אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 14 > סיפור לשבת // טיול של שבת // אליהו לוי

סיפור לשבת // טיול של שבת // אליהו לוי

 
13/07/2016 | אין תגובות

 

אחת משבתות הקיץ הארוכות, בצהרי היום האיטיים והדחוסים, בהם נדמה כי האוויר כמו הזמן עמדו מלכת וכל איש סרוח בביתו, לאה מן החום ומן האבטיח הקר של אחר הטושלנט, יצאנו אני ויחזקאל ידידי לטיול של שבת. יוצאים יהודים לטייל ולאן רגליהם מוליכות אותם אם לא אל בית ה'. כמו שאמר דוד ע"ה בתהילים "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי", וכמדרשם ז"ל: אדם מתכנן תוכניות ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש ולמקום המקדש. וכך, מצאנו עצמנו, יחזקאל ידידי ואנכי, יושבים על אבן מאבני ירושלים, חוץ לחומה וסמוך לה, בעודנו שבים מתפילת מנחה של שבת, של הכותל, מבקשים לקבל מעט מהרוח הקלה שהחלה מנשבת עם הנטות צללי ערב. ישבנו, שואפים אל קרבנו את הריח החמוץ-מתקתק של האבנים העתיקות המזיעות מחום ואת ריחה של השבת הנסוגה עם הרוח הירושלמית המלטפת חרש את החומות. החרשנו. מאזינים בדומיה לשקט הקדוש של השעה, אפופי מחשבות, אחוזי שרעפים.

***

יחזקאל ידידי לא היה מן הדברנים. אדרבא, שתקן היה ומין עצבות שקטה חופפת עליו בכל עת. אלא שמחבב היה את ירושלים בכל לבו, את סמטאותיה הגבוהות והנפתלות, את ריחותיה ואת שלל טיפוסיה: את היהודים הפשוטים הבאים לשפוך בה את ליבם, את הקבצנים הכמושים, את ההיפים הצבעוניים והתיירים הנרגשים וגם סתם, את אותם בעלי-בתים מצויים, עמך ישראל הפוקדים את שערי ירושלים בכל עת. אף בהם היה מוצא מטעמה של ירושלים. דומה היה כאילו נולד בדמותה – כפוף, נוגה ושקט, נבלע בין שביליה, נטמע באבניה.

טיפוס שונה הייתי אנוכי. אמנם גם אנכי לא נמניתי עם גדולי המדברים, אך שתקנותי מידה אחרת הייתה בה. לא הייתה היא שתיקה חרישית, אף לא מתונה. שתיקה רועמת הייתה. שתיקה לחוצה. שתיקה מתריסה.

אף אנכי החזקתי עצמי לבעל מידת אהבת-ירושלים, אלא שירושלים שלי אחרת הייתה. שפוף הייתי מהלך ברחובותיה, נשרך אל הכותל. צליליה מכים בי כקינה מרירה וצריחיה מונפים למולי כאצבע מתריסה. בעיני זעם וחרון הציצו בי חרכיה, בעוד כתלי חומותיה נישאים, מתריסים, מתקוממים באלם על המצוי בקרבם.

ירושלים של מלכים הייתה ירושלים שלי, ירושלים של עוצמה. לא יכולתי לשאת את הכותל, את אווירת מערת הקבורה שבו, את התחושה כי הגעת לציון של קדוש. וכשהייתי נעמד מול הכותל, היה הוא נעמד למולי, נושא עדות אילמת וקורא: "הבט! הנה! כך נראית כנסת ישראל: "תהילים זוגער", קבצנים… זהו הקודש, זוהי הקדושה!"

***

על אף סרבנותי, באותו אחר צהרים של שבת עלתה בידם של יחזקאל ודוד המלך לגרור את רגלי אל הכותל. כשהגענו לבסוף, פרש יחזקאל אל שקו ותעניתו ואני מצאתי לעצמי איזה סטנדר, התכנסתי באיזו פינה, התיישבתי ופתחתי תהילים, מתבונן קצת סביב ומנסה למלמל אי אלו פרקים. ולרגע השענתי את ראשי על הסטנדר, עצמתי את עיני וניסתי לדמיין: "כיצד?" כיצד היתה נראית ירושלים? כיצד מעבר לחומת אבן זו התנשא ההיכל? והנה אני ניצב על פסגת הר הזיתים, ומה אני רואה? אני רואה ים של אבן, טורים טורים, קברים ושברי קברים. דורות של חולמים, מצבה של היסטוריה. דורות של אוהבי ירושלים, עייפי הגלות, שמסרו נפשם לעלות לארץ הקודש וביקשו וכמהו. למה כמהו? חכמים וסופרים, נגרים ורוכלים, פשוטי עם לצד ענקי רוח. "העם שלי מוטל פה", אני חושב, "קבור מתחת ים של אבן" ואיפה ההיכל? איפה האדון? פתאום משרעפי הפרועים תולשת אותי עדת זאטוטים הפושטת על ארונות הספרים, הופכים בתהילים, בסדורים, מחטטים בין הספרונים. אני מגביה את עיני ורואה על ידי יהודי זקן, יושב, יהודי שכל כולו "יהודי של הכותל". איש לא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך. יהודי קטן, כמוש מעט, מחייך הרבה. מעלות השחר ועד חצות לילה הוא יושב במקומו, קורא קצת תהילים, קצת חומש רש"י, איזה פרק זוהר, אך בעיקר יושב, יושב ושותק, יושב ושותה מהתה הפושר, מתבונן ולא מתבונן, חציו ער, חציו ישן. הנה ניגש אליו איזה ירושלמי חם לב, דורש בשלומו ומברכו בצרור ברכות בחמימות ירושלמית טיפוסית. מרחוק אני מבחין בעדת קבצנים סובבים סביב קבוצת תיירים עם חזות צבעונית וכיפות מצועצעות…

ויחזקאל בא, מקים אותי מבקעת מחשבותיי, ואנו סבים לאטנו, שבים אל הישיבה.

***

ובכן, זו ירושלים שלי וזו ירושלים של יחזקאל ידידי. אך כך אנו ידידים וכך היינו נשרכים לאיטנו, שפופים, נוגים, צועדים, מתלבטים מעט ושוב צועדים, שותקים עם הדממה של ירושלים, עם הדממה הנוגה ועם הדממה המיוסרת, עם העצבות הקדושה ועם הזעקה האילמת.

ובשעת בין ערביים קסומה של שבת קיץ ירושלמית, יושבים היינו על אבן אחת מאבני ירושלים כשרוח ירושלמית חרישית מלטפת את פנינו:

–          "יחזקאל?" שאלתי

–          "כן" הסב אלי את מבטו בשקט

–          "סתם, חשבתי פתאום. חשבת פעם למשל, כאילו, שעל האבן הזאת ישב דוד?"

–          "איזה דוד?"

–          "דוד, זה מתהילים, עם הנבל וכל השאר"

–          "אה! דוד המלך…" אמר יחזקאל בצחוק קל.

כך אמר, אמר ושתק.

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר