נשים חרדיות באקדמיה הישראלית – מחיר לעומת תועלת

ד"ר תקוה עובדיה מביאה מן השטח עדויות של נשים חרדיות אקדמאיות ומגלה שזה לא מה שחשבתן/ם!

פרק רביעי

על יחסי הגומלין  שבין לימודים באקדמיה לחיי התעסוקה והרוח של נשים חרדיות

בימים אלה עולות לכותרות כתבות וקולות, המבקשים להפסיק את לימודי הקבוצות החרדיות באקדמיה נשים כגברים, או נשים יותר מגברים. יש גם קולות המנסים להשתיק את הגל כגון ד"ר יעקב בן שמש בכתבתו "אל תדירו את החרדיות מהאקדמיה" (23.03.15ynet ) בין דבריו הוא כותב:

"מתנגדי הקמפוסים החרדיים – המסגרות האקדמיות שבהן נהוגה הפרדה בין נשים לגברים – מתיימרים לדבר בשם כבוד האדם והשוויון, הנאורות והליברליזם. אבל אפשר לתהות: מה כל כך נאור בהתנגדות לתופעה המרגשת של אלפי נשים חרדיות וגברים חרדים המרחיבים ומעשירים את ידיעותיהם ואת השכלתם, משפרים את מצבם הכלכלי, ומפתחים את אישיותם ואת יכולותיהם? מבחינת מתנגדי ההפרדה, כל זה כנראה לא מספיק חשוב. לא חשובה גם העובדה שהרוב המוחלט של תלמידים אלה לא היו מגיעים ללמוד לולא ההפרדה. מה שחשוב הם עקרונות מופשטים כמו עקרון השוויון, בגרסה עיוורת במיוחד לשונות תרבותית ולצרכי המציאות, ומקרים אנקדוטיים כמו דלת נפרדת, או שלט מקומם. מניסיון אישי אני מבקש להעיד: מאחורי הדיבורים הסנסציוניים על "משטר ההפרדה" ו"משטור הגוף והדעת", משל מדובר היה במחנה כפייה לחינוך מחדש בקוריאה הצפונית, מתקיימת לה הוויה אקדמית מלאה: הרצאות ותרגילים, ויכוחים ודיונים, עבודות ומבחנים, ספרייה וקפיטריה – וכן, הכול בימי לימוד נפרדים לנשים ולגברים. ההפרדה מאפשרת לסטודנטים להתרכז בלימודים ללא המתח המיני שהוא חלק מהלימודים בחברה מעורבת, על כל הנגזר מכך – במיוחד בחברה החרדית, שבה האיסורים הכרוכים במיניות רבים וקפדניים במיוחד."

לפני קצת יותר מעשור החלה תנועה ערה של נשים חרדיות ללימודים במוסדות אקדמיים. עד אז נשים חרדיות כמעט ולא נראו באקדמיה הכללית בישראל (אמנם היו מקרים פרטיים, אך לא תופעה). שורשיה של תחילת התהוות הנהירה אל האקדמיה נבע מצורך השעה. "צורך השעה" היה מורכב מכמה גורמים וסיבות שהפכו לזרזים של התופעה. חלק מהגורמים למדתי מן הספרות המחקרית וחלק אחר מעדויות הנשים בראיונות אישיים או בסקרים כתובים פתוחים שערכתי. מצאתי הלימה בין הספרות הכתובה לעדויות הנשים. זאת, מלבד הפרשנות המחקרית של חוקרים שהתייחסו לתופעה כמייצגת תחילתה של "מודרניות" בתוך הקהילה החרדית (זיכרמן וכהנר 2013). רוב הנכתב בספרות המחקרית הולם את התהליך המציאותי והפרקטי שמתארות הנחקרות במאמר זה. בניגוד להגדרת החוקרים הללו, הנשים המרואיינות סירבו להתייחס ללימודיהן באקדמיה כתופעה המייצגת מודרניות.

תמונת המצב שאתאר להלן מתייחסת לנשים שלמדו בילדותן ובבגרותן במוסדות כגון סמינרים ותיכונים המיועדים לקהילה החרדית, ופנו ללימודים אקדמאיים בשלב אחר של חייהן. לא ראיינתי נשים חוזרות בתשובה מאחר ולדעתי הן פחות מייצגות את האתגר הכרוך במעבר מלמידה בתוך "חממה" הומוגנית אידיאולוגית לסביבה אקדמאית שמיסודה היא עתירת אידיאולוגיות ודוקטרינות ומרובת תרבויות.

כהנר וזיכרמן (2013) מצדדים בחשיבות האובייקטיביות של החוקר ביחס לנושא המחקר, דווקא אודות מחקרי אוכלוסייה "חרדית". אני מסכימה עם הערתם  גם בנושא המאמר הנוכחי.  הקשר שלי לקהילה החרדית כאדם החי בתוכה מלידה ועד בכלל, קידם את היכולת שלי להתבונן ולחשוב אובייקטיבית בתופעה בעיני כחוקרת מראיינת וכותבת.

המאמר הנוכחי ישפוך אור על תהליך התהוות התופעה של נשים ונערות באקדמיה הישראלית הן מבחינת חקר התופעה הן מבחינת תיאור העובדות, וינסה לענות על מספר דילמות המתייחסות ליחסים ההדדיים והניגודיים (האמנם?!) שבין אקדמיה ישראלית ובין אורח החיים של נשים שומרות מצוות.

"בית הספר הסודי", ציור שמן, 1885-1886. (צילום: ויקיפדיה)

"בית הספר הסודי", ציור שמן, 1885-1886. (צילום: ויקיפדיה)

בבחינת העובדות והנתונים שאספתי זיהיתי וביצעתי אבחנה בין שתי תנועות של נשים באקדמיה. תנועה אחת שבה נשים באופן עצמאי פנו ללימודים אקדמאיים במוסדות להשכלה גבוהה ישראליים. תנועה שניה התייחסה למיסוד התופעה ופנייה המונית של נשים ונערות לאקדמיה ישראלית, כקבוצות מגובשות לתוכנית המיועדת עבורן.

בשנת 2006 פורסמו מטעם מכון שמואל נאמן (טכניון) מסמכים תחת הכותרת: "תנאים לשגשוגה של מדינת ישראל". אחד מהם הוא : "באין חזון יפרע עם: מטרת על לישראל ונגזרותיה" אותו כתבה  פרופ' רות גביזון (משפטנית). במסמך זה בין השאר מציגה החוקרת את העובדה כי  נכון לשנת 2006 שיעור הנשים החרדיות העובדות עמד על 50.8% בעוד שבאוכלוסייה הכללית הוא עמד על 68.5%. לטענת החוקרת אי השתתפות האוכלוסייה החרדית בכוח העבודה היא אחד מן הגורמים המונעים שגשוג של מדינת ישראל. כמו כן היא מצדדת בשינוי שהוא פיתוח מדיניות לטווח הארוך בהקשר של השתתפות האוכלוסייה החרדית בכוח העבודה הישראלי, זאת מבלי להפר את יחסה של אוכלוסייה זו לערכי הדת והמסורת. לטענתה באוכלוסיות דתיות אחרות בעולם אין ניגוד בין התפתחות אקדמאית כלכלית ותעסוקתית לבין הדת וקיומה. נכון לדו"ח דאז  80% מהגברים החרדים לא נטלו חלק בכוח העבודה. נכון להיום כמעט עשור אחרי כתיבת הדו"ח הנתונים שונים: ב-2014 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בציבור החרדי על %61.6 (כאשר נשים מגיעות לכ-70% מועסקות).

  • נשים באקדמיה כסנוניות ראשונות

התנועה הראשונה  של נשים ונערות באקדמיה הישראלית התאפיינה בעיקר בלימודי נשים ומעט נערות שמצאו את עצמן בפרשת דרכים בחייהן המקצועיים, מסיבות של צורך בהתמחות בתחום מסוים בו החלו לעסוק וגילו מן השטח את הצורך בהכשרה נוספת, ועד מקרים הפוכים, נשים שחיפשו להסב את המקצוע הנוכחי באחר שבו אופק התעסוקה רחב יותר וההכנסה הייעודית בטווח הרחוק היא גבוהה. עדויות לכך מצאתי בסיפורי הנשים המרואיינות וגם בספר: "סיפורי הצלחה" המתאר סיפורי נשים חרדיות שפנו לאקדמיה כשלב התפתחותי לקראת תעסוקה הולמת. נשים שהתראיינו לצורך המחקר טענו את הטיעונים הבאים:

"הילדים קצת גדלו, יכולתי לחשוב קצת על עצמי וגם קצת על לגדל אותם מתוך רווחה כלכלית כל שהיא בעתיד. המקצוע שלי היה הנהלת חשבונות חשבתי לעשות תואר בראיית חשבון, כך אכנס לחברות גדולות, אומנם האחריות רבה יותר אבל גם השכר. האמנתי שזה מקצוע שקרוב למקצוע שעסקתי בו, האמנתי שאצליח להתמודד עם התכנים והרמה, ידעתי שבזמן הלימודים יהיה עמוס ומורכב, אבל העדפתי לראות רחוק (שרה)".

"הייתי גננת מוערצת, אבל עבדתי ללא הפסקה. ההורים רואים רק את השעות שבע עד אחת וחצי, אני הייתי גננת סביב השעון. החלטתי לפתוח רשת של גנים. אבל לא היה לי מושג מהי התשתית לעסק. אנחנו אנשים פשוטים, אני לא יכולה בוקר אחד למשכן את הבית, לשכור גנים, לצַיֵיד ולהתחיל… החלטתי ללמוד מנהל עסקים, חשבתי שזה היעד, לפתוח עסק להיות נבונה בניהול שלו, להשקיע בהתחלה הרבה לימוד ואחר כך להתפרנס בכבוד רב יותר  (רבקה)".

סיפורה של רחל מדגים את הצורך של נערה ללמוד באקדמיה ככלי להתמקצעות:

רחל חלמה ללמוד פסיכולוגיה כבר בגיל צעיר. בחשאי כבר לפני 25 שנה היא למדה בהתכתבות דרך האוניברסיטה הפתוחה, והשלימה בחינות בגרות במקביל ללימודיה התיכוניים בבית יעקב. היא הייתה אז בת 16 והאמינה שתממש את חלומה. "כאשר הבנתי שיהיה לי קשה מידי להשלים בגרות מלאה בציונים מעולים לבדי שיניתי קצת כיוון והלכתי להשלים תואר ראשון במכללת "תלפיות" בתל אביב כיון שידעתי שזה תואר אקדמאי שיאפשר לי להגיע לאקדמיה בלי בגרות. וכך היה בגיל 22 סיימתי תואר ראשון בהצטיינות והתקבלתי הן לאוני' תל אביב והן  לאוני' בר אילן. כיון שבחרתי ללמוד במרכז לחקר הדיסלקציה של האוני' חויבתי  להירשם למסלול  תואר שני בחינוך מיוחד. בגיל 26 סיימתי תואר שני וכן  מעט מאוחר יותר "תזה בהצטיינות". בגיל זה גם מצאתי את שותפי לחיים ונישאתי בשעה טובה…"

לעומת רחל שסיימה שני תארים טרם נישואיה והקמת המשפחה, פייגי, החליטה על לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית לאחר שלמדה לתואר מורה בכירה לאנגלית והשלימה תואר אקוויוולנטי ראשון ביעוץ חינוכי. פייגי יצאה ללימודים מתוך אמונה שהחברה החרדית זקוקה לפסיכולוגיים חרדיים, בנתיים היא מתאמצת מאוד למלא את מחויבותה בכל המישורים משפחה, עבודה ולימודים ובכל זאת מאמינה שתסיים גם תואר שני בהמשך.

  • נשים באקדמיה בתוכניות ייחודיות לקהילה החרדית

לעומת הקבוצה הראשונה שפעלה מתוך צורך אישי או רצון פנימי לשינוי תעסוקתי, הקבוצה השנייה בחרה בלימודים כשנחשפה לתכניות ייחודיות עבור נשים חרדיות ומצאה בהם תועלת עבורה. קבוצה זו למדה בעיקר כקבוצה הומוגנית בשלוחות המכונות "חרדיות" המסונפות למוסדות אקדמיה ישראליים. חלק גדול מקבוצות לימוד אלה נוצרו באמצעות ובעידוד פרויקטים  ממלכתיים לעידוד תעסוקת נשים חרדיות. עד כה כל מי שראיינתי, עבדה גם קודם לימודיה. הלימודים היוו תמריץ להתפתחות אישית וגם תעסוקתית. שירי היא אחת הלומדות. שירי מספרת על עצמה: "את התואר הראשון למדתי בחינוך מיוחד לאחר שנות התנדבות רבות עם ילדים ונוער המוגדר כך. את התואר השני למדתי בעקבות פתיחתה של תוכנית פסיכודרמה. בצעירותי קראתי ספר בכותר "דיבס" ומאז חלמתי להיות מטפלת. כשנפתחה הקבוצה החרדית ממשתי את ההזדמנות ואת החלום". שירי סיימה תואר שני בהצטיינות, פתחה קליניקה פרטית והיא עובדת בשני מוסדות נוספים בתפקיד פסיכותרפיסטית.

תהילה סיימה את לימודי התיכון בבית ספר בית יעקב ופנתה ללמודים אקדמיים באחת המכללות המשלבות תארים המגובים באמצעות האוניברסיטאות בארץ. תהילה למדה ריפוי בדיבור, נישאה תוך כדי הלימודים, המשיכה את לימודיה וכיום עוסקת בתחום. את התמריץ ללימודים קבלה מהבית. ההורים עודדו ותמכו כלכלית. תהילה מתארת את התהליך: "זה לא קל לקום וללמוד במקום שכתוב בעיתונים מסוימים שאסור ללמוד בו, שהוא מחנך בנות ישראל להיות עזות ועוד כהנה וכהנה מילים. אני הבנתי שאין לי מה לעשות בהוראה לא בגיל הרך ולא בגיל הבוגר. הבנתי שאני צריכה ללמוד משהו אחר. במכללה שלמדתי המרצים ברובם לא נמנו על הציבור הדתי בטח לא הציבור החרדי (קצת חבל אני יודעת שקיימים כאלה). אני זוכרת ריטואל קבוע. אנחנו מכירים מרצה בשיעור הראשון הוא מדבר אלינו קצת בזלזול ואז עם הזמן מגיע השלב שבו הוא טוען: לא האמנתי שתהיינה לי כאלה סטודנטיות מבריקות. כמעט כולנו כקבוצה לא התייחסנו לריטואלים אלה. היינו חדורות מוטיבציה לממש את הפוטנציאל שלנו ולהיות בעלות תעודת תואר. בזבוז אנרגיות להתלהמות ושמירה על כבודנו, היו מחוץ ל"תוכנית הלימוד" שלנו. הקושי המרכזי הוא הקפיצה מהתיכון לאקדמיה. לכולנו הייתה תחושה שיכלנו להשיג יותר בלימודי התיכון, שתוכנית הלימודים לא מספיק מזמנת ומאפשרת התפתחות לגובה".

הדילמות והקשיים

יותר מארבעים נערות ונשים  ממקומות שונים בארץ, הלומדות במקומות שונים, חלקן לומדות בתוכניות ייעודיות ואילו אחרות באופן חופשי, רואיינו. רובן מתארות באושר את חווית הלמידה. אלה שלמדו בקבוצות נפרדות לא מעלות דילמות מורכבות מלבד הערות שוליים. כגון: "המרצים החילונים צריכים להתרגל שאין לנו קרניים" או "ראוי לצוות המכללות והאקדמיה להעריך יותר את הקבוצות החרדיות ולא להתפשר בדרישות" או "אחרי שלמדתי בקבוצה חרדית נראה לי שאני בשלה ללמוד בקבוצה מעורבת, הבנתי את מהות הסטינג של האקדמיה אני יודעת לקראת מה אני מתקדמת".

הנשים והנערות שלמדו באופן עצמאי באקדמיה חילונית הציגו טיעונים מורכבים יותר אציג אותם מה"פשוט" אל ה"מורכב":

"הייתי כל כך צעירה, כל כך בודדה, כל כך לא היה ברור לי כיצד כל המנגנון הזה עובד. והייתה לי תחושה שרוצים שאני אובַד בתוכו. כששאלתי, ענו בקצרה כלאחר יד. ואז הבנתי שעדיף להתחבר לסטודנטית מתוך הקורסים יותר מאשר למצוא אוזן קשבת בקרב המזכירות או ראשי החוגים. כששאלתי גיליתי שיש עוד נערות כמותי שמתמודדות עם הביורוקרטיה האקדמית ולומדות אותה. כשלמדתי את השפה הביורוקרטית אקדמאית כבר חלפו שני סמסטרים. לא ידעתי שאני יכולה להגיש בקשה למלגה, לא ידעתי שאני יכולה להציג עצמי כמועמדת ל… זה עולם חדש. התרבות החרדית חינכה אותנו, להמתין להערכה ולא להזמין הערכה. מבחינתי להגיש בקשה למלגת הצטיינות היא הזמנה להערכה, היה לי קצת קשה, בסוף הגשתי וגם קבלתי. לו הייתי יכולה להמליץ לסגל המלצה הייתי מבקשת לאסוף את כל הסטודנטים בחוג בתחילת הסמסטר הראשון ולבצע חשיפה של כל התהליך הלימודי כולל כל הניואנסים, הגשת בקשות למלגה, תאריכים וחשיבותם ועוד". (רבקה).

לעומת רבקה שטוענת לאי הבנת המנגנון הניהולי אודליה טוענת לקושי אמוני:

"הקושי המרכזי בעיני התבטא באדיקות של מרצים מסוימים בדעתם, בדתם או באי דתם. הרגשתי שלנו הבנות החרדיות בקבוצה יש יכולת לשמוע הכל, לקרוא הכל, ללבן כל רעיון. אך מנגד, כאשר העלינו טיעונים משלנו המרצים היו עסוקים בלהשתיק אותנו. אי האיזון הזה חיזק את דרכי האמונית, כי ראיתי עין בעין, שאנשים חכמים לא מצליחים לברר עם עצמם אמיתות עד הסוף מחשש לגילוי אמת חדשה להם.  הכעיסה אותי התופעה כתרבות. תרבות שבה יש יומרה גדולה לפסול ערכים דתיים, לכנות אותם במושגי שנות האלפיים כגון: תת תרבות, או הדרה, או הזנחה. מדוע אדון או גברת (דוקטורים) מרשים לעצמם שיח מזלזל בערכים דתיים? מדוע חושבים מרצים תל אביביים שהם סמל הידע הטוב והנאורות ואני ההיפך? אני אמשיך ללמוד אבל מתי יבוא היום שיהיה לי מספיק ידע אקדמאי וביטחון להוכיח להם שהם לא קראו בספרים הנכונים?" (אודליה).

כששאלתי את חנה אלו קשיים עמדו בדרכך כסטודנטית  חרדית? היא מנתה סיבות רבות:

  • העדר הבנה של הקריירה האקדמית. למרות שנות לימודי הרבות לא הייתי ערה למשמעות הציונים, ולפיכך במהלך התואר הראשון לא תיקנתי ציונים, לא ערערתי על ציונים ופעלתי על מנת 'לעבור'. סיימתי בממוצע בגבול ההצטיינות מבלי לעשות ולו מאמץ קליל על מנת לסיים בהצטיינות. הפקתי את הלקח בתואר השני, בו השקעתי מאמץ להשביח את הממוצע וסיימתי בהצטיינות. חשוב להבין כי במסגרת בית יעקב, וכך גם במסגרות לימודי תעודה, משמעות הציון היא סמלית למדי ואף פעם אינך נשאלת מה הממוצע שלך.
  • מגבלות הכשרות מציבות אתגר מיוחד. קשה להתערות בחברה כאשר אפילו לא יכולים לשתות קפה בצוותא.
  • מנקודת מבטי – סטודנטית חרדית מנועה מלקחת חלק בפעילות חברתית סטודנטיאלית שאינה הולמת את אופי ההווי החברתי החרדי כלל וכלל. יש בכך כדי להרחיק את הסטודנטים החרדים במידת מה מנקודות עשייה מרכזיות בקמפוס.
  • לא הייתה לי כל בעיה ללמוד עם אנשים שאינם חרדים, הייתה לי אי נוחות ללמוד במסגרת שאין בה הפרדה מגדרית. לפעמים הרגשתי כאילו אני אמורה להגן על החברה החרדית. אבל באופן כללי ראיתי להעצים את הפערים.
  • היו תכנים שגרמו לי מבוכה כשעלו בכיתה, והיו דוגמאות לא מעטות שכלל לא עלה בידי להבין בהיותן מסתמכות על תכניות טלוויזיה שונות או ביטויים שאינם רווחים בחברה החרדית (אגב, מדובר בתכנים שלרוב ממש אינם קוהרנטיים לחומר עצמו, ונועדו על מנת לשעשע תוך עיסוק פומבי בתכנים שבמגזר החרדי לא יעלו על דל השפתיים).

כאחרונה וחביבה אצטט את דינה. דינה מייצגת קושי שלא ציפיתי לו בשלב זה של השתתפות הנשים החרדיות באקדמיה, דינה קובלת על אי יכולתה להשפיע בהמשך פועלה בתוך האקדמיה:

"היה קשה? לא נראה לי. אולי את מתכוונת לקושי ללמוד במסגרת לא חרדית. אה כן. זה בוודאי. אבל מה לעשות בנתיים, הידע נמצא שם. הם כבר כמעט מאה שנים בתחום ואנחנו רק עשור בקושי. הם כבר יצאו מהארץ ולמדו בכל העולם ואנחנו בקושי מתמודדים כאן בתוך הארץ. אני חשבתי להיות מרצה באקדמיה ופתאום אני מגלה שצריך לצאת לפוסט דוקטורט. איך? יש לי משפחה וילדים. מי יתמוך בי? בעלי מעוניין, אני מעוניינת אבל זה לא מעשי. מבחינתי, התנפצות החלום הזה, היא הקושי הכי גדול. להגיע לאקדמיה, ללמוד בה אבל בסוף, לא לשנות אותה בכלום. לא להשפיע עליה, לחזור ולהיות מה שהייתי משפיעה רק בתוך הקהילה שלי. זה חבל. נכון שלא חשבתי על כך כשהתחלתי ללמוד ולא ציפיתי שהדעת כערך בפני עצמו תהיה חלק מאישיותי וחלק מהזהות שלי כאדם לומד. כיום אני מנסה להבין מה אעשה כשאסיים את הדוקטורט?! אמשיך לעבוד באותו מקום, באותה מתכונת?!…. "

כאן אצטט שנית מדבריו של ד"ר בן שמש (בכתבה לעיל) "ההפרדה משרתת אפוא את צרכי הציבור החרדי, גברים ונשים, והיא מוצעת כאפשרות, לא כחובה. מי שיחפש בקמפוס נשים כנועות ומדוכאות, יתאכזב מרות. "הדרת נשים", "משטר ההפרדה", "אכיפת משמעת" – אלה סיסמאות נבובות, קריאות קרב".

זהות  מקצועית של נשים ונערות חרדיות בוגרות אקדמיה

אז מהי הזהות המקצועית של נשים חרדיות בוגרות אקדמיה ישראלית? מתוך סיפורי הנשים עולה תמונה ברורה של שתי מציאויות. מציאות אחת מייצגת קבוצה קטנה של נשים שפנו ללימודי תואר ללא רקע קודם בתחום, או ללא בחירה מוחלטת של עיסוק עתידי, אבל תוך כדי הלימוד הגיעו לאהבת התחום כמקצוע ואף לבחירה בו כעיסוק. המציאות השנייה מתייחסת לקבוצת נשים גדולה שבחרה מראש את המקצוע כנגזר מעיסוקה טרם הלמידה באקדמיה, הלימוד העמיק את הזהות המקצועית ואף העשיר אותה ברבדים נוספים. להפתעתי החשש שלי מפני דילמות מוסריות וניגוד אינטרסים בין ה"מדע" הנלמד באקדמיה לבין המוסר היהודי, היה כמעט לשווא. רוב המרואיינות ראו בדילמה הזו חלק מזהותן המקצועית.  כך התבטאה לאה: "התפקיד שלי כמטפלת רגשית חרדית הוא להכיר את כל התיאוריות ולבחון באמצעות כלים רבים שלמדתי, לאיזו מטופלת יתאים כלי או רעיון. אין פה סתירה, ההיפך, הדילמות מביאות אותי לרמות עומק גבוהות יותר של בירור ערכי המקצועיים".

כשהתחלתי את המחקר חששתי שאיחשף לתיאורים של נשים המעידים על מחירים כבדים שהן שילמו תמורת חרות הלמידה והתעסוקה. להפתעתי רוב הנחקרות מעידות על תגמול הולם שהן השיגו תמורת המחיר.

ואם אי מי מבין הקוראות\קוראים מעוניינ\ת לספר סיפור אישי אחר או להאיר את הנושא באור חדש, אשמח להחכים. [email protected]

 

תגובות

השאר תגובה