החמור, הרכב והעוזר האישי // יצחק ברוך

על חשבון מי? צילום: Makary, CC BY-SA 3.0, Wikimedia

 

"לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" (במדבר טז, יג)

בימינו חוזרת ונשנית סוגיית מימון בעלי תפקידים ציבורים מכספי ציבור. ועולה השאלה: מה היא המידה הנדרשת ממנהיג או פרנס – האם עליו להימנע מכל גביית הוצאות מן הציבור, אף לא עלויות הניידוּת ממקום למקום, או שמא זו חומרה יתירה, "לפנים משורת הדין"?

אל מול קריאת-התגר החמוּרה היוצאת מפי דתן ואבירם, חורג משה רבנו ע"ה ממנהגו ללמד סניגוריה על ישראל ופונה אל ה' ומבקש "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (שם, טו). האישום הקשה המוטח במשה, כביכול נוהג הוא שררה על העם, מעורר אצלו תרעומת בשל העזות והשקר הטמונים בו, שהרי: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". הנהגת משה את העם הייתה מאופיינת בהתנזרות קיצונית מכל טובת-הנאה מן הציבור, גם לא לצרכיו שלו, וכמאמר המדרש:

מה שהיה דרכי ליטול – לא נטלתי מהם; בנוהג שבעולם, אדם שהוא עושה בהקדש – נוטל שכרו מן ההקדש, ואני, בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים, היה דרכי ליטול מהן חמור, שבשביל צרכיהם ירדתי, ולא נטלתי" (במדבר רבה יח, י; בפרש"י בנוסח אחר ממדרש תנחומא ז).

ובמקום אחר פירשו חז"ל:

'לא חמור אחד מהם נשאתי' – לא הטענתי את חפציי על חמורו של אחד מהם. כך אמר משה: כל אותן מסעות שהיינו נוסעים במדבר – לא אמרתי לאחד מהן שייטול דבר משלי ויטעון על חמורו (שמות רבה ד, א).

מדרש זה מלמדנו כי הנהגתו של משה חורגת מ"נוהג שבעולם", ובאופן רגיל: "אדם שהוא עושה בהקדש – נוטל שכרו מן ההקדש". יתירה מכך, ביחס למלך נאמר: "וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ" (שמואל א ח, טז ופסקה הרמב"ם בהל' מלכים ד, ב). כיוצא בו אף ביחס לדיינים, על אף שמהם נדרשת משנה-זהירות שלא להיות מושפעים מתמיכת הקהל העומדים לפניהם לדין, נפסק שחובת הקהילה להעמיד להם קופה לצרכי פרנסתם (טור חושן משפט, סימן ט). יתר על כן, הנצי"ב בספרו "הרחב דבר" טוען כי אף משה לא נמנע מליטול הוצאותיו מקופת הציבור, ולדעתו אין בזה משום מידת חסידות כלל. ואלו דבריו:

[…] שהעוסק בתמידות בצרכי ציבור, אין זה מן החסידות שלא יאכל משלהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל [להקדיש] איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי ציבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהיה ניזון משלהם" ("הרחב דבר", במדבר טז, טו).

לדברי הנצי"ב, גם משה רבנו ניזון מן הציבור, אלא שהורדת אשתו ובניו למצרים הייתה לצורך עצמו ולא לצורך הציבור, ולפיכך לא נטל באותה שעה את הוצאות הנסיעה מכספי הקהל.

אלא שמן התיאור בגמ' על הנהגתו של שמואל הנביא, "וּתְשׁוּבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ (שמואל א ז, יז) – שכל מקום שהלך שם ביתו עימו" (ברכות י, ב), נראה לכאורה שמידת חסידות היא להימנע כליל מגביית הוצאות מן הציבור, גם הוצאות הנגרמות ישירות מן העיסוק בצרכי ציבור. בדומה לכך, רבי יעקב צבי מֶקלֶנבּוּרג זצ"ל, בעל "הכתב והקבלה", לאחר מחקר לשוני מעמיק על הביטוי "חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם" (האם פירושו חמור אחד, או חמור של אחד), מבאר ש"אֶחָד מֵהֶם" משמעו המיוחד שבהם, היינו קופת הציבור המוקדשת להוצאות צרכי ציבור. אם כן, כוונת משה בדבריו היא שאף הוצאות האמורות להשתלם מן הקופה הציבורית לא גבה מן העם.

כללו של דבר: שאלת המידה הראויה בהנהגתו של פרנס, בכל הנוגע למימון הוצאותיו ביד הציבור, היא שאלה רחבה שקשה לקבוע לה מדה אחידה. כמאמר הגמ': "הרוצה ליהנות – ייהנה כאלישע, שאינו רוצה ליהנות – אל ייהנה כשמואל הרמתי" (ברכות י, ב). משמע, במידת-מה הדבר תלוי ברצונו ובהכרעתו של המנהיג. אך אין זה אומר כי אם בחר בעל השררה ליהנות מותר לו לנצל את הקופה הציבורית כרצונו, אלא "ייהנה כאלישע" – "עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה […] מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד).  וכבר הורנו הרמב"ם כי חובה על המנהיג ש"כל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת ולמלאת העולם צדק" (רמב"ם, הל' מלכים ד, י). כאשר זהו היעד הניצב למול עיני השופט, המלך או הנביא, שימוש בכספי ציבור אינו עושק וניצול, אלא טובת השר היא  גם טובת הנתינים.

תגובות

השאר תגובה