להיות עם חפשי

הניה שוורץ, יועצת זוגית עיתונאית ועורכת המגזין 'בתוך המשפחה'‏ יוצאת לברר מדוע אנו דורשים סובלנות מאנשים שאינם מחבבים אנשים שאינם מחבבים שיר, אבל לא ממש מיישמים את העיקרון הזה בחיי היומיום שלנו.
התקווה (ויקיפדיה)

הרב שלום הי"ו רבה ומורה דרכה של ש"ס אמר בכנס סגור כי 'התקווה הוא שיר מטומטם'. הרב שלום לא זקוק לאישורים מאיתנו על חכמתו יראתו או יכולת השיפוט שלו, אבל יש כאלו שמשפט כזה מקפיץ אותם. בדרך כלל מדובר דווקא במי שאין לו שום בעיה לשחוט פרות קדושות מכל סוג, אבל יש דברים שהם מחוץ לתחום בשבילו, כי הם בכלל הדת המחודשת ששמה ציונות, ושם יש דברים שלא רק שאסור לשחוט גם אסור להרהר אודותם. זה היה מצחיק לולא זה היה עצוב כל כך. האבסורד הוא דווקא בעובדה שמדובר באנשים שמגדירים את עצמם כאנשים חושבים, ובכל זאת הם לא יהרהרו ולו לשניה אודות מה שכבר קוּבַּע בהם בתור ערכים שאסור להרהר ולערער אחריהם.

כי אם היו חושבים לרגע אודות השיר שהפך להימנון הלאומי של מדינת ישראל הרי אין בו שום דבר מכובד ושום ענין להתהדר בו. לו היו מביאים את השיר לניתוח בשיעור ספרות לילדי כיתה ד' בכל בית ספר שהוא בלי ההילה שקשורה אליו מעצם הכתרתו של השיר הלאומי, אין ספק שמורים לספרות היו כועסים. כי בסטנדרט הכי בינוני שאפשר יש שירים ראויים ממנו. ואם נגיד שמי שהביא אותו לעולם הוא אדם מורם מעל ועל כן גם דברים שנראים לנו נלעגים וחסרי רמה ספרותית כל שהיא ראוי להם שיכובדו, הרי כולנו יודעים מי כתב את השיר המהולל. נפתלי הרץ אימבר, היה ידוע כשיכור חסר בית הנזקק לחסדי ולרחמי הסביבה כדי לחיות.

התקווה (ויקיפדיה)

התקווה (ויקיפדיה)

המנגינה של השיר היא מנגינה לא מקורית הלקוחה משיר עם רומני המיועד במקורו להדהרת סוסים, ואפילו גם כאן בישראל מי שבחר בשיר לא היה מרוצה לגמרי והחליף ממנו משפט שלם, דבר שלא עושים בשירים שנכתבו על ידי אנשים שמעריכים אותם. (המשפט "התקוה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלף במשפט: "התקוה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים".)

אבל מהומה התעוררה עם המשפט של חכם שלום שליט"א, מהומה שכל יהודי חרדי לא היה שותף לה, כי בעינינו התקווה הוא כמו כל הסמלים השייכים למדינה, אנחנו בהחלט לא מאדירים ולא מקדשים את הסמלים הללו, ועם זאת משתדלים לכבד כי זה חשוב למישהו, לא להרגיז ולא לדרוך על רגשותיהם של אחרים.

ואין כאן כמובן שום דברי ביקורת על דבריו של חכם שלום שהוא מורה דרך לאלפים רבים ומתווה דרכם. חשוב מאד שהוא אומר את דעתו בפומבי ובלי מורך לב ומלמד את ההשקפה הנכונה לכל מי שרואה בו את המנהיג הרוחני שלו. זו חובתו וזו זכותם! זכותינו!

נדרשתי לענין זה כיוון שכשקראתי אודות המהומה שהתעוררה עם הדברים, חשבתי לעצמי שחשוב שנראה את הסיטואציה הזו מהצד, וננסה להבין כמה היא נוגעת אל כולנו, יהודים חרדים שלחלקם אין שום קשר לרב שלום הי"ו ולחלקם אין קשר לש"ס, לרובם אין שום זיקה להמנון הנ"ל וחלקם אפילו לא מכיר אותו. אנחנו מסתכלים על המהומה ושואלים את עצמינו: אז מה, מישהו לא אוהב שיר  – זו הסיבה לעשות מזה גלים? להשמיץ (ואם אפשר היה גם ברוח הימים ההם וגם האלה לעמוד עלינו לכלותינו…) וכולנו משיבים לעצמינו את התשובה הכמעט מובנת מאיליה: גם אם לא היה זה חס שלום המנהיג הגדול – מותר לו וזכותו לחשוב מה שהוא רוצה וגם להגיד את זה. אנחנו דמוקרטיה, לא? כל עוד זה לא מזיק לאף אחד, כל עוד הוא עושה את מה שהוא עושה ואומר את מה שהוא אומר בקרב מעריכיו, מעריציו, בני משפחתו – למי אכפת?

אהההה…. עכשיו בואו נבדוק את עצמינו, מתי כן אכפת לנו, ונשאל את עצמינו איך זה שאצלנו עלה קמפיין החרדקים, איך זה שאצלנו, ממש בתור הערים שלנו, במקום הכי מגונן לכאורה צומחות תופעות בלתי נסבלות שמדירות ומהדירות משפחות שלמות על צבע חולצה או סגנון נעליים. כאילו אם זה הטעם שלהם – מה אכפת לשכניהם? ממתי זו הפכה עילה לגיטימית להציק למישהו?

אם השכן שלכם לא אוהב שיר מסוים נראה לכם שטותי להציק לו נכון? ואם הוא לא אוהב חולצה עם שרוולים ארוכים, כפתורים מקדימה וצבע לבן – אז מה?

כמו שכולנו מבינים ואף אחד מאיתנו לא חושב שזה לגיטימי ללעוג לכעוס או להשמיץ מישהו על טעמו בשירים כאלו או אחרים, בואו נבין שטעמו ונימוקיו  טובים גם בעניינים אחרים ובהחלטות שונות. כל עוד הוא לא כופה על אחרים את דעתו.

אז תרפו. פשוט תכבדו ותרפו.

2 תגובות
  • 01
    יסמין
    2015/03/26 10:05

    עבור רבים מבני המגזר החרדי צבע וסגנון החולצה כבר מזמן אינם שאלה של טעם אישי, אלא של ערכים והשקפה. הלבוש הפך לערך מקודש בפני עצמו. על כן השמצת השכן על רקע של לבוש שונה (או כל שוני אחר ממנהגי הקהילה) אינה סתם אקט לא מוסרי, אלא היא מתפרשת כניסיון להגן על כבוד שמיים וכשמירה על טוהר המחנה והיהדות הנאמנה. העיקרון המנחה הוא "עקרון הקווים המקבילים" – סטייה קלה של אחד הקווים תגרום לו להימצא מחוץ למחנה בעוד כמה דורות ולהתרחק מהקו הישר והאמיתי. רבים מרגישים שמחובתם למחות על כל סטייה כזו. דא עקא, שהשיקולים מה נחשב לסטייה ומה לא אינם ברורים כל צרכם, ויש חשש גדול שקובעי המדיניות בפועל הינם אנשים שאין תוכם כברם ושכוונותיהם לא למען הרבות כבוד ה'.
    ולכן, למרות שאני מזדהה עם קו המאמר, לדעתי יש קצת היתממות באמירה ש"לגיטימי שכל אחד יבחר את קוד הלבוש שלו". הרי אין מקום לסובלנות ולכבוד כאשר אנו באים לקנא את קנאת ה'. ואם כעת אני לוחם מלחמת דת – כל הדרכים כשרות. על כך אמר אורי אורבך ז"ל: "אומרים שהדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, ואני אומר – הדרך לכוונות הטובות רצופה גיהנום".
    כמו"כ, כפי שגם כתבתי בנוגע לאינטרנט הקולי – מתחת למעטה השברירי של הקפדה על חיצוניות אחידה (ועל חומרות הלכתיות אחרות) מסתתר משבר ערכים עמוק. אם מעטה זה ייסדק – עם מה נישאר?


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יוסי ל.
      2015/04/08 18:27

      יסמין,
      אני מסכים שיש משמעות רבה לשינוי צבע החולצה אבל בעיני העניין הוא בתגובה של הסביבה.
      איזו תועלת מביאה ההרחקה?
      ואם נשארתי עם החולצה הלבנה כדי לקבל שקט תעשייתי אבל בפנימיותי אני בתהליכים מואצים של החלפת זהות, מה הרוויחה המשפחה והבית ספר של הילדים שלי?
      כנראה כמו תמיד, העיקר שהכול יישאר מתחת לשטיח…


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב

השאר תגובה