"הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים טו, יד) בין המצוות הרבות המפורטות בפרשת ראה, ניצבת מִצוַת הענקה לעבד עברי, עם יציאתו לחירות. במצוַת עשה ובמצוַת לא-תעשה אנו מוזהרים

  כל חג המצות וכל ההכנות לקראתו סובבים סביב נושא אחד: לאכול לחם שהוכן בחיפזון ולסלק כל זכר ללחם שהוכן בניחותא ומתוך התפחה טובה. מדוע? כל כך הרבה דברים היו

  "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). בבואנו לעיין במשמעה של המילה "קדושה", נמצא לכאורה שתי מגמות שונות, אולי מנוגדות. מצד אחד, קדושה משמעה פרישות, כפי שכתב הרמב"ן

בדיוק לפרשה הזו התכוון רש"י בתחילת בראשית – שהתורה היתה אמורה להתחיל כאן. בפרשת בא.   למה אם כן נזקקנו לכל סדר הבריאה והדורות עד לכאן?! משום "כוח מעשיו הגיד

  בכ"ה טבת, חל יום השנה של הרב יששכר מאיר זצ"ל, ראש ישיבת ה"נגב" (עזתה). זכיתי להכיר ולהיחשף לאדם הענק הזה. מתוקף קשר משפחתי, משתפת ברשמיי וזיכרונותיי מתוך תקווה ואמונה

  האם אנו אכן מסוגלים לעשות תשובה? שאלה זו מציקה ללא ספק לכל אחד מאיתנו בהתקרב חודש אלול. מושגי התשובה הגבוהים, העבודה העצמית הנראית ארוכה ומייגעת וכישלונות העבר החוזרים ונשנים