"מתון מתון" – על מכאובי הפונדמנטליזם

לאן מוביל סירוב עיקש ובוטה לשבת ליד אשה במטוס? מהי המשמעות המדויקת של המינוח פונדמנטאליסט? ואיך הדרך הנכונה לפעול מול דפוסי חיים משתנים? על אלה ועוד, הרב יהושוע פפר במאמר מרתק ומעורר מחשבה.
_MG_6474_Small_Size

לאחרונה – וכמובן לא רק  – עדים אנו לתופעות של קיצוניות בקרב המחנה ומחוצה לו.

הדוגמה העכשווית שתפסה את תשומת לבי היא עדות, שזכתה להד תקשורתי ברחבי העולם, של נוסעים בטיסת אל-על שנחתה בישראל מניו יורק בערב ראש השנה תשע"ה. לפי הנמסר, חוו הנוסעים חוויה קשה לנוכח התנהגות בלתי הולמת של נוסעים (גברים) חרדיים, שסירבו לשבת ליד נשים במטוס. הדיווח ציין את סירובם של אלו לשבת במקומותיהם, דבר ש"הוביל לעיכוב ולאנרכיה של ממש בתוך המטוס".

גם לאחר הסקפטיות המתחייבת ביחס לדיווחי התקשורת, כנראה שמשהו בכיוון אכן אירע שם.

מהצד השני, נשמעו בזמן האחרון קולות שונים, בתוך החברה החרדית (קול חדש יחסית) ומחוצה לה (כבר היו דברים מעולם), המבקשים לייבא תובנות מן החוץ – מתוך "נכסי צאן ברזל" הערכיים של החברה המערבית – אל תוך הקהילה החרדית פנימה. מדובר על ערכי שוויון, ערכי סובלנות וחופש, אינדיבידואליזם וזכויות הפרט, וכך על זו הדרך. לפי גישת מבקרים אלו, ייבוא הערכים עשוי להבריא את החברה החרדית מתחלואיה השונים, ולגאול את נתיניה מן המצר.

דומה שיש מכנה משותף בין שתי הקצוות, שכן שתיהן פונדמנטליסטיות ביסודן. על כך ארשום כמה מילים.

 

המילה "פונדמנטליזם" נגזרת מן המונח "פונדמנט" – עיקרון נוקשה. האדם ה"פונדמנטליסט" הוא אפוא אדם "עקרוני". ואולם, הקונוטציה השלילית של המילה מבטאת את העובדה שלעתים, הליכה אחר עקרונות עשויה דווקא לגרום לשיבושים ועיוותים קשים.

הבעיה נובעת מכך שהפונדמנטליסט אינו רואה מבעד לעיקרון המקודש והנוקשה. הוא מיישם את העיקרון ככתבו וכלשונו, בלי לשאת פנים לשיקולים נוספים העולים מתוך המציאות שבתוכה הוא פועל.

לדוגמה, האסלאם הפונדמנטליסטי שואף לחיות בראשית המאה ה-21 את חיי הנביא מוחמד מראשית המאה ה-7. אם מוחמד לחם את מלחמות הדת בברוטאליות – ונניח לצורך הדיון שכך עשה – אזי כך גם עלינו לעשות. ואם מוחמד לקח לעצמו נשים קטינות, אזי בעל כורחך שהדבר לגיטימי גם כיום (ואכן, מיד לאחר שתפסו את השלטון, הורידו אנשי המהפכה האסלאמית באיראן את גיל הנישואין לגיל 9 – כיאה למשטר פונדמנטליסטי).

שינויים החלים מעת לעת בסביבה הסובבת, הנסיבות המשתנות תדיר של האדם ועולמו, אינם מעניינים את הפונדמנטליסט. הוא חי לפי ספרי הלימוד, ולפיהם בלבד. מעבר להיותה האובייקט שעליו מחלים את העקרונות, הסביבה אינה מעניינת. היא אינה רלוונטית.

לשון אחר: הפונדמנטליזם היא תורה שבכתב נטולת תורה שבעל-פה.

                                                                                              *

היהדות מעצם טבעה וטיבה שוללת את התפיסה הפונדמנטליסטית.

בניגוד לאסלאם הנוקשה, לפיו לא ניתן לזוז מהחיים א-לה-מוחמד, ההלכה פועלת בדרך אחרת, והינה בעלת מבנה המאפשר דינאמיות ושינוי – ובתנאי שהגרעין המהותי משתמר.

להמשיך את קו המחשבה החוצץ בין הדתות, הרי שבאסלאם נקבע עיקרון יסוד (על-פי אסכולה אחת) שאין לבן אנוש רשות לפרש את הכתוב בקוראן – שכן איך ייתכן שפרשן אנושי יפרש את דבר הא-ל? לפי המקובל, "מי שמפרש את הקוראן לפי דעתו, מכין את מקומו בגיהינום".[1] כך נאמר: "כל המפרש את הקוראן לפי דעתו, וצודק בפירושו, בוודאי טעה".[2]

אין לך אמרה יותר מנוגדת לתרבות הפרשנות והדיון הכה מאפיין את היהדות. כאשר לפי (דרך זו בשיטת) האסלאם לא ניתן לומר דבר וחצי דבר בלי התגלות אלוקית – כך לפחות ברמה הדקלרטיבית – הרי שהיהדות ההלכתית תלויה במוצהר בפרשנות אנושית, עד האמרה המופלגת בסוגיית "תנורו של עכנאי" כי "לא בשמים היא": לא רק שההוראה ניתנה לבני אדם, אלא שהיא אף הופקעה מידי שמים.

תפיסה זו, של פרשנות אנושית ושל דינאמיות מובנית הנלווית אליה, היא שאפשרה ליהדות להסתגל לאורך הדורות למציאות משתנה. אלמלא אותה תפיסה לא היו לנו ספרים תורניים ללמוד בשל האיסור של "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"; בלעדיה לא היה נתקן תקנת הפרוזבול, נשותינו היו מתגרשות מבעליהן בעל-כורחן, וה"כופרים" היו חוששים לחייהם בפוגשם את המאמין (כפי שאלו, בהתאמה, חוששים בפוגשם חבר בארגון דאע"ש).

לעניין האחרון ראויים לציון דבריו הידועים של החזו"א (יו"ד סימן ב, ס"ק טז), כלשונו:

"ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית דרכי היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלימות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה זו, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת".

הדברים מעוררים היפעמות והתפעלות. דין הריגת הכופר נוהג לדעת החזו"א אך ורק כאשר גלוי לעין כל "כי הדחת הדור מביא פורענות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם". דהיינו, העיקרון העומד מאחורי הלכת הריגת הכופר הוא היסוד של תיקון עולם. כיום, בעיני "דלת העם (לפי המציאות הגלויה לעין) אין במעשה כל "תיקון עולם" אלא דווקא "השחתה ואלימות". נשמט אפוא הבסיס שעליו הוא עומד, ו"נפל היסוד נפל הבניין".

או במילים אחרות: הריגת הכופר עניינו כעניין הריגת הרוצח הסדרתי. כמו שמותר וחובה להרוג את הרוצח הסדרתי כדי להגן על הסביבה (וכאשר הוא יורה ללא הבחנה מצווה להורגו בלי משפט וסדרי דין), כך גם ביחס לכופר. ואולם, הדין עומד בתוקפו רק עד כמה שהדמיון עולה יפה, מה שלא ניתן לומר בזמנינו. הרוצח הסדרתי נושא נשק אוטומטי מהווה איום ברור ומובהק כנגד האנושות. לא כן הכופר. בעולם של הסתר פנים הכופר הוא אחד העם. פשוט אפוא שאסור להורגו.

ייתכן שהחזו"א כוסף ומשתוקק לאותו עולם של הארת פנים, בו תתקיים ההלכה כלשונה במקור. ואולם, הוא לא מעלה על דעתו להתנהל כיום בדרך המתאימה לאותה המציאות, שכיום אינה מתגלית. לפחות בהקשר הזה, החזו"א לא היה פונדמנטליסט.

                                                                                                  *

מכאן נשוב לדיווח שהוזכר בפתח הדברים. אוסיף לדברים אנקדוטה אישית.

לאחרונה נסעתי בגפי לארה"ב, ובשני הכיוונים שובצתי במושב ליד אישה – האחת מורה מסורתית מהדרום, והאחרת פסיכולוגית חילונית העובדת בשירות הציבורי מהמרכז. להפתעתי, שתי הנשים הביעו בפני פליאה והערכה על כך שאינני קם ממקומי בחיפוש אחרי מקום חילופי. שתיהן אף סיפרו אודות חוויות לא-נעימות ואף קשות לנוכח התנהלות אווירית של גברים חרדיים הבורחים מקרבתן של נשים.

אקדים ואבהיר שאין לי כל בעיה עם גבר חרדי או אחר שחש אי-נעימות בישיבה ליד אישה, ומבקש למצוא לעצמו מקום חילופי. להיפך, אני מזדהה איתו בהחלט ומבין את רצונו להקפיד על העיקרון הסוציולוגי-הלכתי שלא לשבת ליד אישה זרה. הקושי אינו מתעורר בעיקרון עצמו, אלא בדרך יישומו.

אם ניתן לעבור מקום בדרכי נועם, בלי להפריע לאדם ובלי לגרום אי-נעימות מוחשית – אזי מה טוב. אך במידה ויישום העיקרון גורם עלבון ופגיעה לאחרים, ותוך כדי מצליח אף להשניא את הדת בכלל וה"חרדיות" בפרט על הסובבים, הופך היהודי לפונדמנטליסט שאינו יודע לקחת בחשבון את סביבתו כאשר הוא פועל לאור צו הדת. הוא מכוון למעין-מצווה, אך למרבית הצער עולה בידו עבירת חילול שם שמים. דומה כי הדברים ברורים ואינם דורשים הרחבה.

ואם כבר בטיסה עסקינן, אציין שבנסיעותיו למדינת הים נהג הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל להתפלל (בישיבה) במקומו. גם הוא לא היה פונדמנטליסט (ושוב להדגיש: אינני מתנגד לתפילות במטוס – השאלה היא איך הדבר נעשה).

 

וכעת לנושא השני שהוזכר בפתח הדברים: בקשתם של אנשים מסוימים, מלבר או מלגו, לחולל סוג של מהפכה בקרב הציבור החרדי על-ידי ייבוא ערכים ויסודות מהחברה הסובבת. אף היא, כך נראה, מציגה בפנינו סוג של עמדה פונדמנטליסטית.

אמנם, ייתכן בהחלט שיש תובנות חשובות וערכים נעלים שניתן למצוא סביבנו, ושלעתים חסרים במידה כזו או אחרת בקרב הקהילה החרדית. במבט כלפי חוץ ניתן להתוודות ליסודות כמו מינהל תקין, עיקרון השקיפות, ערכי שוויון וסובלנות, וכך ערכים ועקרונות נוספים שעשויים להחכים אותנו כחברה וכקהילה. בהקשר זה כבר אמרה המשנה: "איזהו חכם – הלומד מכל אדם".

ואולם, יש ליישם תובנות אלו בהתאם למציאות המסוימת והמרקם הסוציולוגי המיוחד של החברה החרדית, ולא להתעלם מהנסיבות במעשה עיוור של העתק-הדבק מהחברה הסובבת.

אדגים את העיקרון מתוך אנקדוטה שסיפרה ד"ר יפעת ביטון אודות פגישתה עם קתרין מקינון – מגדולי ההוגים והפעילים הפמיניסטיים. באותה פגישה שטחה ביטון את הקשיים (בהקשר המגדרי) העומדים מולה בשל השתייכותה הדתית (במישורים טקסיים, סמליים והלכתיים). תגובת מקינון הייתה חדה ופסקנית: "אז מה את בכלל עושה שם?!" כלומר, אם זה המצב, אז מה פתאום את ממשיכה לשמור על המסורת ולקיים איתו דיאלוג. עזבי את הכל, וזהו!

זוהי תגובה הולמת של פונדמנטליסט שאינו מסוגל לראות מבעד לעקרונות המנחים שבחר לעצמו. עבור מקינון, הרואה את עצם מערכת היחסים בין גבר לאישה כמוסד מפלה (כך כמעט), המסקנה הפשוטה היא שעדיף לחיות חיי רווקות נצחית – כן, גם אם הם אומללים. הקונטקסט החברתי-ריאלי אינו בא בחשבון. הוא פשוט לא רלוונטי. אסור להתחשב בו. יש ללכת עם העיקרון הטהור "עד הסוף" – ועד בכלל.

בהקשר דנן, שוכחים (או מתעלמים) רבים מהמבקרים כי בתוך העולם החרדי יש הרבה במה להתפאר ולהתהדר. בהכללה חיים החרדים את חייהם בצניעות; הם נותנים עדיפות ערכית ללימוד תורה ולשאיפות רוחניות; בהתאם, מלאה הקהילה החרדית בצדקה וחסד שאינם מובנים מאליהם (בלשון המעטה) בחברה הכללית; הם מקפידים על קיום מצוות, מדגישים ערכי משפחה, ונקיים יחסית מסמים, אלכוהוליזם, פורנוגראפיה ושאר מרעין בישין, כמו כן מההתמכרות הגורפת לטמטום וריקנות שכה מאפיינת את החברה המודרנית.

נכון, התיאור אינו מדויק ברמה של מאה אחוזים. ונכון, יש גם בעיות מורכבות וכבדות משקל הדורשות תשומת לב ועשייה אינטנסיבית. אך יישום תובנות מן החוץ בלי התחשבות זהירה עם כל הטוב והיפה בעולם החרדי כמוהו כשפיכת התינוק עם המים. על העשייה, ככל שהיא נצרכת – והיא אכן נצרכת – להיות רצינית ואחראית, ועליה להתחשב ולקחת בחשבון את סביבת יישומה. ולאו – היא תחטא בחטא הפונדמנטליזם, תחצה את הקו בין ביקורת בונה לבין ביקורת הרסנית, ותגרור ריאקציות שתוודאנה את כשלון היוזמה.

 

המקור של המילה "מתון" הוא (ככל הנראה) דברי הגמרא (ברכות כ, א) במעשה של ר' אדא בר אהבה והאישה הכותית. ר' אדא ראה אישה לבושה אדום, נזעק מול הפרת קוד הצניעות, וקרע מעליה את בגדהּ. לאחר המעשה התברר שמדובר בגויה ששמה "מתון", והוא חויב לשלם לה פיצויים בסך ארבע מאה זוז. כדברי ר' אדא בסוף המעשה: "מתון מתון – ארבע מאה זוזי שויא".

הגמרא מציינת את המעשה לשבח. אביי השיב לר' פפא שהקדמונים זכו שיתרחשו עבורם ניסים – דבר שדורות אחרונים לא זכו לו – מפני שהיו מוסרים את נפשם על קידוש ה': "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". מסירות הנפש מודגמת דווקא במעשה ר' אדא. ועם זאת, חלק ניכר מתוך מפרשי הגמרא לדורותיהם הדגישו דווקא את הלקח שנלמד בסוף הסיפור.

כך למשל כותב השל"ה (אותיות, סוף אות מ): "ולא זו בדבר הרשות שיעשה כן, אלא אפילו בדבר מצוה יעשה במתון, דהא ההוא עובדא דברכות שאמר עלה, מתון מתון ארבע מאות זוזי שויא, היה לדבר מצוה ולקידוש השם… ובקל וחומר בנו של קל וחומר אלף פעמים, אם הוא מעשה או דיבור של איסור, כגון הכאה, או ריב ומחלוקת, כיוצא בזה, שיהא בשובה ונחת, ואל ימהר, ואז יבוא שלום, וינוח וישקוט כל ימיו ממכאובות, וימצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם".

כרבים מבין סיפורי התלמוד, ייתכן שהמעשייה טומנת בחובה מסר כפול. מצד אחד, ניסים התרחשו עבור הראשונים בזכות הדבקות בעקרונות. כה חזקה הייתה אחיזתם ביסודות הדת, עד שהם היו מוכנים למסור עליהם את הנפש. ואולם, כאשר מתבוננים בביצוע ניכר במעשה צד חיסרון שחכמים לא ניסו להסתיר. האידיאל נשאר ראוי לשבח, ואף בעליו נעטר בגדולה; אך דרכו של הקנאי לו רצופה מכשולים וסופה מכאובים.

הוא אף ממליץ לעצמו, או שמא לאחרים הצמאים לעצתו: "מתון, מתון".

 

המתינות היא היפך הפזיזות. היא אף היפך הפונדמנטליזם. שתי התופעות כרוכות ביסודן בהעדר התבוננות ושימת לב למציאות הסובבת. האחת באה למידה זו מתוך תכונה אנושית, והאחרת מתוך אידיאולוגיה. ההמלצה "מתון, מתון" מתייחסת לשתיהן. ואם בדורות אחרונים ראו לנכון לקבל את ההמלצה (למרות הירידה בדרגה המשתמעת מכך), דומה שכך גם ראוי בזמנינו אנו.

אין דור שאין בו קנאים וקיצוניים, אלו ששום דבר היגיון ושכל מסוגל לחדור את חומת אש הדת המבדיל בינם לבין המציאות הריאלית. אך מי ששוקל בדרכי שכלו בין הדרכים, ומבקש לבחון את צעדיו בפלס של מבחן התוצאה ולא של האידיאל לבדו – כדאי הוא ללכת בדרכם של אחרונים, ולתפוס בפלך של מתינות.

 

[1] רסולוללה.

[2] טרמיזהי.

6 תגובות
  • 01
    אוריאל אופיר
    2014/11/13 12:23

    מאמר מצויין.
    אני מזדהה מאד עם הדברים,
    רק שאחרי כל זאת נשארת שאלה קשה- איך מבחינים בקו הדק שמפריד בין נאמנות למסורת מתוך השקפה מתונה, ובין השקפה מתונה (רפורמית) שמעקמת את המסורת.
    ממש אין לי מושג מה הקו המפריד. אנשים רבים מנסחים לעצמם את הקו הזה בצורות שונות.
    ודאי שגם לדעת כותב המאמר המתון, יש דעות שהן יותר מדי מתונות, כלומר רפורמיות. אז איך מזהים אותם? וכמובן יש את אותם שיגידו שכותב המאמר בעצמו הוא רפורמי.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יהושע פפר
      2014/11/13 14:48

      ההבדל בין הדעה המתונה לבין הדעה הרפורמית היא גבולות ההלכה. זה לא פותר לגמרי את הבעיה, שכן גם בתוך גבולות ההלכה ישנה אפשרות של מתיחת הקווים, אבל לצורך זה ישנם שני גורמים נוספים: מסורת הפסיקה ושכל הישר.
      גורמים אלו מאפשרים גמישות מסוימת בהכרעה המעשית, מפני שמסורת פסיקה אחת אינה דומה לגמרי לחברתה, וכך החלטות השכל הישר אינן אחידות. ואולם, די בהם כדי ליצור "מתחם" מסוים של הכרעה, ולהגדיר את האזור שנמצא מחוץ למתחם.
      בכל מערכת נורמטיבית יש קווים שאינם מוגדרים בהגדרות חתוכות (למשל, בכל ענפי המשפט יש חשיבות רבה למונח "סביר", כאשר קו הסבירות אינו עניין חד וחתוך, והוא נתון להכרעת השופטים במקרה הקונקרטי), ואורחות חיים על-פי התורה אינם יוצאים מן הכלל. מי שמתקשה למצוא את הקו יכול תמיד ליטול עצה מבעלי החכמה והניסיון.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
  • 02
    אוריאל אופיר
    2014/11/13 20:33

    תודה על התגובה.
    ועדיין נראה לי שהקושיות חזקות מן התירוץ.
    מסורת הפסיקה- אינה רלוונטית בשאלות המתחדשות שאין בהן מסורת פסיקה. (רק לדוגמא- קביעת האמהות במקרה של פונדקאות, דיני חשמל בשבת ועוד).
    שכל ישר- נוטה לסובייקטיביות, ויש נטייה לומר "זה אולי הגיונך, אבל לא הגיוני".
    לבקש עצה מבעלי החכמה והנסיון- מי נתנסה בעבר בנסיונות דורנו? מי חי בדור שבו הערבוביה בין גברים לנשים היתה כה גדולה?

    אני לא מכיר דרך בהירה לפסיקת הלכה במציאות ימינו. ועדיין מוטל על תלמידי החכמים לעמול ולברר את הסוגיות המתחדשות, ובתהליך שיקח זמן הסוגיות יתבררו.

    מבחינתי הנקודה המרכזית היא לחתור להבין את דבר ד' מתוך התורה. וגם המתינות באה מתוך התורה שמדריכה אותנו בדרכי נועם, ולא מתינות שבא מתוך התקפלות שלנו כלפי המציאות.
    הקושי שהבעתי בתגובתי הראשונה הוא שקשה להבחין בין התקפלות כלפי המציאות ובין מתינות מתוך תורה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 03
    נתנאל אדיר
    2014/12/22 22:56

    מאמר מענין ומעורר מחשבה.
    רציתי לשאול מנין המקור להגדרה של תפקיד התורה שבעל פה ככזו שמטרתה להתאים את התורה למציאות?
    הרמב"ם מגדיר חלקי תורה שבעל פה ולא ראיתי שמביא סוג כזה של תפקיד.
    עין תחת עין וכדו' הם פרשנויות של פסוקי התורה מתוך הכירות עם מסורת התורה, ולא ח"ו שינויים כדי להתאים למוסר "מתקדם".
    כמובן שיש לשים לב לשינויים מציאותיים שמשנים את הערך המוסרי, אבל יש להזהר לא לתת ערך מוסף לשינויים "מוסריים" שמתשנים.
    וזה לענ"ד ההבדל בין טענת החזו"א, שהיא טענה שמותאמת לערכי התורה ומסורתה, לבין הטענה של הכופרים שפרשנות "עין תחת עין" בתורה שבעל פה באה מתוך התקדמות מוסרית וכדו'. שימת הלב היא לשינויי הנתונים ולא לשינויי הערכים, שאם הערכים השתנו מערכי נותן התורה אזי שהם רק לעיוות (למשל המשל שניתן מגיל הנישואים- הרי גם בימי חכמינו לא מצוא דופי בנישואין בגיל מוקדם ביותר, ומה שהיום אינו אפנתי- הרי זה שינוי ערכי, שטוענים שאינו נכון ואינו ראוי, ואם כן האם מוסריים אנו יותר מאבותינו? אלא שכעת האופנה השתנתה, ואין איסור להיות אופנתי, אבל אין כאן כלל עמדה מוסרית מתקדמת/ משתנה, שהרי א"כ זו רפורמה במיטבה)


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 04
    יהודה
    2014/12/28 15:56

    רציתי להעיר משני הכיוונים:
    א לכאורה, במקום שבו הסיבה שבה נעשה איזה מעשה הוא מפני ערך הלכתי, גם אם אינו הלכתי במוחלט, אינו חילול ה' אלא להיפך. ואם ההנגדות למעשה זה היא מפני שינויי הערכים, ולמשל בדוגמה הנזכרת לשבת ליד אשה הרי הסיבה שהאשה נעלבת זהו מפני שהיא אינה מסכימה עם הערך של התרחקות מנשים, ואין זה מפני שהיא מרגישה שהאדם מתרחק ממנה אישית, אלא עצם היחס לאשה שמבחינתה הוא מפלה הוא עצם טענתה. אבל בעיני שומר ההלכה זהו הערך הנכון, אם כן אין כאן חילול ה' אלא להפך. וכל הענינים המופיעים בגמרא כדוגמא לחילול ה' הם בעניני ערכים שגם היהדות מסכימה עמהם כמו לקחת בשר ולא לשלם מיד שהרואה אומר שאינו משלם וכו'.
    ב. הדיון שבו נראה שאורחות חיי האדם המודרני סותרים את ערכי היהדות והתורה ,הם מהבעיות החמורות שאי אפשר לפותרם כאילו אין כאן בעיה וכאילו כל הנושאים שבתחום ההלכה אינם נוגדים את חיי האדם המודרני. ולמשל הלכות מיתת בית דין היא סותרת את התפיסה הפשוטה שלנו כאנשים שמושפעים מהעולם המערבי, שהרי כשאנו רואים שדברים כאלו קורים במקומות אחרים אנו אומרים ברברים וכו', ואין זה מפני שאנו דנים את הדת שלהם וטוענים שאין זה אמת אלא מפני שאנו נרתעים מעצם הענין, וזהו בעצם כמו שכתב החזו"א, אבל אי אפשר להציג זאת כאילו דברי החזו"א הם הפתרון לכל הענין, שהרי אם היו היום בי"ד סמוכים היו דנים דיני עונשים וכו'. וכן במצוות אחרות כגון מחיית עמלק שהסיבות שבגללם אין אנו מקיימים אותם הן טכניות וכן אמונות מסוימות שאין אנו שייכים בהם וככמו כישוף וכו' שלדעת הרבה ראשונים יש בהם ממש ואנו קשה לנו להאמין בזה במישור העקרוני, [אם כי יתכן שבאמונה בזה אין ענין הלכתי]. וכן על זה הדרך. וענין זה דורש הסבר ועיון רב ואין לפותרו ע"י הטיעון כאילו אין בעיה כלל.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 05
    דוד.
    2015/02/05 11:01

    בגדול מאמר יפה.
    שתי הערות: במאמר מוזכר שמקור המילה מתון הוא במעשה של רב אדא בגמרא במסכת ברכות.
    ישנו מקור קדום יותר במשנה בפרקי אבות "הוו מתונים בדין", אולי אף מקורות קדומים יותר.

    הערה נוספת נראה שכוונת הכותב היא "ניתן להתוודע", לא "ניתן להתוודות" שמשמעה וידוי על חטאים. הציטוט מובא כאן:

    אמנם, ייתכן בהחלט שיש תובנות חשובות וערכים נעלים שניתן למצוא סביבנו, ושלעתים חסרים במידה כזו או אחרת בקרב הקהילה החרדית. במבט כלפי חוץ ניתן להתוודות ליסודות כמו מינהל תקין, עיקרון השקיפות, ערכי שוויון וסובלנות, וכך ערכים ועקרונות נוספים שעשויים להחכים אותנו כחברה וכקהילה. בהקשר זה כבר אמרה המשנה: "איזהו חכם – הלומד מכל אדם".


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה