מסע התשובה: לגלות את העולם מחדש

הרב יהושע פפר במאמר אקטואלי שוזר בין משמעות ה"רומנטיקה" של צ'סטרסון, למסע התשובה כ - 'גילוי מחדש של מוטיב ישן'.
הרב יהושע פפר והרב מנחם בומבך

"אל תשליכנו לעת זקנה; ככלות כוחנו אל תעזבנו".

רבות תמהתי על מילות אלו של תפילת "שמע קולנו". מה פִשרה של אותה "עת זקנה" ממנה אנו נרתעים? מה משמעו של "כלות הכוח" המביא אותנו עד לבקשת "אל תעזבנו"?

מידי שנה צצים ועולים בלבי פירושים ומובנים שונים של המילים. השנה התעוררתי לפרשן מתוך הערה בעניין המונח "רומנטיקה".

 

בפתיחת ספרו "אורתודוקסיה" מתאר הוגה הדעות הבריטי של תחילת המאה ה-20, גילברט קנית' צ'סטרטון, את הרומן שרצה לכתוב אך מעולם לא מצא פנאי. בתוך הדברים הוא מספק לקוראיו הגדרה חשובה למונח "רומנטיקה". אלו דבריו (התרגום שלי):

"לעתים קרובות עלתה בקרבי התשוקה לכתוב רומן על ספן אנגלי שטעה בחישוביו, וגילה את אנגליה תחת הרושם שמדובר באחד האיים באוקיינוס השקט. […] מן הסתם, יחשבו אנשים כי אותו אדם – שהגיח (כשהוא חגור חרב ודובר שפת הסימנים) לנטוע את דגל אנגליה במרכז המקדש הברברי שהתברר כארמון המלכותי בברייטון – חווה תחושת טמטום. העובדה שאחרים ראו בו כמטומטם אינה חשובה לנו. אבל אם אתה חושב שהוא הרגיש טיפש באמת, או לכל הפחות כי תחושת הטמטום הייתה תחושתו הבלעדית או הדומיננטית, אזי טרם התבוננת בעדינות מספקת באופיו הרומנטי העשיר של גיבור הסיפור. למען האמת טעותו מעוררת קנאה. ואף הוא היה מודע לכך – אם הוא האדם הניצב בעיני רוחי".

על בסיס הרעיון של "גילוי מרגש של המוכר והידוע", מעמיד צ'רטרטון את האתגר המרכזי העומד לדעתו בפני הפילוסוף: "איך ניתן לעמוד בפני העולם כשאנו נפעמים מחד ומלאים תמיהה וכמיהה, אך מאידך להרגיש בו בבית?"

צ'סטרסון מדגיש שהגיבור המדומה של סיפורו הוא דמות רומנטית. נדמה שהכותב אכן מצליח להעניק הגדרה חדה ומאירה למונח "רומנטיקה", שעניינה כדבריו "הערוב של המוכר עם הלא-מוכר".

לאמור, התחושה הרומנטית אינה מתעוררת מתוך תגלית חדשה לגמרי, חוויה שמעולם לא חווינו. המפגש הראשון, על כל ההתרגשות המתלווית אליו, הוא פרוע מידי, פראי מכדי להיקרא "רומנטי". הרומנטיקה היא דווקא הגילוי מחדש של הידוע כבר – תחושה ייחודית המשלבת באורח פלא בין המוכר לבין המתגלה.

יודגש כי אין צורך לעניין זה בשכחה מוחלטת של הישן, או בטעות כה דרמטית כמי שמאבד את דרכו ומגלה מחדש את ביתו, או תועה בדרכו הרוחנית ומגילה מחדש את רוחו. די בגילוי פנים חדשים או פרספקטיבה חדשה לאיזה עניין שהיה ידוע מקדמת דנא.

 

המוסיקאים שבינינו יוכלו בוודאי להזדהות עם הדברים ביחס למלחינים המכונים "רומנטיים". עבור האוזן שגדלה על אדני המוסיקה הקלאסית, צלילי הג'אז הקופצניים אינם מסוגלים להוליד את התחושה השמורה למלחינים אלו. אלו יכולים אולי לרגש, אולי לסחוף – אך "רומנטיים" הם לא.

ואולם, למי שמורגל בעדינותו הקלאסית של מוצרט, יצירות המופת של שוברט או שופין עשויות להוות העמקה, או ליתר דיוק "גילוי מחדש" של אותם מוטיבים שעליהם גדל. גילוי זה, זווית ראייה שטרם נחשפה, היא המולידה את הטעם ה"רומנטי" לחוויית השמיעה.

כן לומדי התורה, תלמידי החכמים אשר עוסקים יומם וליל בעומק סוגיות התלמוד, ימצאו הזדהות עמוקה עם תנועת הנפש ה"רומנטית" המתאפיינת בגילוי מחדש של הידוע מכבר. אין הדברים אמורים ביחס לסוגיה חדשה לגמרי, דף גמרא שמעולם לא למד הלומד לעומקו. החדש כאמור יכול לרגש, לדרבן ולהלהיב. ואולם, רק "הישן המתחדש" – סוגיה מוכרת ונדושה שלפתע מאירה את פניה בהברקה חדשה או בתובנה המראה בה פנים חדשים – הוא המוליד את הרגע הקסום שניתן לכנותו "רומנטי".

חז"ל אומרים: אסתר הייתה "נושאת חן בעיני כל רואיה" בכך ש"לכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו" (מגילה יג, א). כלומר, כל אחד ראה באסתר פן חדש דווקא בתוך המוכר להם – והיא היא נשיאת החן. כך בלימוד תורה, שכלשון הרמב"ם הינו "אהבת אילים ויעלת חן". הטעם המתוק ביותר בתורה הוא הטעם החדש של המוכר והישן.

 

דברים אלו מזכירים בדרך היקש את סוגיית הגמרא במנחות (כט, ב) העוסקת בעניין התשובה: "מפני מה נברא העולם הזה בה"א? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת, יצא. ומאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך? לא מסתייעא מילתא".

התלמוד מבאר כי העולם נברא באות ה"א (על בסיס הפסוק "כי בי-ה ה' צור עולמים" – עולם הבא נברא באות יו"ד ועולם הזה באות ה"א) מפני שיש באות ה"א פתח רחב שדרכו יכולים החוטאים "לצאת מן העולם". העולם הוא מקום מכשיל ומטעה, מסית ומדיח – ונוח לו לאדם ליפול ממנו החוצה.

עם זאת, האות ה"א פותחת פתח לחוזרים בתשובה, וזהו הוא הפתח שבין רגלה השמאלית של האות לבין גגהּ – דרכה יכול הנופל לחזור אל תוך העולם. מכאן שואלת הגמרא: למה יש צורך בפתח נוסף? למה אי אפשר להסתמך על אותו הפתח שממנו יצאו החוטאים? על כן באה התשובה: "לא מסתייעא מילתא". אין אפשרות לחזור דרך אותו הפתח. התשובה דורשת פתיחת פתח חדש.

טלו לדוגמה אדם המתקשה להשתלט על כעסו, ונוהג להתפרץ ולהשתלח באנשים שסביבו. אדם זה אינו יכול להתגבר על כעסו על-ידי התאמצות לבד. כלומר, הוא אינו יכול לחזור דרך אותו הפתח שממנו נפל. גם אם ינסה מאוד לא לכעוס, ויתאמץ בכל כוחו, הוא עלול לבסוף להיכנע לטבעו הכועס. אין אפשרות לחזור באותו הפתח שממנו יצא את העולם.

כדי לצלוח את המאבק, על השב בתשובה לחזור דרך פתח אחר – חדש. במקום להילחם מלחמה חסרת סיכויים מול אותו הכוח שהוציא אותו מן העולם, עליו למצוא גישה חדשה, מבט שונה וזווית ראייה אחרת, לאותו עולם שממנו נפל.

לפי הראייה החדשה שרוכש לעצמו, בעיית הכעס כלל איננה מתעוררת; לפי גישתו החדשה לסביבה סיבת הכעס איננה בנמצא. כן הדבר בעוון סיפור לשון הרע. חזרה בתשובה אינה מסתכמת בבלימת הפה, שכידוע אינה מחזיקה מעמד. היא דורשת מבט חדש על העולם ואנשיו, עין טובה וחיובית שראייתה איננה מעוררת את האדם לספר לשון הרע. וכך בשאר רעות וחטאי האדם, הן אלו שבין אדם לחברו, והן אלו שבין אדם למקום.

במובן הזה מהווה התשובה תנועה נפשית "רומנטית". היא מבקשת מאתנו להביט בעולם מוכר וידוע, בלי לחדש לנו כל פיסת ידע שלא ידענו, ולהאיר אותו באור חדש ובצבעים אחרים. היא דורשת הסתכלות חדשה, פרספקטיבה אחרת שאינה מזמינה את החטא.

 

לכל אדם פונה העולם בשפה מיוחדת אישית. העולם יכול להעביר לאדם אחד מסרים של כסף וכבוד. לאחר הוא יכול להעביר מסרים של הנאה ותאווה, או של אלימות ואכזריות. מנגד, יכול העולם לדבר בשפה של רוחניות, של מושכלות ושל רוממות, של שלום.

כבני אדם המעורים עם סביבתנו, מוגדרים אנו על-ידי השפה שבה הסביבה מדברת אתנו. שינוי השפה, כלומר שינוי המסרים שהעולם והסביבה מעבירה לנו, הוא שינוי עצמנו אנו. והוא מהות התשובה: שינוי האדם על-ידי כוונון החשיבה ותמורה בדרך שבה הוא מתפעלים מהעולם. בדרך זו יכולה תשובה להוות תהליך מתמשך – ולא התעוררות רגעית שפג תוקפה מידי שנה עם תחילת חג הסוכות, עד שחוזר האדם לנקודת המוצא עם ימי התשובה של השנה הבאה.

הנביא קורא לישראל לשוב בתשובה: "שובה ישראל עד ה' אלקיך" (הושע יד, ב). אדם שחוזר "עד ה' אלקיו" הוא האדם שהעולם מעביר אליו מסרים של קדושה ושל אלוקות. הוא מקיים בעצמו את הכתוב "שאו מקום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ, כו).[1]

יש אפוא בתנועת התשובה "גילוי מחדש" של עולם מוכר. כמו אותו ספן "רומנטי" המגלה מחדש את אנגליה המוכרת, כך אנו מגלים שוב את סביבתנו המלאה בפרטים ידועים ומוכרים, ומעניקים לה ולהם אור חדש.

 

דומה שה"זִקנה" של תפילת "שמע קולנו" היא זקנה של "פמיליאריות" (familiarity). הדברים מוכרים לנו כל כך, ידועים לנו וברורים לנו, עד שכבר אין אנו מסוגלים לראות אותם באור חדש ולצבוע אותם בצבעים אחרים.

אנחנו מתפללים על "חידוש ימינו כקדם", אך מנגד אנו תקועים בתפיסת עולם ותפיסה עצמית שאינן מאפשרות כל חידוש. במצב כזה הדרך סתומה בפני תהליך משמשך ועמוק של תשובה. העולם מהעביר לנו בכל עת את מסריו של קדושה ורוממות, מסרים הקוראים לנו לעשייה רוחנית ולתיקון. הבעיה היא ש"אין עם מי לדבר".

טבעו של עולם הוא שעם הזמן, נעשה האדם מקובע בהלך מחשבתו והשקפת עולמו. כנגד אותו הטבע אנו מתפללים "אל תשליכנו לעת זקנה": שלא נגיע למצב של קיבעון וחוסר רגישות, וכי היחס שלנו עם העולם (ואף עם עצמנו) לא יאבד את התנועה ה"רומנטית" של גילוי מחדש.

"ככלות כוחנו" – הכוח של שינוי ודינאמיות של ימי הנעורים – "אל תעזבנו".

 

יה"ר שנזכה לחזור בתשובה שלמה, לשנות ולהשתנות לטובה, ולגמר חתימה טובה.

 

[1]הרמב"ם (מו"נ חלק א, פרק לד) מבאר על הדרך הזו את לשון הכתוב "קרוב ה' לנשברי לב" (תהילים לד, יט). ה"נשברי לב" הם אלו שהעולם כבר אינו מדבר אליהם בשפה של תאווה ולהט הנעורים, אלא במסרים של רוממות ההשגה ועומק המושכלות. העולם פונה אליהם בשפה אחרת, ולכן הם מוכנים, כדברי הרמב"ם, להתעסק ב"מעשה מרכבה".

 

5 תגובות
  • 01
    ורדית רוזנבלום
    2014/10/01 12:29

    נופת צופים.
    זו אותה הקשבה לצלילי "אבנים שחקו מים" שהביאה את ר' עקיבא לבית המדרש, ונדרשת כיום מאיתנו להקשיב מחדש כדי לגלות בה
    מחדש את יעודינו אנו. ההתבוננות המחודשת במבט אחר על העולם תביאינו לשוב בתשובה 'מעולה' כהגדרת הרמב"ם, ולא רק תשובה 'מועילה' המאפיינת את ימי הזיקנה ותשישות הכוח. בצעירותו, יש בידו הכוח להתבונן על העולם כמו שמש בירח, במבט מאיר, שלא רואה את חשכתה, ולא מתמקד בחסרונה, כי מבטו שלו הוא זה שתמיד מאיר אותה.
    אימוץ אותו מבט חדש הוא עבודת חיים, והשלב הראשון הוא ביכולת לזהות מורכבות, ולא חלוקה דיכוטומית של עצמך ושל העולם לטובים ורעים.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    ישי ליפשיץ
    2014/10/02 07:34

    "רומנטיקה" היא סוג של רגש ולכן היכולת להגדרתה נתונה לאנשים בעלי רגש ולא לאינטלקטואליים תלושים.
    לכן אני מטיל ספק בהגדרתו של צ'סטרסון למונח הזה.
    מעבר לכך, אינני מוצא כל פיתוח רעיוני בניסיון להתאים את הגדרתו למושג תשובה. זה אינו מקדם אותי לא ביכולת לשוב בתשובה ואף לא להבין באופן תיאורטי את המושג הזה.
    משום כך אני רואה זילות בניסיון להציג כך את הנושא. זה נראה כהתחכמות מיותרת שאיננה מקדמת מאומה ורק מנסה לומר דברים באופן מיוחד וחדש.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יהושע פפר
      2014/10/02 17:17

      ישי, הפילוסופים שבעם כנראה לא יסכימו עם הטלת הספק אך מסיבה שבה נקטת. לאורך הדורות כנראה שאין הרבה הוגים שניסו לתת הגדרה למושגים כמו שמחה ועצב, אהבה ושנאה, פחד וביטחון, וכך הלאה, על אף אופיים הרגשי. כמובן שאתה יכול לחלוק על ההגדרה כשלעצמה.
      באשר לפיתוח הרעיוני, המאמר לא ניסה "להתאים את ההגדרה" לתשובה, אלא לקחת ממנה השראה כדי לחדד את הגישה לתשובה ולעניין החשש מ"עת זקנה". ייתכן שאין בדברים כל חידוש, אבל דומה שיש ערך באמירת דברים ב"אופן מיוחד וחדש" גם אם הם פשוטים וידועים.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
      • יהושע פפר
        2014/10/03 00:30

        סליחה, צ"ל "שלא ניסו".
        רגשות אינם "אינסופיים" (אולי "ערכם" הוא אינסופי, אבל יש הרבה דברים כאלה), והבעיה המסוימת של "הגדרת האינסוף" קיימת רק אצל הקב"ה. הם עדינים ואבסטרקטיים כמו כל דבר שאינו פיזי (לדוגמה כוח הראייה) ולכן הגדרתם אינה קלה (לדוגמה "פילוסופיה של החושים") – אך היא חשובה כדי שאנו בני האדם נוכל לבטא אותם כשורה וללמוד מהם ועליהם. שים לב למשל שישנן י' לשונות של שמחה, כאשר כל לשון מגדירה תחושה אנושית אחרת.
        בכל אופן, כמובן שדיון זה אינו עיקרו ביחס למאמר.
        כט"ס וגמ"ח טובה.


        מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
        הגב
  • 03
    ישי ליפשיץ
    2014/10/02 23:37

    אין ספק שהדברים נאמרו באופן מיוחד ואיני טוען שהרעיון פשוט ומוכר. אני בהחלט מתרשם מכושר הביטוי, מן הידע המתבטא במאמר.
    אגב, גם אם פילוסופים נמנעו מהגדרה, אולם סופרים דגולים טיפלו במונחים הללו ובמונחים רגשיים נוספים, אך במקום להגדירם הם תיארו אותם.
    אני חושב כי תיאור תחושה רגשית מעניק לקורא יכולת הבנה גבוהה מכל הגדרה שהיא. הגדרות מהוות סד לתחושות ורגשות בעלי ערך אין-סופי.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה