"הזמנה לדיון: דמוקרטיה כיצד?"

רוחות של דמוקרטיה מנשבות, גם בציבור החרדי. מדברים על פריימריס, על שילוב נשים ועל ז' טובי העיר. מנין נובע הרצון בדמוקרטיה? מן הדגם הישראלי, הקרוב והמוכר, או מן הדגם האמריקאי? מהי בכלל דמוקרטיה?!
דגלי ישראל וארה

ברצוני להקדים:

אני פוגש הרבה אנשים טובים, מכל העדות, החוגים, המגזרים, הזרמים, ארצות המוצא, וכולי.

נכון יותר לומר שרוב האנשים שאני פוגש הם אנשים טובים. יש אמנם גם כאלה שעוקפים את התור, בכביש או בכל מקום אחר, אבל הם יחידים, הרוב מחכה בסבלנות עד שיגיע תורו, ואפילו מוכן פה ושם לוותר למישהו שנמצא במצוקה.

דא עקא:

הרבה הרבה אנשים טובים, אבל בציבוריות הישראלית אין לזה ביטוי, ולא רק בפוליטיקה, אלא בכל המדיה והתקשורת. שם אנחנו כאילו עם אחר.

 

יש בציבור טעות גדולה ונפוצה בעניין אושיות הדמוקרטיה:

"הרוב קובע".

כביכול זה הבסיס של דמוקרטיה, וזו פסגתה. רוב האזרחים – או לחלופין רוב המפלגות – קובע, ובזה מתמצה עניין הדמוקרטיה.

זו הבנה שלוקה בהרבה חסר, ואפילו גובלת בבורות.

התפיסה "הרוב קובע" היא טכנית, בלי נשמה, אולי נאמר "סוג גולמי" של דמוקרטיה. ובפועל זו עריצות כוחנית של הרוב. כזו היא הדמוקרטיה היוונית.

אבל יש עוד סוגים של דמוקרטיה… ואולי מן הראוי שהחינוך לדמוקרטיה לפחות יביא אותם לידיעת התלמידים, כדי שידעו מימינם משמאלם וממרכזם.

 

דגלי ישראל וארה"ב (ויקימדיה)

דגלי ישראל וארה"ב (ויקימדיה)

 

בדמוקרטיה האמריקאית הבסיס של הדמוקרטיה מוגדר אחרת, הבסיס שלהם הוא דתי יותר, אנושי יותר, עמוק יותר, ובסופו של דבר גם מוצלח יותר.

אצלם הבסיס של הדמוקרטיה הוא ההכרה בכך שלא ראוי שישלוט אדם על אדם, שכל אדם ראוי לכבוד מעצם היותו אדם.

 

ויש כאן חשיבות גדולה לסיבה, ל"למה".

– למה באמת לא ראוי שישלוט אדם על אדם?

באו יוצרי משנתה של הדמוקרטיה האמריקאית והכריזו על כמה הנחות נוספות, אמונות, שהם הם התשתית של המשנה הדמוקרטית שלהם:

לא ראוי שאדם ישלוט על אדם – משום שכל אדם נברא בידי האלוקים, והוא עשוי בצלם אלוקים, והאדם הוא טוב ביסודו, והוא נולד לחופש ולבחירה חופשית, בחירה בשם הטוב ובזכות הטוב.

התשתית הזו היא תשתית של אמונה, שבונה דמוקרטיה של אמונה [1], וממילא גם אמונה בדמוקרטיה, והדמוקרטיה הזו נולדה בסופו של דבר מהיהדות, מהיסודות היהודיים שהם ספגו דרך הנצרות שלהם.

 

ולכן:

אצלם, מכיוון שלא ראוי שאדם ישלוט באדם, לכן צריך למצוא את הדרך שבה תיעשה פחות פגיעה במיעוט, ולכן קובעים כפי דעת הרוב, כי התנהלות על פי דעת הרוב פוגעת בחלק קטן יותר של הציבור, היא מוצא של "הרע במיעוטו". עדיף כך, משום שצריך לפגוע כמה שפחות, ובכמה שפחות, ככל האפשר, ועד כמה שניתן.

מובנה בעיקרון הזה שגם במיעוט צריך לפגוע כמה שפחות.

ההשתדלות להימנע ככל האפשר מפגיעה במיעוט היא לא "ערך נוסף", שמתלווה לדמוקרטיה, אלא זה מכוח אותו בסיס גופו שמעניק את הלגיטימיות לקביעת הרוב, ובלי ההכרה בכך שלא ראוי לפגוע במיעוט מאבד גם הרוב את "זכותו לקבוע".

לכן, באותה דמוקרטיה שאצלם, הרוב אכן אמור להתחשב כמה שיותר במיעוט, ומשום כך המיעוט יכול לקבל בהבנה ובהסכמה הדדית את קביעת הרוב.

לכן יש שם חינוך אמיתי לדמוקרטיה, כי יש שם כבוד לאדם ולמיעוט. מכאן, ובאותו קנה, צומח גם הפלורליזם האמריקאי. הוא לא נוצר יש מאין, הוא מתחיל מכאן.

 

אבל בארץ זה לא כך:

התשתית של הדמוקרטיה הישראלית איננה אמונה באדם כיצור נעלה, אלוקי, ואפילו לא בכך שכל אדם ראוי לכבוד ולהתחשבות מעצם היותו אדם, אלא יסודה בכפירה בכלל, כפירה שהופכת להיות גם כפירה בזולת. הביטויים ההמוניים מדברים בעד עצמם: "מי אתה בכלל". "מה פתאום יגבילו אותי", "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות". זו דמוקרטיה של כפירה.

לכן מושתתת הדמוקרטיה הישראלית על יסוד הכוח, "הרוב קובע כי המיעוט לא יגיד לרוב מה לעשות".

ומכאן קצרה הדרך לגישה של: "אנחנו הרוב, לכן אנחנו נגיד לך מה לעשות". כי יש לנו כוח, כי אנחנו הרוב ואתה המיעוט. יתירה מזו, כפי שמתחייב מטבע המצב הזה, המאבק בין המפלגות הוא כוחני וגס, כמו בכבישים, הם מנסים בכל מיני דרכים "למחוק" את הלגיטימיות של המיעוט, להצר את צעדיו כמה שיותר [2], כדי למחוק לבסוף אותו עצמו, ואז לא נשאר למיעוט אלא להתקומם.

 

מכיוון שהורתה ולידתה של הציונות היתה נתונה מראשיתה ב"פיצול אישיות" מרובה פנים, ובמלחמת תרבויות חריפה, קיבלו הדברים ביטויים חריפים וקיצוניים. הדבר נמשך לכל אורך דרכה של התנועה הציונית, והטביע את חותמו על המדינה, על החינוך, ועל בני האדם.

 

לכן אמנם צריך חינוך לדמוקרטיה בארצנו, אבל לא יכול להיות חינוך לדמוקרטיה.

חינוך נועד למצוא מסילה לערכים ללב הילד, שיזדהה איתם. אבל אף אחד לא מזדהה עם עריצות גם כשהיא סמויה. משהו של יושר ותום שמשוקע בנפש האדם גורם לכך שהיא לא תקבל בקלות את ההגדרה שזכות דמוקרטית פירושו הזכות להראות לכולם שהשני הוא תמיד הטיפש והרשע. אחרי הכל יש בכך מן הכיעור, גם אם הדבר משתלם בשביל הרייטינג. זה אולי ישכנע, יוציא לרחובות את ההמונים, אבל לא יוסיף לנפש שום ניצוץ נעלה.

 

לכן הדמוקרטיה הישראלית מלאה בתופעות של חבלה בשלטון של הרוב, בפעילותו ובמוסדותיו, תופעות של טרור מוסווה וגלוי, פעולות חתרניות של המיעוט נגד הרוב, שגובלות לא אחת בבגידה באומה.

הם מעולם לא הסכימו שמישהו ינהיג את המדינה באופן שונה ממה שהם רוצים, כי הם לא חונכו לזה מעולם.

הם מכירים רק את חלק השלילה של הדמוקרטיה ולא את חלק החיוב שבה.

ואז: טרור הוא לעולם נשק של המיעוט נגד עריצות של הרוב. ולכן הכל מותר, הסתה שמשתמשת בשקרים, הצגת חצאי אמיתות, צביעות, חבלה במאמצים בין לאומיים, ריגול לאוייב, הרס המורל, כל זה מותר, כי הם נלחמים בעוול ובעריצות, הבו גודל! וכל זה "במסגרת הדמוקרטיה" וזכויות האזרח.

 

כל זה הוא רע שמעניש את עצמו. לכפירה שעליה הושתתה הקמת המדינה התלווה טיפוח של כוחניות, כחלק מהאנטי גלותיות, וכל זה חותר נגד קיומה של המדינה והורס את התקוה שאכן תוכל להתקיים.

וכך:

העוינות של מדינות ערב, והערבים הישראלים, היא סכנה חמורה ביותר. אבל היא מתחילה להתגמד מול הסכנה של פסיפס גועש ומסוכסך של כמה עמים שהעימותים ביניהם הולכים ונעשים קיצוניים יותר ויותר: יהודים, ערבים, ימנים, שמאלנים, אשכנזים, ספרדים, חילונים, דתיים, וגם אתיופים, שלאחרונה חשקה גם נפשם בהזדמנויות שיוצרת ארץ הקודש.

אין הרבה סיכויים למדינה רבת־לאומים, שמעלה כל כך הרבה עשן של שנאה הדדית מבית, ואפופה כל כך הרבה עוינות מבחוץ.

השנאה הפנימית היא הסכנה הגדולה לקיומה של המדינה, והדמוקרטיה המפלגתית הישראלית נופחת ומלבה את אש השנאה בין הפלגים השונים בלי הפסקה וללא מעצורים.

 

 

ה"מתונים" מכנים את הקצוות בשם "הזויים", "השמאל ההזוי", "הימין ההזוי". הזויים עליך ישראל!

זו שגיאה רבתי, הם לא הזויים, הם מציאותיים, "המתונים" הם הזויים.

שהרי שני הצדדים ההזויים צודקים, גם אלה שטוענים שאי אפשר להילחם מול כל העולם, וגם אלה שטוענים שאין עם מי לעשות שלום, שניהם ריאליים ביותר, ואם כן, המתונים שחושבים שרק ההזויים הם הזויים, ומטיחים זאת בהם מתוך ניכור וזרות, הריהם הזויים לא פחות.

ואם תשאל על שום מה ולמה יש כאן כל כך הרבה הזויים מכל הכיוונים?

– כנראה בגלל שהמדינה הזויה, לכן היא מצמיחה הזיות והזויים, ומי שגדל בה צומח הזוי.

מקום בלי כבוד ואהבה הוא לא מקום שאפשר לחיות בו כבני אדם.

 

נראה שמאוחר מדי. כבר לא די בכבוד לזולת. רק אהבה עוד יכולה, אולי, לעשות משהו. בלי שתבוא מהר האהבה והאחווה היהודית, ותתפוס את מקומה הראוי, בחינוך, בעיתונות, במדיה, בציבוריות, בפוליטיקה, בכבישים, בלב ובנפש –  ההזייה רק תתעצם ותלך, ולבסוף ישולם גם המחיר של התענוג להזות הזיות.

כי קיימת אפשרות אחת ויחידה שדבר ממשי, ריאלי, ישתלב בחלום, ושחלום ישתלב במציאות הריאלית, והיא היקיצה.

 

תשובה חמודה נתן לי יהודי אחד, אחרי שבירכתי אותו בבוקר טוב.

הוא ענה לי: הבוקר היה טוב עד שהשעון צלצל.

 

ואני, אני מאד חושש ממה שיהיה כאן, במדינת היהודים, אחרי שהשעון יצלצל גם כאן.

[1] יש כאן מקום להתפעלות לא קטנה:

האומה האמריקאית והדמוקרטיה האמריקאית התחילה עם מחלה קשה, סתירה פנימית שהיתה סוג של פיצול אישיות וצביעות מכוערת. עם כל רוממות החירות שבפיהם היתה בארצות הברית עבדות איומה, וקרע לאומי, שגרר מלחמת אזרחים, ולאחר מכן פצעים שותתי מוגלה, המשקעים שבאו בעיקבות מלחמת האחים.

אבל:

גוף חי לא מבטיח העדר מחלות, וזו היתה אכן מחלה קשה. גוף חי פירושו שיש לו את היכולת להתמודד עם המחלה ולהבריא ממנה. מה שמפתיע הוא דווקא העובדה שהיה ביכולתם להיחלץ מתהום כזו, ולצאת לדרך אחרת, ולעתיד אחר.

זה מעורר התפעלות. אם היסוד הבריא יכול היה לגבור גם על מחלות כאלה, צריך להעריך אותו שבעתיים.

 

[2] בזמנו השתדלה מפא"י למחוק כל הישג, כל איזכור וזכר, לא רק ליישוב הישן, שרב חלקו ביצירת הנוכחות היהודית בארץ, על זה אפילו לא מדברים, אלא הם שללו כל מה שיכלו מהרביזיוניסטים שותפיהם בהקמת התנועה הציונית. לקח הרבה מאד זמן עד שהכירו בהם כנכים וכחללי מערכות ישראל, וכן הלאה. מאבקי כוח דורסניים ממש היו בכל פינה, בקופות החולים, בהסתדרות, בחינוך, בהקצאות לתרבות, בשכתוב ההיסטוריה, וכן הלאה והלאה.

 

תגובות

השאר תגובה