מבט מפוקח של שובבי"ם // הרב נתן בקר

borrar-smartphone

ישנם נושאים רבים, בעיקר מתחום הצניעות, שסוללים את דרכם השכם והערב אל הכותרות הראשיות במדיה החרדית, והמשותף להם הוא שפרסומם יוצר אנטגוניזם בקרב פרטים וקהילות שאינם מתחברים למדיה המיינסטרימית ולדרכה. האנטגוניזם הזה מסמא לעיתים את עיניהם של בני אותן קהילות ומונע מהם לברר דברים לעומק ולגבש דעה רציונלית לגופו של נושא.
קחו למשל את נושא הסמרטפונים. ישנם לא מעט אנשים שקוראים את מודעות ההתנגדות החתומות בידי הרבנים מתוך העיתונים, הפשקווילים, מודעות הרחוב ועוד, ואומרים לעצמם "לי לא יגידו מה לעשות" או "מה זה קשור אלי? אני חייב אותו לצרכי עבודה". קמה לה מין התנגדות פנימית כזאת, שלא מאפשרת לנו, עובדי השם העמלים לפרנסתם, לגבש דעה משלנו על הנושא הזה ולומר בקול צלול שגם אנו שאיננו ספונים באוהלה של תורה מודעים לבעיות ולסכנות המתוארות באותן מודעות, ובשל כך נפעל כך וכך או נמנע מכך וכך.
קחו למשל נוסף את נושא הלימודים האקדמיים. האם תפקידנו הוא לעמוד מן הצד, לראות כיצד אחינו לומדי התורה נלחמים את מלחמת ההשקפה על פי דרכם, ולומר לעצמנו "נו באמת…"? האם איננו מחויבים לברר לעצמנו מהי אכן דרכה של היהדות בנושאים אלה? האם דעת תורה תהיה חובה ללומדי התורה, ואצל העמלים לפרנסתם היא תהיה רק המלצה? שתי תורות לנו? מלחמות ההשקפה מבית מדרשה של המדיה החרדית יצרו אצלנו כהיות חושים לאותם נושאים, ואנחנו מפספסים כאן, כי הנושאים האלה צריכים להטריד במידה זו או אחרת, את כולנו. הלא כן?

משכן השם, מושא פרשתנו, התפתח עם השנים והפך לבית המקדש בירושלים. המשנה במסכת סוכה (ה, ב) מספרת ש"במוצאי יום טוב ראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול". למעשה, המעיין במסכת מידות (ב, ה) יראה ש'התיקון' הזה היה קיים כל השנה ולאו דווקא באותו ערב ("וחלקה הייתה בראשונה, והקיפוה כצוצרה, שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מעורבין"), אז מהו אותו תיקון ייחודי המתואר במסכת סוכה? ומדוע דווקא הכוהנים? וכי לכל יהודי אחר זה לא אמור להפריע?
נראה שבאותו לילה שהשמחה בו בקעה רקיעים ומי שלא ראה שמחה וכו', והקו הרי דק לעיתים בין שמחה להוללות, היה צורך להדגיש דאגת יתר סביב הנושא, ולא להסתפק בקיים ובידוע. תוספת הדאגה וטרדת ההחמרה שייכת אמנם לכוהנים, אך אין זה אומר שהתקנה הבסיסית והסיבה העומדת מאחוריה אינם נחלתו של כלל הציבור.

borrar-smartphone

טרדת הפרנסה וקשיי היומיום מונעים מאתנו להיכנס לתחומים שיחייבו אותנו לענות תשובות ברורות לעצמנו. אפשר להבין. אך צריך גם לזכור שהשגרה עלולה לשחוק את הרגש היהודי-ישיבתי עליו גדלנו, ובקלות רבה אנו נשאבים אל תוך הרגיל והמוכר, אל 'המלומדה'.
אחד מגדולי בעלי התשובה בדור של לפני השואה, הרב הלל צייטלין הי"ד, פרסם סדרת עלונים לבני אגודת 'יבנה' בשם 'התיבה'. הוא כותב באחד מהם י"ד אזהרות לבני האגודה, וביניהם "קדש את חייך המשפחתיים", וכך הוא כותב: "… כיום פרצה לאסוננו הפקרות הרחוב אל תוך המשפחה. בייחוד החלה התפרקותו של המבצר המכונה "המשפחה היהודית הטהורה והיפה". כעת מתקדמת הירידה יותר ויותר לעומק. מסייעים בכך: הפריצות הכללית של הרחוב, התיאטראות, בתי הראינוע, עיתונות התועבה וספרות התועבה וכו'". שימו לב! זה התפרסם בתרפ"ד. לא היום…

איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, שלא להרפות עצמנו אל מצעה הנח של השגרה, ולגייס כוחות וזמן על מנת להתבונן באתגרי התקופה ולגבש לעצמנו דעה ברורה אחוזת מציאות לגביהם, דעה של בני דעה.

הכותב הינו עובד סוציאלי (MSW), חבר באיגוד המטפלים החרדי

תגובה אחת
  • 01
    מאיר
    2016/02/13 22:39

    שבוע טוב ומבורך
    אמת ויציב
    תודה


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב

השאר תגובה