למי מחוייב שלוח ציבור חרדי? בין נאמנות לעצמו לנאמנות לקהילתו

עורכת הדין ורדית רוזנבלום במאמר ארוך ומנומק בוחנת לעומק את הזווית האתית והמוסרית שעומדת בפני שליח הציבור החרדי, ועל הדרך מעניקה פרספקטיבה מרתקת לתהליכים החברתיים בציבור החרדי.
ורדית

גידולו המואץ של הציבור החרדי והשפעתו המתרחבת במרחב הישראלי מציבים לפתחו אתגרים מורכבים. אחר שמלא בהצלחה את המשימות שהוטלו עליו בשישים  שנות קיומה של המדינה, נראה כי ערכי הליבה עליהם יוסד, נמצאים בקרב מאסף מול התהליכים החברתיים השוטפים אותו בזעם.

על הערכים המרכזיים שהביאוהו בבטחה עד הלום, ניתן למנות את ה'התבצרות מרצון' מאחורי חומות רעיוניים, תוך הפניית עורף לערכי המודרנה, מנעמיה ופיתוייה. ערך שני הינו 'נאר תוירה', שעבורו ולמענו נשלח הצעיר החרדי, תוך גיוס כל כוחות גופו ונפשו להסתופף בד' אמות של הלכה, במטרה לשקם מחדש את הריסות עולם התורה שחרב באירופה, ולכונן מחדש 'חברת לומדים'. בשם ערך זה, הוטל עול פרנסת המשפחה על שכם האישה החרדית המאפשרת את לימודו של הבעל, ונעשית שותפה מלאה בתורתו ובזכויותיו, כמעשה 'יששכר וזבולון'. גם המשפחה כולה נרתמה לשאת את דגל ה'הסתפקות במועט' מבחינה כלכלית. שכן, 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל…וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (אבות ו' ד').

מצב דברים זה השתנה בשני העשורים האחרונים לבלי הכר, מסיבות מגוונות שאין כאן המקום להאריך בהן.  מי שתוקף עליו יצרו האינטלקטואלי איננו צריך עוד ללבוש בגדי צבעונין וללכת לעיר שאין מכירים אותו כדי להחשף לתרבות פנאי חילונית ולמסריה. התלות הגוברת במחשבים ובחיבור למרשתת, המצב הכלכלי המתדרדר המחייב גיוס לצבא, רכישת מקצוע, יציאה לעבודה  והשתלבות במרחב, חשפה את ילדינו לצורות חיים מגוונות אשר מציבות סימן שאלה על הרגלים 'מובנים מאליהם' בציבור החרדי, והציבה את שתי העגלות התרבותיות בעימות חזיתי.  

כך הפכו, במחי מקלדתו של עיתונאי זריז פרקטיקות של צניעות והפרדה בין המינים ל'הדרת נשים', חיים של צמצום והסתפקות במועט ל'פגיעה בכלכלה', מסירות נפש לתורה ל'השתמטות' מנשיאה בנטל בשוויון, ו'תינוק שנשבה', קטגוריה הלכתית המאפשרת קיום משותף עם הרע החילוני ל'התנשאות' המרחיבה את החיץ בין המגזרים.

לא יפלא מדוע פעילים חברתיים, ושלוחי ציבור, ואפילו רבנים ואדמורי"ם המנווטים ומשפיעים בזהירות על תהליכים מורכבים אלו, מוצאים עצמם לא אחת, על כס הנאשמים, כמי שחותרים תחת ערכיה המכוננים של הקהילה. גישתו הפרגמטית של גדול הדור ביחס לשאלת הגיוס הקימה עליו את חמתו של הפלג השמרני, והביאה להקמתה של מפלגת 'עץ' החרדית הטוענת לדבקות בערכי ה'חרדיות בטהרתה'. על החלטת חברי הכנסת של ש"ס להכניס לימודי ליבה למוסדותיהם, תהה השבועון החרדי 'משפחה' האם מדובר ב'התקפלות'. ויזם חברתי התומך בהקמת מסגרת ישיבתית המוסיפה לימודי חול ובגרויות על לימודי הקודש, מואשם כמי שהורס את החברה החרדית מבפנים.

האמנם מנהיגי הציבור או שלוחיו אלו, פועלים באופן לא מוסרי כלפי קהילתם? האם מלווי הגיוס,  מעודדי רכישת ההשכלה או מסירי החסמים בפני יציאה לעבודה מועלים בטובת קהילתם?

כל  יזם חברתי, מנהיג קהילתי או מוביל דעת קהל, החפץ להוביל שינוי, שואל את עצמו מה ה' אלוקיו דורש מעימו, האם מחויבות לערכיה המכוננים של הקהילה ממנה צמח, או לצו מצפונו הלוחש לו מהם צרכי קהילתו. האם פעולה לשינוי חברתי המושתתת על תפיסה אידיאולוגית השונה מזו שינק ב'חברת האם' שומטת את קרקע הלגיטימיות ממעשיו, או שמחובתו המוסרית לפעול בכל אונו לטובת החברה ושגשוגה, דווקא כפי שהוא מבין ומגדיר את 'רווחתה', בעקבות מפגש בלתי אמצעי עם מצוקותיה?

עיון בפרשת 'המרגלים' יעצים את שאלתינו. בנסותם להסביר מה היה הפגם בהתנהלותם שהצדיק עונש כה חמור, מסבירים גם המפרשים  כי הם כבר לא האמינו בערכיה המכוננים של הקהילה, לא בחשיבות ארץ ישראל בתהליך הגאולה, ולא בכוחו של הקב"ה להצילם מיד צר, ו'אג'נדה' זו היא שדברה מתוך גרונם.  הסברם זה, מחדד את שאלתינו.

האמנם  נאמנות מלאה לערכי הקהילה הינה בגדר ציפיה נורמטיבית מ'שליח ציבור' וכלולה ב'שלד האתי' של תפקידו? תשובה חיובית לשאלה זו תחייב כי כלל נציגי הציבור ומנהיגיו יפעלו לאורה של מחוייבות זו, שכן  עמדה מוסרית מוצקה מתאפיינת ב'עיקרון ההכללה' ומתבקש כי כל מי שמתיימר לנהוג באופן מוסרי, יהפוך את ציפייתו ל'כלל התנהגות' אשר כל הציבור יפעל לפיו. מנגד, ניתן לטעון, כי גם מי שסבור אחרת, אם הוא מסוגל לנסח את עמדתו החולקת, והערכים המנחים אותה, בנימוקים שקופים ובהירים, הרי שגם אם חדשנית היא ולא מקובלת, הופכת היא לאופציה מוסרית לגיטימית.

במונחי העולם החרדי נוכל לשאול, האם מי שדוגל ב'השתלבות' רשאי מוסרית לפעול ל'שילוב' החברה החרדית במרחב הציבורי הישראלי, למרות שזו כוננה את יסודותיה על אידיאל של 'התבדלות'???  האם מי שמאמין בשילוב של תורה עם הכנה לחיי מעשה רשאי מוסרית להקים מוסדות חינוך המשלבים לימודי קודש עם חול חלף המוסדות הקיימים המאפשרים  'רק תורה'?

האם אישה הסבורה כי גם לשרה 'יש קול' שראוי לשומעו ולהשמיעו,  מהווה יצוג אותנטי עבור יתר החרדיות הסבורות כי נכון לתפוס פלך שתיקה כ'רחל'?

האם פעיל חברתי החפץ להוציא אנשים ממעגל העוני לחיים של כבוד ורווחה כלכלית, ומערער על הדגם התשתיתי לפיו יפה נסיון העוני מנסיון העושר, פועל באופן מוסרי כלפי קהילתו?

 הדבר הנכון מול התוצאות הנכונות

לשאלה קשה זו קיימות שתי תשובות אפשריות המבוססות על שתי גישות מוסריות מנוגדות:

הדאונטולוג החרדי רואה ב'אי שינוי' חובה בלתי מותנית, הדבר הנכון כשלעצמו, אשר יש לעשותו משום ערכו המוסרי הפנימי אשר איננו תלוי בתוצאותיו. לשיטתו, דווקא בימים טרופים אלו, שבהן היהדות החרדית נלחמת על קיומה וצביונה בבחינת 'להיות או לא להיות', זוהי 'שעת שמד' ולפיכך, אין לשנות אף כ'שרוך נעל' מן הדרך המסורה לנו מדור ודור. חובה זו גוברת על כל שיקול אחר, ואין להתפשר כמלוא נימה בהעברת המסורת החרדית לדור הבא. לא בשאלת הגיוס, לא בהכנסת 'לימודי ליבה' למוסדות החינוך, ולא בכל סוגיה בוערת אחרת, ויהא המחיר אשר יהא: אחוזי נשירה גבוהים במיוחד מבתי הספר החרדיים, יושבי בית המדרש שהפכו בצוק העיתים ליושבי קרנות, או ראשי משפחות  המתקשים להביא טרף לביתם.   

מנגד, בוחן התוצאתן החרדי את כל התופעות הללו, ועיניו כלות. הוא תוהה הכיצד ניתן לעצום עינים לנוכח המחירים הגבוהים שגובה החינוך הבדלני והלא קומוניקטיבי עם העולם שמחוץ לחומות, חפץ הוא למזער את תוצאות נזקיו, ויוצא בקריאה מוסרית לעשות כן שעה אחת קודם.

הדאונטולוג החרדי רואה בסיטואציה המורכבת דרישה ל'שב ואל תעשה' – ובלבד שפך שמנה של המסורת החרדית תעבור בשלמות לדור הבא כשהיא מכילה 'שמן זית זך'. כנגדו, מצווח התוצאתן החרדי כי קול דמי אחינו זועקים אלינו מתהומות הקשיים, העדר המיצוי ואובדן שמחת החיים, וטוען כי אסור להעביר את הפך החתום בידיעה ברורה שהשמן בתוכו התקלקל, מבלי שנתריע על כך. לטענתו, התעלמות מקולות מיוסרים אלו כמוה כבחירה אקטיבית להשתיקם, ונמצאנו דנים את ילדינו, שכל חטאם שאינם  מתאימים למסגרות הקיימות, לחיים של כאב והחמצה. לשיטתו, הן הילד והן  המבוגר,  שלא לאמר, דור הילדים ודור המבוגרים כולו, יצאו נשכרים ממתן לגיטימציה לחיים רוחניים בדרכים מגוונות ההולמות את מבעה העשיר של נשמתם.

 קריאה נכונה של המציאות

נראה לכאורה כי שתי גישות סותרות אלו מחייבות 'נוהל פקודה' שונה.  הראשונה מחייבת את המשך ההתבצרות תוך התנגדות גורפת לכל שינוי, והשניה מחייבת את הופכה.  אך יתכן כי הורתו ולידתו של פער זה בכשל הבנת המציאות. גם המרגלים, טעו, ואבחנו את המציאות בארץ  כ'ארץ אוכלת יושביה' רק משום שמצאום קוברי מתים מבוקר עד ערב, ולא היו ביקורתיים דיים לשאול לברר ולחקור האם אכן אנשים חיים בארץ בחרדה מתמדת, או שמדובר בתופעה חולפת, שרק פרשנותם האישית הופכת אותה לסכנת חיים תמידית. בדומה לכך, עלינו להיות רפלקטיבים וביקורתיים בפיענוח המציאות ההסטורית, ורק לאחר מכן להסיק את המסקנות המתבקשות לדרך הפעולה.

בשם 'חדש אסור מן התורה' ומאמרי חז"ל נוספים הדוגלים בהתנגדות לשינוי, נוקט הציבור בעמדה מסורתית המתנגדת לגיוון המסגרות הקיימות, ומתייחסת בבעתה לכל בדל של שינוי, הנדמה תמיד כצעד ראשון ומסוכן במדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. הסתגרות זו, אשר זכויות רבות לה בשיקום עולם התורה שחרב, ובפריחתו של הציבור החרדי, יש ללבנה ולאתגרה  מול החולקים מבית ומחוץ, ו'לשים על השולחן'  גם את  מחיריה.  אחרת, עשויה היא חלילה להביא לידי תודעה כוזבת, של העברת מסורת חתומה ותחומה מדור לדור, מבלי שחלו בה תמורות כלל , תודעה שאינה תואמת את ההתרחשויות ההסטוריות.

על רקע גל ההשכלה והחילון שחלף על ראשה של היהדות עם יציאתה מגבולות הגטו אל עבר עידן המודרנה, נעשו היהודים מודעים לבחירותיהם הדתיות. אם אלו המתבוללים אשר בחרו במודע לוותר על יהדותם כליל, אם אלו הרפורמים שניסו במודע להתאים את יהדותם לערכי המודרנה, ואם זו האורתודוקסיה שבחרה במודע להסתגר מפניה.

ההכרעה לעצב את הקהילה החרדית המודרנית כמובלעת בתוך ים שוצף של רעיונות והלכי חשיבה מנוגדים, הייתה איפה הכרעה מודעת אשר נתקבלה מתוך קריאה מדוייקת של המציאות, והתמודדות מפוקחת עם אתגרי אותה תקופה. גם ממשיכי דרכו של החתם סופר,  מעצב דרכה של ההשקפה החרדית, אשר בקשו לשמר את אופיה החרדי של הקהילה, עשו בה שינויים מעת לעת, שינויים שנומקו בשפת המסורת, ולפיכך יצרו רצף מתמשך של חיבור בין עבר להווה, דווקא באמצעות אותו שינוי, שהיה מפוקח ומבוקר על ידי מנהיגי הקהילה וגדולי הדור.

כזה הוא ההיתר שנתן החפץ חיים לגב' שרה שנירר לפתוח את מוסדות חינוך לבנות חרדיות, בדומה למוסדות דומים שהיו מקובלים בקרב הגויים. כזו היא הבחירה של ה'חזון איש' להטיל על שכמו של העלם החרדי את הקמת עולם התורה מחדש, ולהקדיש את כל ימיו ללימוד תורה בלבד. כזו היא ההכרעה הנוספת שבצידה, שהיא לא פחות בלתי מובנת מאליה, להטיל על אשתו את עול פרנסת המשפחה, ובכך להוציאה מגבולות ביתה, בניגוד לדרך ישומו המקובלת של הכלל 'כל כבודה בת מלך פנימה'. כל הבחירות ההסטוריות הללו היו בחירות חרדיות  בשינויים המתחייבים, שאפשרו  רצף מתמשך של העברת המסורת מדור לדור, עד כי נתקשה לספר את סיפורה של הקהילה החרדית בלעדיהן.  

   שינוי המשמר המשכיות

שליח הציבור החרדי החפץ איפא, להיות נאמן לערכיה המכוננים של קהילתו יבוא ויעמידן על שתיים: תורה כערך עליון, כשלצידה נאמנות ומחוייבות למצוותיה באופן מלא וללא סייג. כמי שגם מיטיב להבין את מצוקות הדור, קורא את אתגריו, וחרד לתוצאות 'רבים חללים הפילה' אם לא יטופלו ביד רגישה, הוא ישכיל לדבוק באופן מודע במסורת השינוי הזהירה והמחושבת, שיהא בה כדי להוביל בבטחה את הדור הבא לפתיחות והשתלבות בחיי המדינה, אך מבלי להטמע ומבלי לוותר על ליבת ערכיו. במהלך זה, אין כדי אמון ובגידה בערכי הקהילה, אלא ביטוי מתמשך ורציף לנאמנות ומחוייבות כלפיה, כפי שאומרים  חז"ל(מסכת מכות כג' ע"ב):

 דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא  "תורה צוה לנו משה מורשה"? תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום …

בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב  "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא ימוט לעולם…"

בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע …"

בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב"הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך …"

חזר ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה".

 בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו" . מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימא דרשוני בכל התורה כולה? אלא בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר"וצדיק באמונתו יחיה".

 ועל כך אומר רש"י: 

 ד"ה "והעמידן על אחת עשרה" – שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך, ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה. ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו.

חיזוק פנים-חרדי לעמדה זו, המצדיקה את השינוי השקול והמחושב דווקא למי שחרד לשימורם והמשכיותם של ערכי הקהילה בעידן של השתנות קבועה ורצופה, ניתן למצוא בדבריו של הרב והמחנך החרדי משה  גולדשטיין בספרו "שמע בני":

…ידועה אמרתו של בעל החתם סופר, "חדש אסור מן התורה…אבל כל זה בתנאי שהמצב נותר כשהיה…אך מי שחושב שכל מה שקורה בעולם של היום זה המשך ישיר של מה שהיה בשנים עברו, אינו אלא טועה וצפוי לכשלון"….לא די בשכלול ועדכון השיטות הישנות, אלא יש לצור כלים חדשים לחלוטין…

אין בתמיכה העקרונית בצעדיו של שליח ציבור המוביל שינוי, ובלגיטימציה הניתנת לו לחדש כלי מלחמה, כדי להתיר לו להסתפק ב'מוסר הכוונה' ולפתור אותו מהחובה לנהוג ב'מוסר האחריות'. אין די ב'רצון טוב' או ב'כונות טובות'. הוא חייב להציג בסופו של יום גם 'תוצאות טובות'. הוא לא יוכל להתחבא מאחורי מסך עשן של 'רציתי, ניסיתי, אך לא יצא'.  שומא עליו להשקיע את משאבי הזמן והממון, הכוח והמוח, המחשבה והתפילה, כדי ללמוד את הדרך בה ילך, על מנת לקבל החלטות זהירות ומחושבות, שיובילו בסופו של יום את הצעיר החרדי אל היעד המובטח, כשהוא שלם ברוחו ובאמונתו.

הגם שנראה כי במסקנת הדברים, ידו של התוצאתן על העליונה, להפוך את דרכו לצו קטגורי אשר כל מנהיגי הציבור החרדי יתאחדו לממשו, אין בכך כדי לשלול את ערכה ומשקלה של העמדה החולקת. אלו כמו אלו שואבים את כוח משיכתם והרתעתם מקיומה של תפיסה הקוראת עליהם תגר, מעוררת אותם לסיעור מוחות מפרה, ובעיקר – מווסתת את קצב השינויים באופן הניתן להכלה חברתית תוך מזעור המחירים הנפשיים והדתיים העשויים להתפתח בעקבותיהם.

יש לזכור, כי אין מדובר ב'שינויים טכניים' כי אם באתגרים הסתגלותיים המצריכים רגישות אנושית והתנהלות זהירה. ואשרי שליח-הציבור המפחד תמיד. כך יש סיכוי כי גם כוונותיו, גם מעשיו, וגם תוצאותיהם יהיו רצויים לפני אלוקים ואדם.

2 תגובות
  • 01
    משה
    2014/06/22 23:22

    במאמרך הטבת לתאר את הדילמה המוסרית עימה מתמודדים שלוחי ציבור ומנהיגי דעת קהל. מצד אחד הם פועלים לשינויים משמעותיים בתוך החברה החרדית, שינויים שללא ספק ישנו את פני החברה. בזמן ששינויים אלו יאפשרו לחברה החרדית להיות חברה טובה יותר, החשש שמובילי השינוי עלולים להיות שותפים מחדל רוחני, מעורר אצל מובילי השינוי נקיפות מצפון. מצד שני מובילי השינוי מרגישים שהשינוי חייב להעשות. המצב של הציבור החרדי כהיום כבר לא פרקטי ושאם לא יעשה שינוי מהיר המחיר יהיה כבד מנשוא.

    רוב שלוחי הציבור שמובילים את השינויים בחברה החרדית מצדיקים את עשייתם בטענה שהתנהלות הציבור כהיום אינה פרקטית. "חברת הלומדים" אליה כמעט כל הציבור החרדי משתייך היום אינו מתאים לחלק גדול מהאולוסיה, ושהמצב הכלכלי הירוד אליו נקלעו חלקים גדולים מהאוכלוסיה החרדית עלול לפרק את החברה החרדית מבפנים. אולם כיון בסופו של דבר מובילי השינוי עסוקים בלמצוא פתרון למצב שאליו נקלע הציבור החרדי ושהמוטיב שלהם הוא בעיקר פרקטי, הם פועלים מתוך חשש והשיח על השינויים הוא ברובו מאוד אפולוגטי. מנהיגי השינוי נמצאים תדיר במצב של מגננה. הם מרבים להתנצל, ומשדרים כי הם בעצמם אינם בטוחים בשינוי אותו הם מובילים.

    לדעתי קיימת כאן בעיה חמורה. על אף שהם צודקים ברמה הפרקטית, כל עוד שהשינויים בציבור לא יבואו מתוך אידיאולוגיה, מובילי השינוי, ובעקבותיהם הציבור כולו ימשיך להסתובב עם רגשות אשמה. אידיאולוגיה במקרה דידן פרושו מתוך הבנה עמוקה שהמצב אליו נקלע הציבור החרדי נוגד את ערכי היהדות. כשחכמים אמרו "יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" הם התכוונו לזה במלוא הרצינות. ושחובה על אב ללמד את בנו אומנות, משום שאם לא יהיה לבן דרך לפרנס את עצמו הוא ילסטם את הבריות, או יקח הלוואות שאין ביכולתו לשלם.
    התורה מלאה במצוות וחוקים שנועדו להדריך את העם ישראל כיצד להתנהל בעולם הזה באופן ערכי ומוסרי. הלכות ריבית לא ניתנו רק כדי "לדרוש ולקבל שכר", ופרק "אלו מציאות" אינו רק בסיס לדיונים הלכתיים ערטילאים, וש"תורת חיים" פרושו לחיות בעולם הזה על פי התורה.

    כשהשיח יעבור למישור האדליאולוגי, אז תיפתר הדילמה המוסרית של שלוחי הציבור ומובילי השינוי שעליו דיברת. מובילי השינוי צריכים להיות אנשי רוח ותלמידי חכמים על מנת שיוכלו להתמודד מול המכבש ההלכתי אותו מפעילים אנשים המתנגדים לשינוי. רק כשנבין שאורח חיינו הוא "לכתחילה", יהיה שינוי ללא רגשות אשם.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    אלעזר וייס
    2014/06/23 20:50

    ורדית רוזנבלום משיבה:
    אכן המאמר הוא נסיון ראשון לבחון את הדברים מבחינה ערכית. השאלות הפרקטיות, איך כיצד, כמה ומתי, נגזרות מהליבון הרעיוני, ולעיתים אף התשובות כבר מתגלות מאליהן במהלך ליבון זה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה