היציאה מתיבת נח אל המבול שבחוץ

הישיבות הוגדרו קולקטיבית כ'תיבת נח' מוגנת מפני המבול שבחוץ. ואם נאלץ אדם לצאת אל המבול, מה עליו לעשות?! האם הגדרת המבול כחוויית אקסטרים מבחירה, תועיל להתמודדות היומיומית? אולי הקפדת יתר על ההלכה, כדי להמשיך, תרתי משמע, את חווית הישיבה אל חיי היומיום?! אלי ליפשיץ מנסה בעיון פילוסופי זהיר, להתוות תחילתה של דרך.
תיבת נח

'החרדים העובדים' עלו לכותרות לאחרונה, משום שהם מתלוננים על חוסר ייצוג במפלגת החרדים 'יהדות התורה', על הדרת ילדיהם מבתי הספר ומגני הילדים, ועל הדרה שלהם עצמם מן הקהילות וממקומות המגורים בשל עבודתם ותיוגם כסוג ב'. אם ניגש לנתח את הטענות ואת נכונותן נמצא שלפני כל הסבר יש צורך לעשות חלוקה של 'החרדים העובדים' לשני זרמים. יש את אלו הרציניים, שומרי ההלכה ו'קובעי העתים' המעדיפים לפרנס את עצמם. ומנגד אלו (המכונים: חרדים מודרניים) שהשינויים הללו לא נעצרו בצבע החולצה או במקום העבודה אלא שבעקבות אותם שינויים נוספו גם שינויים באורחות חייהם וברמת האדיקות בשמירת ההלכה. הראשונים מתרעמים על המימסד שאינו מבחין בינם לבין החרדים המודרנים, וגם בזים בכל מאודם ונפשם לחרדים המודרניים, בהם הם רואים סיבה לסבל החברתי-דתי שלהם. החרדים העובדים רואים בהבדלים בינם לאברכים, הבדלים טכניים, שאין בהם כדי לתת סיבה הגיונית מדוע האברכים אינם מכילים אותם בתוך מוסדות הלימוד שלהם. לכאורה הצדק עימם, יציאה לעבודה היא טכנית למדי, ואינה מוכרחת להשפיע על אופי האדיקות. האם ההבדלים האלו הם באמת טכניים בלבד? או שיש משהו בתחושה החרדית האינטואטיבית המארגנת את ההיררכיה החברתית לפי עיסוקו של האדם?! בדברים הבאים אין כמובן משום אמת 'תיאולוגית' אלא  בחינה של היבטים סוציולוגיים בלבד.

 צ'רלס טיילור בספרו מנסה לשרטט ולעקוב אחר המצאת האני המודרני. אחד המוטיבים המרכזיים שעיצבו את החיים המודרניים כפי שאנחנו מכירים אותם, נקרא, בתרגום גרוע: 'האישור של החיים הרגילים'. בכך הוא מתכוון להיבטי החיים בהם אנחנו דואגים ועסוקים אחר אמצעי יצור, הישרדות, פרנסה והיותנו יצורים מיניים ומשפחתיים. טיילור מצביע על כך שעיסוקים אלו נחשבו בזמן היוונים וימי הביניים לעיסוקים בינוניים וחסרי משמעות. החיים הטובים באמת הם אלו המשמעותיים, והם כוללים את האתוס של הגיבור הצבאי, המלך הפוליטי, האציל, הסגפן הנוצרי או חיי העיון הטהורים. משמעותם של החיים נמצאת 'מחוץ לחיים' ולא בתוכם – בחיי היומיום. האישור של החיים הרגילים ותפיסתם כבעלי משמעות מספקת הוא דבר חדש במערב. בעבר, החיים הרגילים שימשו לכל היותר כתנאי בלבד ל'חיים הטובים', כלומר ההירואיים, העמוסים במעשי גבורה והתגברות. אם על היצר ואם על האויב החיצוני.

 באתוס הישן יש היררכיה ברורה. מי שמסתגף הוא טוב ומגשים את עצמו, ומי ש"רק" מוליד ועובד, חייו ריקניים וחסרי ערך. האציל אינו מתעסק בדברים יומיומיים, בשביל כך יש משרתים. המודרניות שברה את ההיררכיות האלו, וארגנה מחדש את הזירה כך שתיתכן משמעות בתוככי החיים הרגילים. במשפחה, בעבודה, בעולמו הפנימי והיומיומי של האדם.

 המהפכה בזירת המשמעות אף השפיעה על המובן של המדע. המדע הישן לא התעסק בדברים קונקרטיים כי הם נחשבו נחותים, המדע צריך להיות 'טהור', ללא ניסויים, רק הסדר הקוסמי הבלתי תלוי חשוב. לעומת זאת ברנסנס, המדע קיבל מובן חדש, המדע צריך לשרת את האדם, להיות יעיל וטכנולוגי. עתה, יעילות וחיזוי הופכים להיות קריטריונים בשאלה 'מהו מדע טוב'. המהפכה הזו היא מהותית משום שהיא גרמה לשינוי סדרי עולם כך ש'עליונים למטה ותחתונים למעלה'. האומנים והבורגנים שעד אז נחשבו לנחותים, הפכו לבעלי חשיבות – הם אלו המועילים לעולם. ואילו מדעני הרוח החברה והכמורה הפכו לחבורת בטלנים. ניתן למצוא בקלות גם היבטים חיוביים במהפכה הזו, משום שהיא דחפה קדימה את השוויון האנושי, לכולם יש חלק בחיים, במשמעות שלהם, הוא כבר אינו רק מנת חלקם של אצילים, מלכים, גיבורים או חכמים יחידי סגולה. אך יש במהפכה הזו גם טעם לפגם, חוסר הירואיות. כולם שווים. יש פחות זוהר בחיים אלו. הקסם התפוגג.

תיבת נח

האישרור של החיים הרגילים, עיצב את העצמי שלנו. השיפוטים, השאיפות, ההעדפות, הקואורדינטות שעל ידם אנו בוחנים את חיינו מורכבים מאידיאל זה. גם אם מבלי משים, הוא נמצא ביסודות החוויה שלנו כאנשים מערביים. אנו חווים את הזוגיות ואת הקריירה שלנו כמשמעותיים, ככאלו שבלעדיהם אנו לא 'מגשימים' את עצמנו. הקידוש והפולחן שיש בימינו לאהבה הרומנטית, מקורו בהסטה זו של המשמעות אל עבר החיים הרגילים. אמנם עדיין אפשר למצוא הדים לאתוס הישן של החיים ההירואיים כחיים הטובים. אנו עדיין מעריצים פוליטיקאים, חיילים אמיצים, סלבריטאים (אצילים) ואנשי דת. אך הם נמצאים בזירה הצדדית, החיים שלנו הם אלו שתופסים את מרבית ימינו.

 אחד מהאנשים שאחראים למהפכה העצומה הזו הוא מרטין לותר. ברפורמציה הייתה ביקורת קשה על הכנסייה הקתולית, בעיקר על התיווך של הכנסייה והכמרים בין האל למאמין. בימי הביניים, שררה האמונה שיש מדרג. יש כאלו שיותר קרובים לאל ויש כאלו שפחות. ישנה היררכיה. הפרוטסטנטים התנגדו לרעיון הזה. לדידם, לכולם יש גישה שווה לאל וכל אחד צריך לתת דין וחשבון לפניו בלבד. יש לזכור, אצל הנוצרים הקתולים הכנסייה אינה רק מוסד דת כמו בית כנסת ומלבדה יש חיים דתיים בבית וברחוב. אצלם הכנסייה ומוסדות הדת הם חלק חיוני והכרחי של הדת. הכנסייה היא הדת. אין כזה דבר להיות דתי ללא כנסייה על פי הקתולים. המטאפורה הקתולית היא כזו של ספינה. יש את הקברניט, יש את האוחזים במשוט, ויש את אלו הנוסעים במחלקות השונות. אצל הפרוטסטנטים אין ספינה כללית, רק סירה, כל אחד מצוי לבד מול קונו.

 לערעור התיווך של האל על ידי הכנסייה יש משמעות מהפכנית משום שהדת הופכת להיות נוכחת בכל מקום ומעשה (באופן שמזכיר מעט את היהדות). לפי הפרוטסטנטיים אין אזור קדוש יותר וקדוש פחות, אין מוסד או אדם שיכול לחבר אותך לאל באופן חזק יותר. הערעור על ה'תיחום של הקדושה' אמנם עלול מחד להוביל לפירור ולמיסוס הדת, אך מאידך הוא עשוי לפזר ולהחדיר אותה על פני כל רבדי החיים. גם אלו האפורים. הקדושה והדת נמצאים עכשיו בכל. לותר הלך ונשא אישה כי גם בחיי הזוגיות שורה קדושה. הזוגיות היא משכן ופולחן דתי. יש ליהנות מהחיים, כי הם מתנות שניתנו מהבורא. אך הפוריטנים לא עצרו שם אלא הוסיפו לטעון שיש ליהנות ממתנות האל בצורה 'מסוימת'. אפשר ואנו אף מחויבים ליהנות מהעולם, אך אסור לשכוח שאנו נהנים מהעולם למען האל. יש לזכור שהנישואים הם על מנת לחזק את עבודת האל בלבד. הכפילות הדקה הזו בצריכה של ה'עולם הזה' אפיינה את עולמם של הפוריטנים.

 הפרוטסטנטיות לא הביאה אם כן ל'ירידה דתית', ההיפך הוא הנכון, הם היו אדוקים ונלהבים יותר, לכל הפחות בתחילת הדרך. אבל לא ניתן להתעלם מהחיץ והשינוי העצום שהרפורמציה גרמה בתודעה של האדם המערבי. מלבד מלחמות וחיי אדם רבים שהיא גבתה,  או העובדה שהיא יצרה קהילות פוליטיות שונות ומגוונות. בהתבוננות מעמיקה ניתן לראות עד ימינו שהיא יצרה כמעט שני עמים שונים. ובעיקר יש לשים לב לשינוי המהותי הפנימי שהיא יצרה בתוככי האדם עצמו ובתפיסתו העצמית.

 אין זה ידע היסטורי מנותק או משל בעלמא, אלו יסודות החיים המערביים והמוכרים לנו והם מהווים בשבילנו קרקע פוריה להבנת כמה תהליכים פנימיים, אם כי יש לגשת לנמשל בזהירות. החרדיות הליטאית על עולם הישיבות שלה, במובנים רבים, חזרה אחורה לימי הביניים. הישיבות דומות במקצת למנזרים, מנותקות מהחיים, מזלזלות בהנאות העולם, במדע, בעבודה ובמקצת גם בחיי משפחה. ערך המטריאליזם זר להם. צבא, אזרחות, הם מילים לועזיות.  כל אלה ביססו ערכים (ערכים במובן הרחב ביותר) ותפיסת חיים מסוימת, כמעט כאותם האומרים 'אין לי אלא תורה'. החברה החרדית היא היררכית, יש הבדלים עדתיים, ייחוס עדיין תופס מקום נכבד בזהות האישית. יש ישיבות יותר טובות ופחות טובות. יש מוטיבים סגפנים בתרבות בעקבות תנועת המוסר שחלחלו מטה לתודעה החרדית. נהנים, אבל תמיד עם תחושה חמוצה. ומנגד יש פולחן לאדם המנותק שנמצא בד' אמות של הלכה. המשמעות של החיים אינה מצויה בחיים אלא בישיבה, אפשר להתקרב לקב"ה רק על ידי 'לימוד תורה' ורק שם מצויה קירבה אמיתית אליו. גם אם אנו מכירים בזכות קיומם של 'בעלי בתים', זהו רק כסוג ב', כבוני הארמון שהחסיד יכול לנוח בצילו. האברך יותר קרוב לקב"ה מהבעלבוס. באברך יש משהו הירואי, הוא מוותר על חיי העולם למען חיים גבוהים יותר. רק אציין שהנשים בהיבט הזה שותפות ל'הירואיות' שבעולם התורה, האישה הולכת לעבוד על אף מספר הילדים הגדל, ומנסה לעבוד ולהרוויח ללא קשר לאופייה ולצרכיה, באופן הראוי להערצה. הישיבה היא אם כן מוסד חוץ טריטוריאלי, הנמצא מחוץ לעולם. והוא מתוחם ונעבד על ידי 'לימוד תורה'.

 מה אם כן קורה לבחור או אברך שרוצה לצאת לעבוד? אם הוא אדם 'איכותי' שרוצה להתמודד עם מצבו החדש. יש באפשרותו לנקוט בכמה אסטרטגיות שונות. חלקם הגדול של 'החרדים העובדים' מצויים במשבר או לכל הפחות במצב הדורש מהם מענה פנימי אידיאולוגי למצבם. המשבר הוא בכך שהם עדיין חשים תחושת שייכות ואף הערצה כלפי עולם התורה הטוטלי, אך מנגד אינם מסוגלים לייצר מספיק עובי ערכי ואידיאולוגי בלימודים חיצוניים ובעבודה. הסיבה לכך ברורה. הם סותרים. קטגוריית 'לימוד התורה' כפי שהיא נתונה בעולם הליטאי אינה מסוגלת להכיל ולאשרר עולם של 'חיים רגילים'.

 התגובה של החרדים העובדים יכולה להיות כזו שתנסה לשמר מרחב תורני טוטלי, כלומר לשם משל, לימוד שעה ביום בחלל ישיבתי ובכך שימור עולם התורה שלהם. בנוסף, הם יכולים להפנים את ההיררכיה החברתית הקיימת ולראות עצמם כנחותים לאברכים. או שהם יכולים לראות בינם לעולם התורה, מערכת של גומלין, חזרה לימי יששכר וזבולון. אלו עדיין מצויים בתוך העולם החרדי הטוטלי, וסובלים את ההשלכות, יש להם תחושת נחיתות והדרה מהמוסדות המרכזיים. אבל הם יכולים להחליף את האתוס שלהם בזה החדש, להשקיע במשפחה, לתרום צדקה, לקום לתפילה. אפשרות נוספת היא כמובן לסבול את הכפילות הזו בייסורים, תמיד אפשר להוסיף לסבל, אף אחד לא מונע ממך. אלו סכמות מופשטות, ואדם אחד (מיוחד) יכול אם מתחשק לו לחיות את כולם יחד.

אצל אלו שחוצים את הגבולות או מרגישים חצויים, אפשר למצוא דגש גדול יותר על 'הלכה'. הקדושה הועתקה מעולם הישיבות המנותק, אל עבר החיים עצמם. הקדושה התפזרה לה וחדרה אל תוך החיים עצמם. אפשר לראות את הקטגוריות האלו כמצויות בסתירה מסוימת, 'לימוד תורה' נטו כסוג של תיאוריה בלבד, מול 'שמירת הלכה' שהיא קיומה של התורה בחיי היומיום. הסתירה אינה רק בדגש ובאופי ש'לימוד התורה' מקבל בכל 'עולם' (החרד"לים הם דוגמה לכך). אלא כפי שראינו, ההתארגנות סביב הקטגוריה הראשונה של 'לימוד תורה' מחזקת במובן מסוים את ההיררכיות הנוקשות, עדתיות, סוג א', משפחה הרוסה, קבלה לסמינרים טובים ופחות טובים. מעמד הרבנים. יש לגדולים בעולם זה שליטה מוחלטת (לפחות באידיאל). היא יוצרת עולם שלם מסביבה.

 אצל שומרי ההלכה נמצא אדיקות מסוג אחר. קפדנות יתירה מהולה בסגפנות יתירה. בית יפה ומהודר אבל בצורה מדודה, 'לא נהנתנית'. יש לזכור 'כיצד' נהנים. ההלכה נוטה להתפרס על פני כל חלקי החיים, 'פאן-הלכה'. אך מנגד לרבנים יש מעמד נמוך יותר, אמנם הוא מכובד כאדם בעל עמדה, אבל לא כאחד שנמצא מ'עליך'. שינוי מהותי יותר יהיה אפשר למצוא באופי הבנת ההלכה עצמה. ההלכה והקריטריון ל'פסיקה טובה' משתנה. בדיוק כפי שמצאנו עם הקריטריונים ל'מהו מדע טוב'. הפסיקה והמובן שלה, ודרך הפסיקה שלה, משתנים וישתנו. השוויון בעולם כזה אמור להיות רחב יותר, למרות שלוקח לו זמן רב להתחולל. במוסדות אלו יהיו ספרדים ואשכנזים יחד.

 כמובן שאפשר להצביע על הבדלים סוציולוגיים רבים ושונים לאינספור, בין הקתולים והפרוטסטנטיים לבין החרדים והחרדים העובדים. אבל בכל זאת לא ניתן להתעלם מהשוני המהותי ומהזרע המהפכני הטמון באידאולוגיה העובדת בעולם דתי. ההיתממות והניסיונות לגשר עליהם ככל הנראה יעלו בתוהו והקרע הוא בלתי נמנע. השינויים שהוזכרו כאן אפילו לא נגעו בחלקים אחרים אשר משתנים לבלי היכר בחרדים העובדים, בעל כורחם. צריכת הזמן השונה מהותית, הזהות שמקנה עולם העבודה, חלל מקום העבודה, הלחצים, הדינמיקה, יחסי עובד מעביד. המרחבים השונים האלו אינם 'טכניים' בלבד. המשמעות של 'יציאה לעבודה', לכתחילה ואחרי לימודים, מאיימת על הממסד החרדי.  היררכיות.  מעמד הרבנים.  אופי והקריטריונים של הפסיקה עצמה. תחושת האדם מול בוראו. כל אלו משתנים ומהווים אתגרים חדשים לעובדי האלוקים.

5 תגובות
  • 01
    מתי הורוביץ
    2015/02/01 20:42

    ההקבלה בין הפרוטסטנטיים לבין החרדים מאוד צורמת, אבל כשמסתכלים אובייקטיבית רואים שבאמת יש קוים חברתיים מקבילים. קשה לעיכול ומחייב מחשבה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    שי לנדסמן
    2015/02/02 16:23

    טור באמת מצויין. נראה לי שההשוואה טובה ושימושית. ומעניין אותי לחשוב על ההבדל בין החברה והשקפת העולם הפרוטסטנתית ה"רגילה", וזו הפוריטנית. יש משהו מאוד מעיק ואפילו אפל בפוריטניות…


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 03
    אהרן (ארי) איתן
    2015/02/04 14:14

    יישר כח. כתיבה נאה, יסודית ומעמיקה. ונכון כתבת שיש לגשת בזהירות אל הנמשל…


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 04
    עפרה שי
    2015/02/10 17:32

    מאמר מרתק. קראתי בעניין רב. יישר כוחך!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 05
    יהושע אפשטיין
    2015/02/12 11:07

    מאמר מעמיק ומעורר מחשבה, תודה ושיתפתי!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה