אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 13 > "קב חומטין" בימינו // טור אישי – הרב נתן בקר

"קב חומטין" בימינו // טור אישי – הרב נתן בקר

 
09/06/2016 | אין תגובות

 

ראש הישיבה הגר"ה זקס זצ"ל אמר פעם, כמדומני בשם הגר"א קוטלר, שכשאדם שהיה מצוין במידה, מצווה או הנהגה מסוימת נפטר לבית עולמו, המידה או ההנהגה נחלשות באופן כללי בעולם, והדבר מחייב התגייסות רבתי לקומם אותה מאפרה הזמני. כשאיש צוות בישיבה, האמון לכאורה על מוסר תלמידיה, מתנהג כאחרון המוסריים עלי אדמות, הדבר מחייב לכל הפחות בירור מסוים עם עצמנו מהו מקומו של המוסר ולימודו בחיינו. אחת מן השאלות העולות בימים האחרונים, ומן הקשות שבהן, היא שאלת המוסר: איה הוא ומה מצבו של אותו "קב חומטין" אותו הכנסנו אל "אוצר התבואה" בשפתיים דולקות, בלמדנו סדר מוסר בישיבה?

יהיו שיאמרו שאי אפשר להסיק מסקנות ממקרה בודד. והאישומים על אותה אישיות מעידים לכאורה על התנהגות פסיכופתית. ומוסר, שעניינו התבוננות והעמקה בנפש האדם, לא יכול לפעול על נפש פסיכופתית.

מאידך, היהדות ועקרון "ובחרת בחיים" אינם גורסים קביעה חומרנית – דטרמיניסטית שנפש פסיכופתית תגיע למעשים הארורים האלה ואין אל ידה להושיעה את עצמה. על פי התורה הפוגע בחר לפגוע, ולימוד התורה והמוסר היו אמורים לסייע בידו שלא להגיע לבחירות שבחר.

אפשרות נוספת הינה שלימוד המוסר אמור לסייע אמנם בידיו של כל אדם שפוי (גם פסיכופת הוא אדם שפוי), אך בעידן הנוכחי בו הזוהמה מתגוללת בחוצות וכל דרדק משיגה בהינף עכבר ומקלדת, יש לעדכן את תכנית הלימודים המוסרית ולבחון את רלוונטיות הטקסטים לימינו אנו.  אחד מחברי, איש מקצוע חרדי מתחום הטיפול ובוגר ישיבה הזדעק השבוע: "רבותיי, אנחנו צריכים לשוב וללמוד 'אור ישראל' ברצינות". ואני שואל, האמנם? האם די בכך? המסילת ישרים נכתב גם למצבי מגיפה (וככל שהשעות עוברות והסיפורים מתגלים אנחנו מבינים יותר ויותר שאנחנו במצב מגיפה)? האם אין מקום להוסיף נופך עדכני לסדר המוסר ולהתייחס ישירות וברורות לפגעי הזמן?

כך או כך, ברור לכולנו שעבודת היראה היא עבודה רבתי שמחייבת גם אותנו, בני התורה העמלים לפרנסתם, וגם אם נפשנו איננה מתפעלת כבר ממסילת ישרים או אור ישראל כבעבר, עדיין מחובתנו לעיין בנפשנו ולהקדים רפאות למכה. זעקתו של חברי המטפל צריכה שתישמע. בשגרת חיינו העמוסה אנו נוטים לוותר על מה שנתפס בעינינו כשולי עוד בהיותנו בישיבה. לימוד המוסר והיראה שמתפלש באפרים בימים אלה, ראוי לו שנתגייס לקוממו בדרך זו או אחרת.

וכדברי ווארט נפלא מהמהרש"א בעבודה זרה (ג.): יציאת מצרים הרי הייתה ביום חמישי בשבוע (עשור לחודש הרי היה בשבת), ותחילת הספירה הייתה ביום שישי, מה שאומר שהיום הארבעים ותשע לספירה היה בחמישי, והגמרא בשבת פו ע"ב אומרת שלכולי עלמא תורה נתנה בשבת. כלומר ביום ה51. אם כך מדוע בחר ה' שנחגוג את קבלת התורה ביום ה50? אומר המהרש"א, שכיון שלקיום החכמה בענין "יראת חטא" כמאמר חז"ל באבות כל "שיראת חטאו…" וכו', היה צורך ב49 ימים של התנקות מ49 שערי טומאה ויום נוסף לגמר הטהרה (בבחינת יובל), ורק לאחר מכן יכלה חכמה להינתן ולהתקיים בידינו. אנו לא חוגגים בכל שנה את קבלת התורה כי אם את קבלת הכלי שיכול להכילה, את קבלת היראה הקודמת לחכמה, ואי לאו האי יומא, יום 50 ולא 51, דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא…

הכותב הינו עובד סוציאלי (MSW), חבר באיגוד המטפלים החרדי

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר