טענו בחיטים והודה לו בדפי גמרא

הרב י.גרין מנתח את עומקו של הויכוח האין סופי על שירות בצבא מול לימוד תורה. בעיניו זה רק סימפטום לחלוקה שנוצרה בין החרדים לחילונים - חלוקה לא נכונה בעליל, אך משכך לפחות צריך להגדיר אותה..
לכידה

 

משל סיני עתיק מספר על קבצן גלמוד אחד, רעב ונעדר כל, שכאשר נתן לו עובר אורח שתי פרוטות, מיהר אל החנות הסמוכה וקנה בהן כיכר לחם אחד ופרח אחד; הלחם – כדי שיהיה לו איך לחיות, הפרח – כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות. 

 בעיניי, הסיפור הזה ממחיש היטב את הבלבול השורר בעיסוק בשאלת גיוס בני הישיבות. הדובר החילוני תמה "כיצד נוכל להתקיים כאן ללא צה"ל", ועמיתו החרדי משיב לו "לשם מה לנו להתקיים כאן ללא תורה". אלו שתי שאלות שונות, וכמובן שהאחת לא יכולה לבוא כתשובה לרעותה.

 כנראה שעלינו לרענן את ההבחנה האריסטוטלית הישנה בין סיבה תכליתית לסיבה פועלת. השירות בצבא הוא סיבה פועלת של קיומנו כאן, לימוד התורה הוא סיבה תכליתית שלו.

 במבט לאחור, ניתן לתאר את אבותינו המייסדים בשנות קום-המדינה כאותו קבצן סיני, אלא שאת תפקידיו השונים חילקו אבותינו ביניהם: החילונים נטלו על עצמם את הדאגה לסיבה הפועלת של קיומנו בארץ ישראל, בעוד החרדים ובני הישיבות הקדישו את חייהם לסיבה התכליתית של הקיום היהודי בארצו.

 כל אימת שבני-אדם עוסקים בתכליות ואמצעים, משחרת לפתחם סכנת טשטוש. האמצעי עשוי להפוך תכלית, כפי שתכלית עשויה להיתפס כאמצעי. בשיח הלאומי החילוני נשמעים לא אחת קולות המשקפים את הפיכת האמצעי לתכלית – תפיסת הצבא, או הלאום בכלל, כתכלית, ובמקביל, בשיח החרדי נשמע הקול ההפוך – התורה שאמורה להיות תכלית הופכת לאמצעי.

 כצפוי, החיים האמתיים לא קלים, ואין לנו ברירה אלא לאחוז בזה וגם בזה. כאותו קבצן חכם, אנו זקוקים ללחם כדי שיהיה לנו איך להתקיים, וזקוקים לפרח כדי שיהיה לנו בשביל מה להתקיים.

 אבל חשוב מאוד לא לערבב בין הדברים, ולא להתעקש לדבר על האחד במונחיו של השני.

 אם הקבצן ייטול את הלחם, יביט עליו בערגה ובכיסופין, ישורר לו שירים וימצא בו את סוד אושרו, נוכל להבין מזה שצרותיו הטריפו עליו את דעתו, ושהדאגה לצרכיו הקיומיים עקרה ממנו כל זיק רוחני.

 כך נראה מי שכותר כתרים לנשקו.

 ואם הקבצן ייטול את הפרח וילעס אותו ברעבתנות, כל שכן שנטרפה עליו דעתו ושמותו מרעב קרב ובא.

 כך נראה מי שלומד חזק-חזק כדי למגר את שלטון החמאס.

 את חלוקת התפקידים בין אבותינו המייסדים – איש לא תכנן מראש. את פשר הפרקטיקה החרדית יש לחפש במישורים טכניים-היסטוריים, יותר מאשר במישור הרעיוני. בקום המדינה, החרדים מצאו את עצמם מודרים מהעשייה הציבורית, בכך שההנהגה החילונית תפסה את כל הבמה. הוויתור שלא -מרצון על ממד הסיבות הפועלות, הותיר ביד החרדים, גדוליהם ומנהיגיהם, את היכולת להתמקד בממד הסיבות התכליתיות.

 כפי שששים ושש שנות קיומה של מדינת ישראל הן תעודת כבוד מעוררת הערצה להנהגה החילונית, בכל הנוגע לממד הסיבות הפועלות, באותה מידה הן תעודת כבוד מפעימה להנהגה החרדית, בהקמת עולם התורה, תחיית יהדותה של האומה והצמחת דורות נאמנים לה' ולתורתו.

 בזמן שבן-גוריון ויורשיו הקימו את הכור בדימונה ואת המרכז לננו-טכנולוגיה, ועוד כמה דברים יפים, והבטיחו את יכולת קיומו של עם ישראל בארצו, הקימו החזון-איש ויורשיו את עולם הישיבות, את מאות הקהילות הנאמנות לה' ולתורתו, והבטיחו את הצידוק לקיומו של העם בארץ ישראל.

 זהו עומקו של הטיעון הפופוליסטי "אנחנו שומרים על המדינה בלימוד שלנו", וזהו גם ההסבר לתאונה שמתרחשת בכל פעם שמנסים לכמת ולבדוק "מי שומר יותר". אין קשר בין השניים, אלו שני מישורים שונים לחלוטין: סיבה פועלת וסיבה תכליתית.

 בעולם הישיבות התעורר בעבר דיון בדברים שנאמרו בשם הרב שטיינמן על דברי הגר"ח מוואלאז'ין, שאם ייבטל הלימוד רגע אחד מן העולם, כי אז יחזור לתוהו ובוהו. הגראי"ל התבטא ש"הדברים אינם כפשוטם", וכדרכו עורר עליו את הנזעקים להגן על כבוד קדמונינו. למעשה, כוונת הרב הייתה לדברים האמורים, בשפתו שלו. רבי חיים וואלאז'ינר לא מדבר על הסיבה הפועלת של העולם, אלא על הסיבה התכליתית שלו. אם ייבטל העולם מלימוד תורה – תיעדר ההצדקה לקיומו, לא היכולת הטכנית שלו.

 אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי. לולי בריתי יומם ולילה – לשם מה לי לשים חוקות שמים וארץ.

במצב עניינים תקין, גם הלחם וגם הפרח משרתים כמובן את אותו אדם. אם המשל הסיני העתיק היה מדבר על שני קבצנים, בלתי-סביר בעליל שנציע לאחד את הפרח ולאחר את הלחם. הראשון יביט על הפרח בפנים מורעבות ויגסוס לאיטו, והשני יאכל את הלחם לשובע אך יתהה על מותר האדם מן הבהמה.

 משכך, פשוט שכל אחד מתושבי מדינת ישראל אמור גם לשרת בצבא, כדי שיהיה לו כיצד להתקיים, וגם ללמוד תורה, כדי שיהיה לו בשביל מה להתקיים כאן.

 אבל זה, כאמור, מצב עניינים תקין, ואנחנו עוד לא שם, ושוב פעם – גורמים טכניים-היסטוריים. החרדים והחילונים לא ישבו סביב שולחן עגול להסדיר את אחיזתם המשותפת בארץ ישראל, ואדרבה, החילונים העסוקים בסיבות הפועלות רחקו מאוד מן הסיבות התכליתיות ולהפך. בשל כך, לעת עתה, נאלצים החרדים להתקיים על הלחם החילוני.

 אמנם בהגות היהודית ישנו מודל של שני קבצנים שחולקים ביניהם את הפרח והלחם, וזהו הסכם יששכר וזבולון. אך קרוב לוודאי שתסכימו איתי כי אין לקבל מצב שבו יששכר גורר את זבולון באוזניו וכופה עליו את חתימת ההסכם.

 השנים האחרונות הן הרות-גורל ובעלות משמעות היסטורית ליחסי חרדים-חילונים. אחרי שהתרחקו דיים זה מזה, השפה המשותפת, הפריחה ההדדית, הסקרנות, התנועה האנושית בכלל וההשגחה האלוקית – כל אלו שבים ומקרבים בין האחים ויוצרים שיח ישראלי חדש. 

 השיח החדש הזה מוליד חילוניים לומדי תורה (קוני פרחים) וחרדים משרתים בצה"ל (אוכלי לחם). ייתכן, וכך אני מייחל, שהשיח הזה יוביל ליצירה ההרמונית השלמה – יהודים נאמנים לה' ולתורתו הדואגים לקיומם בעצמם.

 לו יהי.

 

תגובה אחת
  • 01
    שלמה גרין
    2019/03/16 22:33

    החלוקה בין יכולת קיומו להצדקת קיומו של העולם יפה, אבל שוב ושוב זה לא מספק ולא נותן מענה לעצם השאלה,
    הרי ברור שכשאנו מדברים על שאלת גיוס בני הישיבות, בעצם הגיוס הוא רק הטריגר, והשאלה בשורשה היא למה החרדים לא מרגישים צורך לתת למדינה כלום, ובעצם כל מה שנדרש בשביל לתת למדינה הם מפילים על החילונים, והחרדים כביכול רק לוקחים………..
    ועל זה לא כתבת הסבר המניח את הדעת.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה