מסעות ונדודים – הרהורים על המקום // נתי בקר

צילום: Phineas H, flickr

 

פרשת מסעי. הכי קל זה לקרוא את 'ראשון' של פרשת מסעי. "ויסעו מהר-שפר ויחנו בחרדה. ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות". זורם כזה. אין רש"י. לילדי החיידר יש אפילו מנגינה מסודרת בעניין. בניגון עליז ובחיוך גדול הם יסכמו לך בשתי דקות ארבעים שנות נדודים. אך כלום עצרנו פעם וחשבנו על משמעות הנדידה הזאת עבור ילדי דור המדבר? עבור הנוער? מה זו הייתה בשבילם התנתקות מ'מקום', והליכה אל עבר 'מקום' אחר?

"לא היה אפשר לחזות מראש את רצונה ואת כוונתה של הנהגה זו", כותב הרש"ר בפרשת בהעלותך. "עיתים חנייה ממושכת, עיתים חנייה של ימים ספורים בלבד. עיתים חנייה של לילה אחד, של יום ולילה, של יומיים, חודש או שנה. לא היה כל סימן שיודיע מראש את משך זמן החנייה, ולפיכך, כל אימת שהענן נתן סימן לחנייה היה עליהם לעשות את כל ההכנות לחנייה ממושכת, על מנת כן שאולי יהיה עליהם לפרק הכל כעבור שעות אחדות כדי ללכת אחרי הענן…". רק לחשוב על הילדים והנוער. על הרצון שלהם להתביית. לנוח קצת מחוסר היציבות המתמשך הזה. לשחק קצת בחוץ ולחזור 'הביתה' לארוחת ערב. אבל שם, מה לעשות, היה צורך וענין בנדודים. משם למדנו לדורות עולם היאך ללכת אחרי השם באמונה ובמסירות. אך במקביל, משם גם למדנו על חשיבותו של 'מקום', על טבעו של האדם לתור אחר מקום של קבע. מקום בטוח. בית של לבנים. חלקת אדמה. דיר גדור. בית מקדש של קבע. יציבות.

לפני כמה ימים שוחחתי עם אם חד-הורית מעירי ביתר עילית. שאלתי אותה באיזה רחוב היא גרה. שאלו אתכם בטח את השאלה הזאת, נכון? כמה זמן לקח לכם לענות? אלפית שניה. שרקתם את התשובה בהיסח הדעת. אז זהו, שהיא לא. לקח לה שתי שניות להיזכר. היא התנצלה ואמרה משפט, שעבורי היה משפט מכונן בכל הלמידה שלי על חד-הוריות ומשמעותה: "עד שאני לומדת את השם של הרחוב, אני צריכה כבר לעבור…" זה סיפור עצוב, שאולי אין בו כדי לייצג את סיפורן של משפחות גירושין, אך הוא בוודאי קיים. משפחות גירושין חיות לעיתים על מזוודות. לא בהכרח שכל יומיים הם עוברים דירה, אבל החוויה הסובייקטיבית שלהם היא של "חיים על מזוודות". לעיתים הבעיה היא כסף לשכר דירה ולפעמים המשפחה פשוט לא מתקבלת אל חיק הקהילה המקומית, כי הם לא בסדר, כי אימא שלהם גרושה. אז הם תמיד יעשו את ההכנות לחנייה ממושכת, על מנת שאולי יהיה עליהם לפרק הכל כעבור…

לא רק קביעות מקום היא מלת היפוך לנדודים, גם שייכות. כי אם אדם קובע לו מקום אבל לא מרגיש שייך, עדיין לא תמו נדודיו. בנות צלפחד הגיעו לארץ, בדיוק כמו כולם, אחרי ארבעים שנות נדודים, ובדיוק כמו כולם, הן רצו נחלה. הנחלה שהן רצו היא לא רק בית של קבע. הן ביקשו דווקא 'בתוך אחי אבינו', להיות 'חלק מ', להיות שייכות ומחוברות.

אין ספק שחלו תמורות ביחסה של החברה החרדית לאם הגרושה ולמשפחתה, אך עדיין רבה הדרך. ילדי גירושין מתביישים לבקר בבית כנסת. אין מי שיושיב אותם לידו. אין מי שיראה להם בסידור. גם אם ילכו לבית הכנסת אחרי תחנונים רבים מצד אמם, הם ישחקו בחוץ, ובעצם הם יגדלו לצד הקהילה, לא בתוכה. הם לא ירגישו שייכים, וחבל. חבל כי עם קצת ערנות ולקיחת אחריות, כל אחד מאתנו יכול להזמין ילד שכזה לתפילה אחת בודדת. כל אחד מאתנו יכול לברר אם קנו לו מקום לימים נוראים, או אם יש מישהו שיצא אתו לים פעם אחת בקיץ. כל אחד מאתנו יכול.

 

תגובות

השאר תגובה