"אני הולך עם טי־שירט, ולא בשחור ובלבן, ואף אחד לא שופט אותי"

אמילי עמרוסי מסקרת את יוזמתו של הרב גרוסמן לטיפול בנוער חרדי נושר. כמה כאב לב נמשיך לסבול עד שהטיפול המונע יבוא מראש?
למצולמים אין קשר לכתבה

"אני הולך עם טי־שירט, ולא בשחור ובלבן, ואף אחד לא שופט אותי" • כפר זוהרים הפך לביתם של נערים שנטשו את החברה החרדית

 זוהרים קדימה | אמילי עמרוסי | ישראל היום |   
 
"חילוני שחזר בתשובה, רואים עליו סימנים: פה קעקוע, שם חור של עגיל באוזן. היציאה מהעולם החרדי לא משאירה סימנים על העור. אנחנו באים נקיים, כמו תינוקות שנולדו".
שאול (שם בדוי, כמו כל שמות הנערים בכתבה) גוזם את שיח העגבניות בחממה. במכנסיים קצרים, כפכפים, תספורת קצוצה ועיניים בהירות־צוחקות, הוא נראה כמו כל נער בגילו. עד לפני שלוש שנים לבש מכנסיים שחורים ארוכים, חולצה לבנה, גידל פאות, חבש כיפה שחורה. 
"בחברה החרדית, לפחות עד החתונה, יש מסלול אחד לכולם", הוא אומר בחיתוך דיבור זרוק, ישראלי, שמסתיר את ההגייה היידישאית. "לֵך לישיבה. אם לא הסתדרת, אתה נפלט. אם למישהו יש הפרעת קשב או הפרעת חשק – אין אלטרנטיבה. משם מתחילה דחייה שלך מהעדר. החברים, הקהילה, לפעמים המשפחה, עושים קאט למי שלא מתיישר. הילד מוצא את עצמו נטוש. צריך להסתדר לבד, לישון לבד, בחוץ. מארבע אמות של הלכה – אל הרחוב. בלי מדרגות באמצע".
אנחנו ב"כפר זוהרים" שבעמק האלה, בין בית שמש לקריית גת. כאן ניצח דוד את גוליית. כאן מנצחים 80 ילדים בני 14 עד 18 את כל הגולייתים שבעולם. כפר נוער טיפולי מודרך, שהקים הרב דוד גרוסמן בפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי במשרד החינוך. מודל חלוצי בטיפול בנוער חרדי נושר, בנפלטי החברה הסגורה והאחידה. אין עוד דבר כזה בישראל.
המקום הזה, שקיים כבר שנתיים, לא נחשף עד היום לעין עיתונאים. מקימיו חששו מהתנגדות של הזרם המרכזי בקהילה החרדית, ניסו לגבש את קשרי האמון והעדיפו שקט תעשייתי. עכשיו, משצלחו את מהמורות ההתחלה, הם פותחים בפנינו את הדלתות.
הם מגיעים מכל המוקדים הקלאסיים, מרביתם מהיהדות החרדית האשכנזית – ליטאים וחסידים. ירושלים, בני ברק, אלעד, מודיעין עילית, בית"ר. ילדים שהיו מנותקים מהבית חודשים ושנים. ילדים שהוריהם ישבו עליהם שבעה. שקרעו עליהם קריעה בבגד. שאין להם לאן לחזור, כי הורידו את הכיפה וגזזו את הפאות. שכבר חיו ברחוב. מיעוטם ממשפחות של חוזרים בתשובה, שבהן "התפקרות" של הילד מגביהה עוד יותר את הגיבנת החברתית, המודבקת ממילא לחוזרים בתשובה.
אין חובה להתפלל. אין חובה לשמור שבת. אבל בין השבילים היפים, בין צריפי העץ המטופחים, הנערים, במכנסיים קצרים וקרוקס, מסתובבים עם כיפות. פעם היה כאן כפר לנגמלים מסמים קשים על שם זוהר ארגוב, שהיה פעיל מאמצע שנות ה־90 ועד לפני כשלוש שנים. הכפר נסגר והשם נשאר. זוהרים.
 
 
"אני בא מבית קפדן, שהרגש לא שיחק בו שום תפקיד. מגיל 12-11 הבנתי שאני לא רוצה לחיות כמו שהכתיבו לי. בגיל 13 ידעתי שאני רוצה משהו אחר, אבל לא ידעתי מה.
"הייתי סקרן. התחלתי לטייל. אבל בין החרדי לבין החילוני הנורמטיבי יש בור. ובתוך הבור – סמים, אלכוהול, בנות, שוק של גוף. חצי שנה אחרי הבר־מצווה עזבתי את הבית. היה לי פיצוץ עם ההורים על שמירת שבת, ומצאתי את עצמי ברחוב עם תיק גב וכמה בגדים. לא העיפו אותי, כמו שאני העפתי את עצמי. החברה החרדית היא פס ייצור: אם אתה לא עומד בקריטריונים, אתה נפלט.
"הייתי לבד. לא עניינתי אף אחד. כמו במגלשה, הגעתי למקומות הכי נמוכים. גנבתי כדי שיהיה לי אוכל. הייתי ישן במבנים הנטושים בליפתא, בכל מיני חורבות ביפו, בדיזנגוף, בחוֹרים. בגיל 14 כבר ידעתי מה זה חשיש, גראס, אל.אס.די. היתה לי תחושה שאני מתחיל את החיים שלי מחדש. בלי אהבה. בלי תמיכה.
"היום אין לי שום קשר עם ההורים. יש לי שמונה אחים, והוריי לא מוכנים לאבד את כל השמונה בשבילי. הם ויתרו עלי. אחותי לא תקבל שידוך טוב בגללי…"
 
להמשך קריאת הכתבה: http://www.israelhayom.co.il/article/175273
תגובה אחת
  • 01
    חסוי
    2014/06/21 23:52

    הוא אשם בזה, זה שהוא הלך ובחר בדרך אחרת, אז שיהיה לו בהצלחה, שלא יחפש להאשים את המגזר החרדי בכללותו, שזה בכלל דבר לא נכון.
    ילד מסכן זה כן.(אבל הוא עשה זאת לעצמו)!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה