אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 12 > כיצד להתמודד עם הבן הנושר? // מתי הורוביץ

כיצד להתמודד עם הבן הנושר? // מתי הורוביץ

 
11/05/2016 | תגובה אחת

הרבה סיבות גורמות לנער או נערה לגלוש מהתלם, אבל אפשר להבחין בארבע קבוצות מרכזיות: אלו שחושבים מול אלו שלא. אלו שנהנים מול אלו שלא. ונפרט מעט: החכמים עזבו מתוך חקירות ואבדן אמון במערכת. חסרי הכישורים נטשו מחוסר יכולת ללמוד ולהתעמק. הנהנתנים פרשו מתוך פיתוי להנאות העולם. והסובלים נשרו מתוך משבר אישי/משפחתי – ומבלי תמיכה חזרו למצב הטבעי של האדם.

ההבנה שמדובר במניעים שונים, מאפשרת להבין את ההתמודדות של כל קבוצה. וכשמדובר בבן או הבת שלנו – עלינו להתבונן בכנות לאיזו קבוצה הוא או היא שייכים.

מניעים ליציאה בשאלה

כשמדברים על "הסובל" אין הכוונה למשבר. די בכך שמדובר בנער שאין לו איך לשחרר את המרץ, כי בישיבה לומדים גמרא מבוקר עד ערב, כך שהוא מרגיש "חנוק". והפיתרון הוא מוסד חינוך הכולל "שחרור" על ידי ספורט ומשימות חינוכיות-אתגריות, שם יפרח ויעלה כשושנה. איתו אין צריך לעסוק בנושאי אמונה, או התגברות על הנאות עולם הזה.

קושי בהבנת הגמרא מחוסר כישורים, לא אמור להוביל לאובדן הדרך, אבל כשמשעמם באוהלה של חכמה יוצאים לקרן הרחוב, ושם קל מאוד לפגוש בטלנים מסוגים שונים. כך שהסיכון של זה שלא חונן בדעת, הוא סיכון של היגררות וריקנות, ושמירתו היא בעיקר על ידי מציאת תחום עיסוק או עבודה.

הנהנתן הוא זה שכלל לא מתכוון לצאת בשאלה. אלא שמתוך שהשינה חביבה עליו הוא מאחר לקום, ומתוך שכסף חביב עליו הוא עוסק וטורח אחריו, ומתוך שטיולים חביבים עליו הוא עוסק וטורח בהם, ובין כך ובין כך הוא מוצא עצמו מנוער מן המצוות.

החכם לעומתם, שוקד על תורתו כראוי, ואף מתייגע ומעמיק בה, אבל הוא עשוי למצוא עצמו בין המטמאים ובין המטהרים, בין המתירים ובין האוסרים. הוא מתחיל "לחפש את האמת", ולא נרגע, ודעתו לא מתיישבת, עד שהוא לוקח את החירות לשפוט בעצמו בין טוב ובין רע. ומתוך שלמד וחקר הוא יודע לשים את האצבע על כשלים ופגמים שיש בהם נידון אמיתי. אבל מחוסר מענה המניח את הדעת, הוא רואה את עצמו כחכם בלעדי וכמי שהצדק איתו.

בדרך כלל אין נער או נערה שסיבה אחת בלבד מובילה אותם. אלא צירופים שונים משמשים בערבוביה, קצת חכמה וקצת טפשות, קורט של נהנתנות, ודיכאון קל. כמו כן יש לשים לב שאמנם אנחנו כעומדים מהצד יכולים לסווג אותם, אבל זה שמגלה סימני נשירה, לכשעצמו הוא בטוח בחכמתו ובצדקתו, וגם חסר הכישורים – שאלותיו ונימוקיו סדורים עמו.

מכנה משותף

המכנה המשותף בין סוגי הנושרים השונים הוא שהם בטוחים ש"שיקרו להם". ממש כפי שאנחנו בטוחים בעצמנו ש"אב לא משקר לבנו" ושהמסורת שלנו עברה באופן אמין מאב לבן, כך הנושר סבור להיפך, "שיקרו לי", ולכן אינו שומע מוסר אביו ונוטש את תורת אמו.

אז נכון, אלו שעזבו מחוסר ענין או ממצוקה. ניתן לבטל את דעתם, ולפעול בדרכים שהזכרנו. על ידי שחרור מרץ ותעסוקה, אך מה נאמר מול החכמים שנתקלים בתחושה שהתורה מדברת על צורת חיים אחת, ואילו אנו חיים בצורת חיים שונה לחלוטין?! יש להם במה להיתפס, ואם כן כיצד נמנע את העזיבה הבאה?!

כנות ושקיפות

ולכך לכאורה הפיתרון הוא כנות ושקיפות. הרבה מנסים, מתוך כוונה טובה, לגונן על הילד/ה שלא יחשף לדעות שונות, לפרשיות של רבנים שנפלו, או לעולם החילוני (בדברים המותרים). אך בסופו של דבר, הילדים מגיעים למידע הזה, על אף שרוב הציבור נמנע מחיבור לאינטרנט. כך שאם הנער יודע לשאול, וככל ששמים לב שמדובר בבעל יכולת חשיבה, סקרנות ורצון לדעת, יש לאפשר לו חשיפה מבוקרת של מידע עדין יותר, על דעות שונות בעולם היהודי, ועל כך שלא כולם מושלמים, ולא כל "הרב הגאון" – הוא אכן רב, אכן גאון.

וגם בצד הרגשי, כשנער מתבגר ומגלה פתאום עולם של שירי ארץ ישראל יפים ונלהבים, הוא יכול לחוש נבגד "למה הסתירו את זה ממני". וזה קורה בגיל שהוא חסר יכולת להבחין בין אמיתות שטרחו להעביר לו בכמה שיותר דיוק, לבין שירים או דעות שיכולים לבלבל ולסכן את שלמות הדעת.

ולכן, בכדי שלא יתבלבל פתאום "מהעולם הגדול", שלא יספר בעיניים בורקות ש"יש עולם שלם של מוזיקה יפה בחוץ", מן הרצוי לשקול חשיפה מבוקרת. המונעת את תחושת ההסתרה ובלבול.

תגובה אחת
  • 01
    אליעזר
    2016/05/13 01:11

    המאמר סובב סביב נקודת יסוד מוטעית, דהיינו, כותב המאמר טוען במילים מכובסות שעל המתבגר להתאים עצמו לערכי המסגרת החברתית-קהילתית ולאופן הלימוד הישיבתי, ומכאן לדעתו הנער המתקשה הוא מקור הבעיה ובו צריך לטפל. לדעתי, ראוי לראות בנער המתקשה והנושר, סימפטום של מערכת מנוונת ונוקשה שאינה מתאימה עצמה לבני הנוער הנמצאים בשלבי ההתבגרות הקוגניטיבית, רגשית וזהותית, אלא מעדיפה לייצר מודל אחיד של 'בן תורה' כפי שנתפס נכון בעיניהם. אותה מערכת מתעקשת לאחוז בחוזקה בתקופה שחלפה ועברה בהיסטוריה. אל לנו לנטוע בבני הנוער תחושה שכל ערכם תלוי בעמידה בסטנדרטים מובנים ואחידים, וכי במידה ואינם מצליחים הרי הם בבחינת כישלון.

    החברה והישיבה החרדית רואות את המתבגר כעין מניה פיננסית, הן טיפחו אותו והשקיעו בו רבות על מנת שיצמח, ועכשיו הן מצפות לתגמול. הן אינן מתחשבות במצב הסוציו-אקונומים של המתבגר, בטרדות השונות המעסיקות אותו (חווית החששות והחרדות של מתבגר קשות עבורו, גם אם בעיני המבוגר הן אינן כה חמורות) ובצרכיו השונים כמו גם חוויית ריגושים והכפפת גדרות (כן, זה טבעי!). לכן, כל סטייה מהנורמות המצופות נשפטת ומתפרשת כנובעת מדפיקות של הנער – נהנתן, חוצפן, חסר יכולת לימודית וכהאי גוונא. גם האופן שבו קטלג הכותב את הנושרים באופן הנכתב נהדר על הדף, אך לוקה באי נכונות, בהכללה ובשיפוט, מחדד את הסטראוטיפיים החוגגים בחברה החרדית ואת הרגשת הפטריארכליות של כל הרוצה ליטול לידיו "עט סופר מהיר". וכשזו ההנחה של הקהילה, צוות הישיבה וחמור מכך של אותם התופסים עצמם 'אנשי טיפול' (טרמינולוגיה המחדדת את שיפוט הנושר כבעל בעיה מהותית), אזי איני רואה סוף לדבר, רק חברה המוקיעה את טובי ילדיה מפני שאינה מעוניינת לבחון את עצמה, את ערכיה ואת אמות המוסר שלה ומעדיפה לעסוק באבחון בני הנוער ובפיזור רצפטים.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר