אינדבידואל, קולקטיב ובעל התשובה שבאמצע

ורד בכר מציעה פיתרון למתח המתמיד בין חיים אינדבידואליסטים לחיי חברה קולקטיבית
צילום, ויקיפדיה

במאמר זה אני מבקשת להתייחס למורכבות ולמתח הנוצרים בעולם דתי /חרדי המתקיים במציאות מערבית- חילונית.

קונפליקט מרכזי, אתו מתמודד האדם הדתי הינו הניגוד הנוצר בין המחויבות הדתית הכוללת שמירת מצוות לבין רצונותיו האישיים- רגשיים, אליהם נמשכת הנטייה הטבעית.

" ציוו החכמים להיות האדם מתאווה לעבירות, עד שהזהירו את האדם מלומר אני מטבעי לא אתאווה לעבירה, וזה שאמרו לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר וחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא אל הערווה, אלא אפשי ואפשי ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי." (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ששי)

האדם מקבל עליו עול מצוות מתוך הבנה שקיומו של הרעיון הרוחני מחייב ציווי וכפיה.  קבלת המרות האלוקית היא הבסיס לחיי רוח.

ולמעשה, מתוך בחירה מקבל עליו האדם את הכפייה.

אמנם, הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא להתהלך אחר נטיות הלב על מנת לספק רצונות אישיים. אך האדם המאמין נידרש בתחילה לעשייה כפויה, כאשר בהמשך תגיע הבנה אשר תגרום להזדהות רגשית עם הדבר, כפי שלמדים מהפסוק "נעשה ונשמע". נשמע- במשמעות של נקבל ונבין.

יחד עם זה אין להתעלם מצרכי האדם הבסיסיים. צרכים אשר מתחלקים לפיסיים ורגשיים. צרכים פיסיים לקיים את גופו -אכילה, שתייה, בטחון כלכלי, מין.וצרכים נפשיים כמו כבוד ואהבה.

על חשיבות הכבוד למדים מתוך הפסוק-"כי פתח תפתח את ידך (לעני) והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו') הגמרא מסבירה מהו "די מחסורו". היא שואלת,  מהו כפל הלשון "אשר יחסר לו?". ועונה: החברה מחויבת לסיפוק צרכיו הפיסיים הבסיסיים של האדם ולא מותרות, וזהו פרוש "די מחסורו", אך "אם היה עשיר וירד מנכסיו נותנים לו סוס ועבד רץ לפניו" (כתובות דף סז')  הכבוד כצורך, מקבל מענה. צרכיו הנפשיים הייחודיים שווים לצרכיו הפיסיים.

אהבה – "ואהבת לרעך כמוך" עפ"י הלל זו כל התורה כולה על רגל אחת. אהבה כרגש מרכזי. נקודת המוצא מתייחסת לאהבה עצמית כאשר אהבה זו  מהווה קנה מידה לאהבת הזולת.

מאידך, העולם המערבי המודרני שם במרכז את האינדיבידואל, צרכיו הרגשיים של הפרט מקבלים לגיטימציה  כאשר מחויבויות וכפיה רעיונית הולכות ופוחתות. נוכל לראות זאת בדמות שבירת אידיאולוגיות , ו/או החלפה של האידיאולוגיות הדוגמטיות הישנות. כל דבר המצמצם את תחושת החירות הרגשית נתפס כבלתי ראוי ,למעט שמירת מסגרות חברתיות שגם מטרתן בסופו של דבר היא לספק את צרכיו של הפרט.

השפעתה של תרבות זו הופכת לדומיננטית  גם בעולמו של האדם הדתי ויוצרת הקצנה בקונפליקט המתואר לעיל.

מתוך קושי להתמודד עם סתירה זו, הנטייה היא להעצים צד אחד על חשבון צד שני. הכרח וכפיה של הדרישות הדתיות באים על חשבון ביטוי רגשי אינדיבידואלי. או להיפך, שמירת המצוות נעשית מתוך התאמה אישית ולא מתוך הכרח המחויב לאמת על- אנושית, נצחית.

על מנת לאפשר קיומה של שמירת הדת הדורשת הכרח מתמיד, בניגוד גמור  לתפיסות העולם העכשוויות אשר באות לבטל את הלגיטימיות של הכפייה, מקדשת החברה החרדית שמרנות הלכתית ותרבותית ומפעילה פיקוח חברתי מסיבי על מנת לשמר את חבריה בתוכה.

אלא, שהסטריליות אשר התקיימה בעבר ויצרה בידול והסתגרות הופכת לפחות אפשרית. באמצעות קידמה וטכנולוגיה חודר העולם המערבי, למקומות אשר בעבר היו חסומים בפניו. היכולת לקיים חברה המנותקת מהתפיסות העכשוויות הופכת לקשה יותר .על מנת להתמודד עם שינויים אלה מקשיחה החברה את גבולותיה. כך יוצא, ששמירת הדת מתאפיינת בתוספת של חומרות ואיסורים חיצוניים ובאה על חשבון התייחסות לעולמו של הפרט.

המיקוד מופנה אל המעשה ולא אל העושה. התפיסה החרדית הקלאסית, מציעה את השמרנות וההתבדלות כדרך היחידה המאפשרת קיום אורח חיים דתי. על פי תפיסה זו לאדם אין את היכולת להתמודד עם המתח המתואר, ולכן השקפת עולם המצדדת בדיכוטומיות היא הפתרון.

קיום מצוות בבחינת "כל המוסיף הרי זה משובח", להוסיף מעבר למה שמחויב על פי ההלכה תוך התעלמות מצרכים אישיים-רגשיים.

 

צילום, ויקיפדיה

חסידות ברסלב. צילום, ויקיפדיה

 

לכאורה, קמו זרמים ביהדות אשר ניסו לתת מענה לקונפליקט המובא לעיל ,אך לדעתי  ללא הצלחה יתירה. עולם הרגש כחלק מעבודת האדם את בוראו נשאר מחוץ לתחום.

החסידות, כתנועה רוחנית חברתית ניסתה להכניס חיי רגש לעולם הדתי הלמדני. אלמנטים מרכזיים כמו התוועדויות, התבודדויות ודיבוק חברים ניסו לתת מענה לצורך האישי-רגשי. אך בפועל, החסידות העכשווית הפכה למסתגרת ושמרנית יותר מהעולם הליטאי. השאיפה המתמדת לקדושה מתבטאת בהרחקות מתאוות ורצונות חושניים, עד כדי ביטול רגשות בסיסיים של האדם.

חסידות גור, שמה במרכז השקפתה את הקדושה שתרגומה הוא ניתוק רגשי מוחלט מהנושא המיני בדוגמת הנהגות מחמירות בין בני זוג.

כמו כן, הציבה החסידות במרכזה אדם (אדמו"ר) כאשר מירב הפעילות נסובה סביבו, תוך צמצום האוטונומיה האישית של הפרט. כך, נוצר מצב של איבוד העצמאות האישית בתוך הקולקטיב של ה"שטיבל".

בקצה השני של הרצף נמצאת חסידות ברסלב העכשווית אשר מציעה יהדות "ניו אייג'ית",  עבודת ה' המבוססת כולה על החוויה האישית חווייתית.

על פי דבריי עד כה יוצא -שהיכולת להתחייב, היכולת לקבל אחריות ובעיקר הנכונות לשים על עצמך מגבלות, סותרות קיומו של עולם רגשי.

אך ברצוני לטעון שלמעשה, אין כאן כל סתירה שכן, עולם רגשי אמתי אף הוא מחייב כפיה. אין כוונתי לרגשות במובן האגואיסטי של המילה ,אלא -ההכרחים הם המובילים למציאות רגשית בניגוד לתחושות רגשיות אקראיות .

על מנת ליצור מציאות של רגש יש להתחייב לקשר.

"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", האדם מחויב לצאת מהתפיסה האגואיסטית הראשונית שלו ולראות את ה"אחר". החבירה אל ה"אחר"  והאינטראקציה ביניהם מחייבת פעילות רגשית אקטיבית . ה"אחר" על פי התפיסה היהודית  הוא בבחינת מהות דתית, אשר בסופו של דבר מחברת לאלוקות שהוא ה"אחר" האולטימטיבי.

"אינני רוצה להגדיר שום דבר על ידי האלוה-ים, מפני שאני מכיר רק את האנושי. אני יכול להגדיר את האלוה-ים בעזרת יחסים אנושיים ולא להיפך. אני מדבר על האלוה-ים במונחים המתארים את היחס לזולת". (ע. לוינס)

כבר כנערה צעירה תרתי אחר הרוח. עולם הערכים המערבי -בורגני בו גדלתי לא סיפק אותי, חיפשתי עולם נעלה יותר הנותן תשובה למשמעות החיים. הגעתי לחברה בה מתקיימת הקיצוניות השנייה. למעלה מעשרים שנה שיתפתי פעולה עם התפיסה הדיכוטומית כפי שהוצגה לעיל מתוך רצון להשתייכות תוך התבטלות טוטלית. במהלך השנים למדתי כי החברה החרדית, אליה אני משתייכת מתקשה לקבל את ה"אחר". ובזמן שביטלתי והרדמתי חלקים שלמים ומהותיים מעצמי, החברה הסתגרה והקצינה.

הקולקטיב חזק מהיחיד, תפיסת הדת כנוקשה ומאיימת, האוטנטיות שפגשתי בתחילה והקסימה אותי, השילה במהלך השנים את קסמה.

הפערים שנפערו בין תפיסת עולמי ורצונותיי, לבין העולם בו אני חיה העמיקו. חוסר השייכות היה לבן לוויה עבורי. ה"אחר" בין שני עולמות הייתי אני.

יכולתי להמשיך לחיות בתוך המציאות הקיימת מתוך תחושה של מרירות וייאוש, או -שיכולתי להחליט שאני מקבלת את המערכת, מעלימה את תחושותיי ושורדת . אלא שבחרתי להמשיך להתעקש ולחפש, לדבוק באותה דרך שמחייבת אותי לברר ולא להרפות.

וכך, במקביל לתהליך של התבגרות אישית ודתית החל תהליך של ברור אמתי. החלה הפרדה בין הערכים בהם אני מאמינה ולטובתם זנחתי את עולמי הקודם לבין תרגומם החברתי. הגדרתי את הגבולות בין המרחב האישי למרחב הציבורי. והשארתי לעצמי את החירות לבחור על מנת לאפשר לקולי הייחודי להמשיך ולהישמע. האפשרות ליצור מציאות אינדבידואליסטית בתוך עולם של קולקטיב אפשרית אך על מנת לקיימה נדרש אומץ רב ובירור בלתי פוסק.

3 תגובות
  • 01
    מצדרביעי
    2015/11/25 20:21

    יפה מאוד


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    תמר
    2015/12/14 21:07

    פוסט מרתק
    הייתי שמחה אם היית מרחיבה את קצהו ומבארת לנו מה כוונתך המעשית במילים "האפשרות ליצור מציאות אינדבידואליסטית בתוך עולם של קולקטיב". האם את משתייכת עדיין לעולם החרדי? זה משמעותי במוסדות של הילדים וזה לגמרי משמעותי לסגנון החינוך.
    תודה


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יסמין
      2015/12/19 19:14

      לדעתי, לעניין החינוך וההשתייכות אין משמעות בהקשר של המאמר. יצירת מציאות אינדיבידואליסטית בתוך עולם של קולקטיב תקפה גם בתוך עולם חילוני, אבל משמעותה מקבלת משנה תוקף בעולם חרדי שמקדש את הקולקטיב. ברגע שמצליחים להתבודד, לדבר עם הקב"ה, לפלס דרך אישית בנתיב האמונה – הולכים עם זה לכל מקום, וכבר אין הרבה משמעות לאופי המדויק של המוסד החינוכי בו נמצאים הילדים. וזו ככל הנראה מטרת החסידות, ובמיוחד דרכה של חסידות ברסלב.
      אני הייתי מפרידה בין מוסד לימודי למוסד "חינוכי". מוסד לימודי היה צריך להביא לימוד תורה אמתי נטו בלי לערבב איתו השקופה – ובא לציון גואל.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב

השאר תגובה