המסר של מגדל בבל

מגדל בבל

ישנה שאיפה כמוסה בליבם של רבים לעולם של -"כאיש אחד בלב אחד". לב אחד ודעה אחת. אך סיפור 'מגדל בבל' מוכיח לנו את ההיפך. במגדל בבל שהיו עם אחד ושפה אחת, ראה הקב"ה את הדבר כפגם נורא שיש לתקנו ובלל שפתם.

מצב כזה, שמבקשים ליצור חברה אחידה המדברת בשפה אחת היא חברה ללא ביקורת,  חברה שחסר לה מנגנון של בקרה ותיקון. חברה כזו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות", כי אין כל מניעה, כל מחשבה אחרת. ומשכך יכולים להגיע למצבים נוראים בלי משים.

 ריבוי דעות בחברה הוא סימן לחברה בריאה, שסובלת ואף יוזמת חשיבה מקורית. שמפתחת אפיקים חדשים וצדדים אחרים.  שמוצאת את הפגמים במצוי, ומתוך כך פתוחה לתיקון הרצוי.

 אך כאן צריך להבחין הבחנה חדה וברורה בין חברה בעלת ריבוי דעות, שיודעת לבקר את עצמה ולשמוע צדדים חדשים, לבין מצב של עימות בין קבוצות, שבה כל קבוצה לעצמה. סוג של מגדל בבל. סגורה לביקורת ואינה יודעת אלא לחפש את פגמי השני.

זו אינה חברה בריאה. למעשה, זו אינה חברה כלל, אלא ריבוי קבוצות הלוחמות זו בזו. שלא רק שאינם שומעים ביקורת וצדדים חדשים, אלא מתחפרים יותר ויותר בעמדותיהם ודוחים כל ביקורת עליהם בחמת זעם של מותקף. הם אינם מחפשים לבקר את השני, אלא למצוא דרך להתקיף אותו ע"מ לחזק את עצמם.

 ביקורת היא מנגנון פנימי שמבקר את עצמו. רק מי שרואה עצמו כיחידה אחת, קבוצה אחת, בעל חזון אחד, שייך בו ביקורת. כל ביקורת חיצונית אינה אלא התנצחות ומלחמה.

 כאשר הייתה מריבה בין רועי אברהם לרועי לוט, הפתרון של אברהם אבינו לא היה תוכחה ללוט, אלא: "הפרד נא מעלי". למה?  "כי אנשים אחים אנחנו". אברהם הבין שהוויכוח אינו של אוהבים, אינו נובע מתחושת אחדות, אלא להפך, נובע מיריבות. ולכן הדרך לשמור על "אנשים אחים" היא דווקא הפרדות.  מניעת החיכוך. כל אחד יחיה לעצמו. אמנם כאשר אבימלך בא אליו לעשות ברית, או אז הוכיח אותו אברהם על אודות באר המים אשר גזלו עבדיו. אמר אברהם, אם אתה רוצה לחיות בשלום צריך אתה להיות מוכן לשמוע ביקורת, שזה דרכם של החיים בשלום,  אם אני לא אבקר אותך יגרום הדבר לפרוק השלום, כי את אשר יאהב יוכיח, שרק כך ניתן לחיות אתו בשלום.

 בית שמאי ובית הלל התווכחו רבות, זה מטמא וזה מטהר, זה אוסר וזה מתיר. ואף על פי כן נוהגים היו שלום ורעות ביניהם באופן שהיו מודיעים זה לזה מה אסור לדעת חברו ומה טמא לדעת חברו, אף על פי שלדעתו אין בו כל פגם. וזהו משום שלכולם היה חזון אחד, פעלו לשם שמיים, ולכן ידעו לשמוע ולכבד דעת חברם, כיון שידעו שהם פועלים למען אותו חזון, ואינם יריבים אלא אחים לדרך על אף שינוי גישתם.

 האמת והשלום אהבו, פירושו הוא, שניתן לאהוב את השלום רק על ידי אהבת האמת.  שדורשי אמת, דורשי ה', הכול דורשים אותה דרישה. יתכן שיפעלו בדרכים שונות, ילכו בנתיבים שונים, שכל אחד מזין את חברו לקראת המטרה האחת.

"באין חזון יפרע עם".

 כאשר רוצים להכיל דרכים שונות, תת תרבויות שונות, גוונים וגישות שונות, הדבר לא יתכן כאשר מחולקים לקבוצות שונות, שהחזון היחיד שלה הוא -שמירה על הקבוצה שלו.

רק כאשר משנים את הגישה באופן יסודי, מחליפים את המטרה, ומציבים חזון שהוא אחיד לכולם.

בלא זה לא יהיה שלום ואחווה ואין עצה אלא עצתו של אברהם, "הפרד נא מעלי".

כל זמן שלא מוכנים לפעול באמת באחווה, ולראות את עצמנו כעם אחד בעל חזון אחד, אין טעם לבקר, שאין זאת ביקורת אלא הטלת דופי.

"את אשר יאהב א' יוכיח וכאב את בן ירצה"

 

תגובה אחת
  • 01
    נתנאל אדיר
    2014/11/08 22:23

    הסיבה שלכאורה אין רצון לביקורת עצמית הוא שהקהילה מנוהלת על ידי "יודעי כל" וכיצד יכול להיות ביקורת כלפיהם. וזו רוח שלטת גם בממסדים אחרים עם מרכז כח, שצריך להראות את עצמו יודע כל. אבל האמת שהעסק צריך להתנהל כמו בסנהדרין שהקטן מדבר קודם כדי שלא יושפע מדעת הגדול. ואולי שורש הכל הוא שהקהילתיות זקוקה לעומד בראשה- הרועה, והוא סוג של חותמת ואישור לקיומה, וזה בתנאי שהוא יודע-כל. ובעצם אם יהיה חזון, אז לא נאחז בקהילה ובמבנה שלה כקרש הצלה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה