור עבד – מתלבשת כיום ב"נתינת טיפ על השירות", וכן, חולמי החלומות לא פסו מבינינו, אנשים הנראים כאנשי אמת, אך האותות והמופתים שהם מבטיחים אינם מתקיימים. ולא רק זאת, יש בינינו אנשים שאלמלא אסרה תורה היו שורפים תינוקות לשם שמים!

שגרה או לא? א-ל-ו-ל או לא, זה תלוי בנו. "שובה אלי ואשובה אליכם".

תגובות

השאר תגובה