שתי פנים של קדושה // הרב יהושע פפר

המשכן

 

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח).

בבואנו לעיין במשמעה של המילה "קדושה", נמצא לכאורה שתי מגמות שונות, אולי מנוגדות.

מצד אחד, קדושה משמעה פרישות, כפי שכתב הרמב"ן על דברי הפסוק "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) – "פרושים תהיו". הנזיר נקרא "קדוש" בשל פרישותו מן היין. כן נקרא הקב"ה "קדוש", כי הוא יתברך נבדל מכל חי. ספר תורה הינו "קדוש", שכן התורה הינה נבדלת מהסְפֵרה הארצית, שייכת בשורשה לעולם רוחני ועליון.

אך מנגד, קדושה משמעה דווקא חיבור וקירוב. כן עולה מפסוקים בישעיהו: "צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן,  כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (יב, ה-ו). בגילויו כ"קדוש ישראל" נמצא ה' בקרבנו. על זו הדרך פסוקים רבים: "וְאַתָּה תָּגִיל בַּה', בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל" (שם, מא, טז); "כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעֶךָ" (שם, מג, ג).

פסוק נוסף מדגיש את ההבדל בין הוראת התואר "קדוש" לבין השם "צב-אות": "וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָ-אוֹת, בַּמִּשְׁפָּט; וְהָאֵ-ל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ, בִּצְדָקָה" (ישעיהו ה, טז). לעומת הגובה והנבדלות של "צב-אות", קדושת הא-ל מורה על נוכחותו.

במִקדש מתקיימים שני המובנים גם יחד. מצד אחד, המִקדש הינו נבדל, מרומם מעם – "וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת" (במדבר ג, י). הכניסה לקדש הקדשים אסורה כליל, למעט כהן גדול ביום הכיפורים. מאידך, יסודו ותכליתו של המקדש הם להשרות את שכינת ה' בתוך בני ישראל (כפי שמאריך הרמב"ן): "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

המשכן

סוד השילוב בין השניים, שהוא הוא תוכן עניין המִקדש והקדושה, הוא הופעת הקב"ה בעולם. מצד מעלתו האינסופית, הרי שהקב"ה נבדל ומרומם: "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ). אך מצד רצונו ופעולותיו, קרוב הוא לברואיו, רחום הוא על מעשיו: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). המונח "קדושה" כוללת אפוא את שתי התכונות, את שני היסודות: נבדלות מחד, קירבה מאידך.

מה שהמִקדש מייצג בממד של מקום, מייצגת השבת ביחס לזמן. מסיבה זו כורכם הפסוק יחד: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא כו, ב). קדושת השבת – "וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג) – נובעת מהיות השבת נציגה של הקב"ה, הופעת הא-ל בממד הזמן. מצד אחד, השבת נבדלת אפוא (על-ידי איסור מלאכה) מימי החול. מאידך, השבת הינה שיא השבוע, פסגת ימי החול שכולם מכינים אליה. השבוע כולו מתקדש בגינה.

מימד שלישי ונוסף הוא המימד האנושי, האדם. ייצוג הקדושה בממד זה נעשה על-ידי היהודי: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). בתוך משפחות העמים, תפקיד עם ישראל הוא להחדיר את הקב"ה לתוך העולם, להללו ולקדש את שמו: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא).

על דרך שאר הופעותיו של הקב"ה בעולם – בממדים של מקום (מִקדש) וזמן (שבת) – על נציגו בממד האנושי להיות נבדל וגם נוכח. על היהודי לשמור על נבדלות דתית ותרבותית, להיזהר מחיתון עם אומות העולם (ח"ו) והיטמעות בתוך תרבותם הסובבת. בה בעת, עליו להיות מעורה עם הבריות במשאו ומתנו ובדיבורו, כדי להוות צינור אנושי להופעת וקידוש שם שמים בעולם.

לא קל למצוא את נקודת האיזון בין שתי התכונות. אתגר הקדושה מחייב אותנו לחפש אחריה.

תגובות

השאר תגובה