אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 6 > אנחנו דעאש??? // הרב יצחק ברוך

אנחנו דעאש??? // הרב יצחק ברוך

 
12/11/2015 | 13 תגובות

שאלה לשבת – מבית אקשיבה

שאלה

שלום וברכה, קצת לא נעים לי אבל זה חשוב לי מאוד: אני חרדי, למדתי בישיבה חרדית, מעולם לא היו לי ועדיין אין לי ספיקות כלשהן. ברור לי שכל המצוות שנצטווינו בהם הם נכונות ומוצדקות וניתנו משמים והכל. אני חושב שבאמת רואים את זה במצות חסד ופריקה וטעינה וכו', לכן מאוד קשה לי עם המצוה של מחיית עמלק ועם האמרה (לא זוכר בדיוק של מי) שגם אם יש ילד קטן עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני בן שנתיים מחייך צריך להרוג אותו. אנחנו הרי מאמינים באמונה שלמה שעוד מעט יבוא המשיח ונדע מי זה עמלק ונהיה חייבים להרוג אותם. כלומר יכול להיות שאני אצטרך להרוג חסיד אומות העולם והרבה אנשים שעזרו לנו. אני ממש לא מבין את זה, והאמת? די קשה לי עם זה. אני מרגיש כאילו זה רצח עם עיוור על בסיס תורת הגזע ושום הסבר לא יעזור. זה פשוט תירוצים, זה לא נראה טוב, וזה בעצם לא טוב. האם זה אומר שבעצם אנחנו שפוטים לקיים מצוות שמנוגדות להיגיון הישר ושאין הבדל בינינו להיטלר ודאע"ש? (ואנחנו יותר גרועים מדאע"ש, הם לפחות נותנים לך "לחזור בתשובה" ולהיות מוסלמי כמותם. לאדם שהוא עמלקי אין שום ברירה חוץ מלהתאבד…) גם שמעתי על אחד מראשי הישיבות שהחזיק בסלון שלו חרב ענקית עם הכיתוב: תמחה את זכר עמלק" ואם זה לא חינוך לאכזריות אני לא יודע מה כן. מזכיר את הקייטנות של חמאס. אשמח לתשובה כנה ובלתי מתחמקת. בברכה, יוסי.

תשובה

יוסי היקר, שלום וברכה!

ראש לכל, את רגש הרחמים והחמלה הניבט מכל שורה בשאלתך – שמור מכל משמר! הרגשות הנאצלים האלה, הם המכתירים אותך כאדם, העשוי בצלם אלוקיו, וכיהודי, בן לעם סגולה. אל תוותר עליהם בעד כל הון שבעולם, לא כל שכן בעד סיסמאות ואימרות כנף המתבדרים בעולמנו. אם תיאור הריגתו של ילד קטן טהור-עיניים מזעזע את נפשך העדינה, כל שמועות שבעולם לא יניעו אותך מיושרך ואצילותך.

זו חייבת להיות נקודת המוצא. תורתנו הקדושה ניתנה לנו בחסד השם, כדי לזכך את אישיותנו, לעדן אותה ולצרף אותה. אם נמצא מי שתורתנו הקדושה הביאה אותו, חלילה, למידת אכזריות – עליו לבדוק את עצמו, או את תורתו.

את טיבה המדויק של מצות 'תמחה את זכר עמלק' יש לבחון בגדריה ההלכתיים, ולא בתיאורי צבע עתירי-דמיון היוצאים מפיהם של עמי-ארצות. לעניות דעתי, בחינה היסטורית של יחסי עמלק-ישראל, עם השוואתם לנגזרות ההלכתיות שלהם, בצירוף הסקת המשמעות המעשית שנותרה לדורנו – כל אלו יאירו לך את המצוה באור אחר לחלוטין, אורה של תורת אמת שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

אנסה לשרטט לך את תוואי הדרך, ככל יכלתי.

כאשר נכנסו ישראל לארץ, הם נדרשו בצו הא-ל לכבוש אותה מיד יושביה. משמעו המצומצם של הכיבוש הוא נטילת השלטון, הריבונות והבעלות על הארץ, ופעולה כזו אי אפשי לה שתתבצע בלא מלחמה קשה עם יושביה הותיקים.

באורח ייחודי לה, תורת ישראל מתאפיינת בהתייחסותה הישירה גם לצדדיה הפחות-נעימים של המציאות, ואינה מסתפקת רק בהצגת היעדים הנעלים, האוטופיים, שאליה היא מכוונת להגיע עם תיקון העולם. הנה דוגמה נקודתית: התורה חותרת למצב אידאלי שבו לא נותר דבר מבשר הקרבנות, אך מודעת לאפשרות הריאלית שחלק ממנו אכן יוותר, והיא נותנת הוראה מעשית כיצד לנהוג גם במציאות ריאלית זו. כלומר, להלכה יש מה לומר גם כאשר מצב העניינים אינו בדיוק כפי שהיא היתה מעונינת לראותו.

במצב האידאלי – היבם כונס את יבמתו, אם זה לא קורה – יש לחלוץ; במצב האידאלי, את פטר החמור יש לפדות, אם לא – יש לערפו; את האמה העבריה מוטב לייעד, אם לא – יש לפדותה. וכן על זו הדרך.

הוגים רבים מחכמינו ז"ל המשיכו לשרטט את הקו הריאלי של ההלכה גם אל תחום טעמי המצוות. כך, למשל, רבותינו הראשונים ראו במצות כיסוי הדם משום התייחסות הלכתית למצב הריאלי, אך לא אידאלי, של אכילת בשר חיה ועוף; אחרים ראו בדיני העבדים הרבים משום הסדרה הלכתית של מצב עובדתי, לא רצוי, שבו עבדות עודנה נהוגה בין בני אדם.

על דרך זו, דיני המלחמה שבתורה. מלחמה אינה דבר אידאלי! המצב הרצוי כבר נוסח בבהירות בפי ישעיה הנביא (ב, ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אלא שהמציאות, לצערנו, רחוקה מאוד מהגשמת האידאל הזה, ותורתנו הקדושה אינה אילמת לעובדה טריוויאלית זו, אלא מתייחסת אליה בהרחבה רבה: היא קובעת לנו דיני מלחמה.

אם הגענו עד הלום, כבר שללנו ממילא את הניסוחים המתמיהים שקוממו אותך. מלחמה אינה דבר טוב, היא חלק מן המציאות הלא-מושלמת של העולם שבו אנו חיים. אלא שלצערנו, ולדאבון לבנו, לעיתים אנו נדרשים ליטול בה חלק, וההלכה קובעת כיצד לעשות זאת. אך שמחה?! התלהבות דקדושה?! הס מלהזכיר.

וזו רק התחנה הראשונה.

בדיני המלחמה שבתורה אנו מצווים לערוך הבחנה חדה בין החזית ובין העורף. על פי דיני התורה, המלחמה מתנהלת בחזית בלבד. את העורף יש להשאיר בצד, ולוחמי ישראל מצווים לשמור על חייהם. אמנם המושגים 'עורף' ו'חזית' בתנאי מלחמה של תקופת המקרא שונים מן המקובל בימינו, אולם מובנם העקרוני זהה: על הלוחמים – בכוח ובפועל – יש לגבור בחרב, ואילו על חיי האזרחים הלא-מעורבים יש להגן.

באשר לשתי מלחמות מצוה, מיטשטש הגבול בין העורף והחזית, והעם כולו נחשב אויב המעורב בלחימה: מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק. במלחמה על כיבוש הארץ מיד הכנענים, נצטוינו להכרית את העמים היושבים בארץ. הייתה זו מלחמה קיומית בה להכרעה היתה משמעות אחת בלבד: מי מבין שני העמים ישרוד ומי יחדל מלהתקיים (מזכיר לך מצב דומה?). אלו היו תנאי הפתיחה של המלחמה, ועצובה ככל שתהא, עלינו להילחם בה בהתאם לדרישות הריאליות.

במלחמת עמלק, הצד השני קבע את אופי המלחמה, ולפיו אין כל הבדל בין העורף ובין החזית. העמלק יצא מתחום מושבו ופתח במלחמה באיזור מרוחק עם שבט עבדים משוחררים, שאינו מלומד-מלחמה, במטרה להשמיד אותו. בצעד זה הגדיר העם העמלקי את זהותו על בסיס מטרת-העל להשמיד את זרע ישראל. עִם הָעָם הזה, המלחמה מתנהלת בהתאם לתכתיביו שלו. עם מי שהשתית את תרבותו על מורשת "להשמיד להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד", איננו יכולים להילחם בנחיתות צבאית הנובעת מעליונות מוסרית.

אבל, חשוב מאוד לזכור, זו מלחמה. לא מצות הריגה, לא הזדמנות לפריקת תאוות נקם או יצרים חייתיים בכלל, כי אם דרישה לצאת למלחמת הכרעה. אין כל מצוה בהריגת העמלקי הפרטי, אין כל חובה להרוג כל מי שמזרע עמלק. אין זו אלא חובה על העם, כלאום ריבוני, לצאת למלחמה על אומה אחרת, ולהכריע אותה באופן מוחלט. כאשר בטל עמלק כאומה, בטלה ממילא משמעותה המעשית של המצוה; כאשר בטלה הריבונות היהודית בעלת הסמכות ההלכתית, בטלה ממילא היכולת להילחם בעמלק.

אדם שמוצאו הביולוגי עמלקי, אך אינו בן המולדת העמלקית, הוא ממילא בלתי-מעורב במלחמה, ואינו כלול במצוה למחות את זכר עמלק. משכך, חלילה לנו מהעלות על דעתנו שתורתנו הקדושה דורשת מאיתנו הריגת אדם באשר הוא בשל גזעו. אין כאן אלא דרישה להכריע את האומה העמלקית במלחמה, במסגרת נורמות לחימה שהוכתבו לנו על ידי האויב.

בפרק החמישי מהלכות מלכים פסק הרמב"ם שתי הלכות הממחישות לנו היטב את אופייה של המצוה כפי שתיארתיה עד עתה.

ראשית, הרמב"ם פסק להלכה שגם במלחמת מצוה, כולל מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק, נוהגת החובה לקרוא לשלום בטרם ייצאו למלחמה. כלומר, גם כאשר יוצאים למלחמה עם עמלק, על ישראל לפנות אליהם תחילה בקריאה לשלום ולכניעה מרצון. באם ייאותו לקריאת השלום, לא תיפול שערה משערות ראשו של עמלקי אחד, כגדול כקטן. ראה כמה רחוקה הלכה זו מן התיאורים הלא-הלכתיים של השמדת עמלקים, או מתיאור החזקת הסכין הנוצצת המחכה לפעולה. גם עם העמלקים, הגרועים שבאומות העולם, אנו פונים תחילה אל דרך השלום, ורק כאשר מצאנוה חסומה בפנינו, פונים אנו אל המלחמה.

שנית, גם החובה להותיר רוח רביעית פנויה בשעת מצור, כדי לאפשר נתיב מילוט לאזרחי האויב שאינם מבקשים ליטול חלק בלחימה, גם היא נוהגת בכל המלחמות, כולל במלחמת עמלק. כלומר, כאשר עמלקי מבקש לערוק משורות הקרב, אנו מצווים לאפשר לו לעשות זאת. האם סבור אתה שאנו מאפשרים לו להימלט מן הקרב, כדי שבארץ מפלטו יתנפל עליו שכנו היהודי ויהרגנו? הס מלהזכיר. אין זו אלא מלחמה, וכל מי שאינו מעורב בה – קנה חייו במתנה.

סוף דבר, החובה למחות את זרע עמלק משמעה אינו אלא – חובה להכריע את עמלק, בדרכי שלום או בדרכי מלחמה, ואין בה, חלילה, הוראה על הריגתם של בני-אדם פרטיים באשר הם, בשל מוצאם או דתם. במצב האידאי, אליו אנו מייחלים, לא תתקיימה מלחמות כלל; בחיינו הריאלים אלו, לצערנו, קורות שוב ושוב, ותורתנו הקדושה מדריכה אותנו כיצד לנהל אותן.

מכיון שכבר אבד זכרו של עמלק, ואין אומה זו קיימת כלל, ממילא משמעותה המעשית של מצוות המחייה כבר לא תתקיים לעולם. ועם זאת, אנו מצווים לשוב ולקרוא מידי שנה בקריאה מיוחדת את החובה לזכור מה שעשה לנו עמלק, ורבו על כך פירושי רבותינו. מתוך דברינו, אולי מצאנו טעם נוסף לחובת הזכירה: להעמידנו על אופייה הריאלי של תורתנו, שאינו בורחת אל מחוזות אידאליים מופשטים ומנותקים, כי אם מביטה נכוחה אל המציאות, ודורשת מאיתנו את קיום אורחותיה הישרים, גם כאשר עולמנו טרם הגיע אל תיקונו הגמור.

בידידות,

יצחק ברוך

www.Akshiva.co.il

[email protected]

13 תגובות
  • 01
    מאיר
    2015/11/13 02:05

    שלום וברכה
    לכבוד מערכת אגודה אחת
    אשר מרבה כבוד שמים
    והרה"ג יצחק ברוך שליט"א
    קראתי את השאלה ואת התשובה
    ונראה שיש כאן ניסיון לעדן את צווי התורה
    הרב יוסי שליט"א שואל את השאלה ויסלח לי מתוך השפעה עצומה של המדיה והתקשורת מה אנחנו דעאש כפי הכותרת ולי חסר קצת ההבנה בגלל שדעאש פועלים בפעולות אלימות מסוימות לכן פעולות אלו הם לא בסדר ????
    כמו שלא נאכל ונשתה כי דעאש גם אוכלים שותים וכו' !!!!
    וכבוד הר' יצחק בתשובתך נראה שכבודו כמו שפתחתי בתחילת התגובה ליפות ולעדן , ולמה ? כן צריך להרוג כל עמלקי וכו' כי כך ציוותה התורה
    וכבר מפורסם דברי האור החיים שלכן בהשמדת עיר הנידחת כתבה התורה צווי "ונתן לך רחמים ורחמך " משום פעולה אכזרית שמקנה תכונה שלילית אלא שהבטחת התורה אם תעשה זאת כי כך צויתי אדרבה תהיה רחמן יותר מן הרגיל רחמים ^2 ומיי יימר שלא כך בכל המצוות שנראות אכזריות .
    ולגבי טענת הגזע ?!!!!
    אנו גזע ארי לא כי כך אנו חושבים רוצים וכו' אלא משום ש "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו "
    מוסיף אני קצת מקורות מהרמב"ם בהלכות מלכים במראי מקומות שהרב ציין להראות שכמו שכל דבר במקורותינו יש מחל' אבל רוח הדברים לעניות דעתי שמצווה זו היא כפשוטה אף היא מדין מלחמה ועוד כדאי לשים לב לענין תכסיסי המלחמה שצרין מג' רוחות ולא מדין רחמים וכו,
    תודה רבה על המקום להגיב
    ונמשיך שיהיה ליבנו אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים

    וכאן המראי מקומות שמצאתי
    אך המ"ל הקשה שהחנוך סותר את עצמו כי במצוה תכה כתב המצוה להרוג את ז' אומות נוהגת המצוה הזו גם בנקבות ואמאי הלא אין יכולות לעשות מלחמה ע"כ ונ"ל כי לענין ז' אומות כתב הרמב"ם פ"ה הל' ד. מה' מלכים כל שבא לידו אחד מהן (מז' אומות) ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכו' וכן כתוב בספר החנוך מצוה תכ"ה ולענין מחית עמלק לא הובא כן לא בהרמב"ם ולא בהחנוך שאם בא לידו עמלקי ולא הרגו שעובר על עשה וצריך להרוג מדוע ולפז"נ די"ל כן דלא תחיה כל נשמה בז' אומות הוא לאו דוקא להלחם עמהם ולכלותם אלא אפילו בשעת שלום ג"כ אם בא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בל"ת ולכן כיון שאפילו לכל יחיד ובלא מלחמה נמי איכא הדין של לא תחיה וכו' ולכן שייך מצוה זה גם בנשים אבל במחיית עמלק הדין הוא דווקא לעשות מלחמה ולמחות את שמם כי בלא מלחמה אי אפשר לכלותם ולמחות את שמם אבל במצא יחיד מעמלק בשעת שלום ולא הרגו לא מצינו שעובר בעשה וא"כ המצוה הוא דוקא לעשות מלחמה ולמחות את שמם וכיון דנשים אינם יכולות לעשות מלחמה כהנ"ל ולכן אינם מחויבים במצוה זו וניחא שיטת החנוך.
    עץ החיים
    וכן מ"ע לאבד זכר עמלק וכו'. גם זה מבואר בכתוב. וראיתי מי שכתב שאין מצוה זו נוהגת עד ימות המשיח ופרשת שמואל ושאול הויא תיובתיה ובסיפרי אמרו זכור שתהא שונה בפיך:
    רדב"זאין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום כו' ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו ז' מצות עושין עמהם מלחמה כו' אבל ז' עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה כו'. מבואר לכאורה דאם השלימו מניחין אותם וכן הבין הראב"ד ז"ל וכתב דזה שיבוש וטעמו כמ"ש הכ"מ דז' עממים ועמלק לא מהני מה שהשלימו ודברי הכ"מ שם בתירוצו תמוהים מאד כמו שיראה המעין, ויתכן דגם דעת הרמב"ם כמו שכתב מפורש בספר המצות מ"ע ק"צ שאין כל חילוק בז' עממים ועמלק בין השלימו או לא אלא הכי פירושא דהאי מילתא דלא דבר הרמב"ם על העתיד להכרית זרעו של עמלק שמחוייבין לקרא להם לשלום ואך בא ליתן טעם על העבר למה החמירה התורה כ"כ על ז' עממים ועמלק וע"ז כ' דהטעם הוא שלא השלימו כשיצאו ממצרים אף ע"ג ששלח להם יהושע ג' כתבים טרם שבא עליהם למלחמה כמ"ש הרמב"ם בה"ב ועמלק הוסיף לפשוע שבא לקראת ישראל תיכף אחר צאתם ממצרים וילחם בם לכן נגזר דינם ותדע דמיירי רק מעבר דאלת"ה הלא הקיל בז' עממים ועמלק יותר מבשאר האומות דאילו גבייהו כתב ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו ז' מצות וכאן לא הזכיר כלל הך תנאי דז' מצות רק אם לא השלימו ותו לא מידי, ועי' בקרית ספר להמבי"ט (מצוה רמ"ג) דכ' בז' עממים ועמלק הנ"מ בין השלימו או לא ובודאי העתיק כן מרמב"ם כדרכו כמ"ש בהקדמתו ולענ"ד כמ"ש, והא דנזכר מפורש בראש הפרק שם ואחד מלחמת מצוה עי' שם (בפ"ה ה"א) וא"ש.
    פרי חיים
    מעתה נראה בדעת הרמב"ם, דהוא ס"ל כנ"ל בשם ר"ה, דר"נ לפרושי מילתא דת"ק קאתי, ולא לאיפלוגי, והיינו דאמנם אסור לרחם בעת מצור שהוא התחלת מלחמה, אבל מ"מ כיון שהוא צורך המלחמה וכנ"ל שלא יעמדו עליהם, שרי אע"פ שיש בזה מעשה רחמנות ואסור, וזהו דמפרש ר"נ דשרי משום תן להם שיברחו, וזהו מש"כ הרמב"ם ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, והיינו דשרי לבורח שהוא כנ"ל שיברח ולא ילחם, אע"פ שבפתח זה ימלט ג"כ מי שירצה להמלט על נפשו, ואסור לרחם עליו ולאפשר לו ענין זה, אלא דמ"מ שרי משום בורח וכנ"ל, וא"כ לדעת הרמב"ם אינו אלא מתכסיסי מלחמה, ומש"ה אינו ענין למצ"ע אלא אדרבא להיתר אע"פ שיש בזה הו"א דאיסורא, ושפיר לא חשבו הרמב"ם למצ"ע בפנ"ע במנין המצות.
    וזה י"ל בביאור קרא דמלכים ב', (פט"ו ט"ז) אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה ואת גבוליה מתרצה כי לא פתח ויך, את כל ההרותיה בקע, ע"כ, ובמשך חכמה בפ' מטות ומלבי"ם במלכים שם, פירושו כי לא פתח היינו שלא הניח רוח רביעית, והוא נגד הדין, וכן כל ההרותיה בקע הוא נגד הדין דטף ונשים אין נהרגין, עיי"ש במלבי"ם, וקצת משמע דמש"כ את כל ההרותיה וגו' מישך שייך למש"כ כי לא פתח, וחדא מילתא הוא מדלא כתיב ואת כל וגו', ומה ענינם זל"ז, ולמש"כ י"ל דיש לדון במלחמת נקמה אי שרי הריגת נקבות, וברמב"ן עה"ת בפ' כי תצא (דברים פכ"ג ז) משמע חידוש מיוחד דשרי בעמון ומואב, אע"פ שהמלחמה נגדם היא רק לנקמה, כמוש"כ שם הרמב"ן, אכן י"ל דאין זה דין היתר מיוחד בעמון ומואב אלא קמ"ל דבהו לעולם המלחמה היא גם לנקמה מקרא דצרור וכו', וכמושנ"ת לעיל בה"ו, ועי"ז שרי בהו נקבות, והרי במדין חזינן גם נקבות (ואולי גזיה"כ משום הם היו וכו' וי"ל) והכי מסתבר דמנ"ל הריגה דטף נשים מקרא דלא תדרוש, ועיין במש"כ לעיל בה"ד, אכן כנ"ל יסוד הדין לנקמה, דמש"ה אין חיוב שאילת שלום מגזיה"כ דנקמה זו, ואולי אי הצורך בשאילת שלום ג"כ אינו מיוחד לעמון ומואב אלא לכל מלחמת נקמה אע"פ שיש בה כבוש, ובנקמה שרי הריגת נשים וטף, והכי משמע במש"כ ספרי בפ' שפטים (דברים פ"כ י"ט) במש"כ כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפסה, לא תשחית את עצה וגו', ובספרי שם לתופסה ולא לשבותה, ובמלבי"ם שם דהיינו במלחמה על עיר להחריבה ולהשביתה מהיות עיר, דבכה"ג שרי הכרתת עצה, עיי"ש שהביא ממלכים פ"ג גבי מואב, וצ"ב שהרי שם גזיה"כ במואב הוא כמוש"כ שם הרמב"ן בפ' כי תצא וכמושנ"ת לעיל בה"ו, ולמש"כ הספרי הרי הוא בכל מלחמה בכה"ג, ובע"כ כנ"ל דקמ"ל בעמון ומואב שכל מלחמה עליהם הוא להשביתה מדין נקמה, ועי"ז שרי כריתת עצה, ושפיר י"ל דזהו ג"כ הגדר בהריגת נקבות שכ' הרמב"ן, ובאי קריאת שלום.
    ולפי"ז מתפרש היטב הכתוב, דקמ"ל דמנחם חטא בממנ"פ, דמדלא פתח בע"כ שלא היתה מלחמת נקמה, דאל"כ כנ"ל גזיה"כ ומצ"ע לפתוח, שהרי אין בזה איסור לחמול, ומ"מ גם ההרותיה בקע, דכנ"ל לא שרי אלא במלחמת נקמה, וא"כ לפי"מ שהרג הנשים עבר איסור על שלא פתח, דמישך שייכא להדדי וכמושנ"ת, ומש"ה כ' לה קרא בחד ענין.
    באר מרים


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 02
    מאיר ש.
    2015/12/01 10:56

    שלום רבי יצחק,

    רציתי לשאול על דבריך:
    א. "רבותינו הראשונים ראו במצות כיסוי הדם משום התייחסות הלכתית למצב הריאלי, אך לא אידאלי, של אכילת בשר חיה ועוף" – אם תוכל להפנות אותי למקור בבקשה.
    ב. "אחרים ראו בדיני העבדים הרבים משום הסדרה הלכתית של מצב עובדתי, לא רצוי, שבו עבדות עודנה נהוגה בין בני אדם". גם כאן, אם תוכל להפנות אותי למקורות.
    ג. "מלחמה אינה דבר טוב, היא חלק מן המציאות הלא-מושלמת של העולם שבו אנו חיים. אלא שלצערנו, ולדאבון לבנו, לעיתים אנו נדרשים ליטול בה חלק, וההלכה קובעת כיצד לעשות זאת. אך שמחה?! התלהבות דקדושה?! הס מלהזכיר". – נדמה לי שדברי
    הרמב"ם יד החזקה – הלכות מלכים פרק ז, אמנם לא מדברים על שמחה, אבל יש בהם הרבה התלהבות של קדושה: " וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך".
    ד. אבל, חשוב מאוד לזכור, זו מלחמה. לא מצות הריגה, לא הזדמנות לפריקת תאוות נקם או יצרים חייתיים בכלל, כי אם דרישה לצאת למלחמת הכרעה. אין כל מצוה בהריגת העמלקי הפרטי, אין כל חובה להרוג כל מי שמזרע עמלק. אין זו אלא חובה על העם, כלאום ריבוני, לצאת למלחמה על אומה אחרת, ולהכריע אותה באופן מוחלט. כאשר בטל עמלק כאומה, בטלה ממילא משמעותה המעשית של המצוה; כאשר בטלה הריבונות היהודית בעלת הסמכות ההלכתית, בטלה ממילא היכולת להילחם בעמלק.
    אדם שמוצאו הביולוגי עמלקי, אך אינו בן המולדת העמלקית, הוא ממילא בלתי-מעורב במלחמה, ואינו כלול במצוה למחות את זכר עמלק. משכך, חלילה לנו מהעלות על דעתנו שתורתנו הקדושה דורשת מאיתנו הריגת אדם באשר הוא בשל גזעו. אין כאן אלא דרישה להכריע את האומה העמלקית במלחמה, במסגרת נורמות לחימה שהוכתבו לנו על ידי האויב". – זה חידוש ממש הלכתי. מעניין אותי אם יש לך עוד מקורות חוץ מאלה שהזכרת בהמשך הדברים, כחידוש שאתה מחדש. אם יש פוסקים שהזכירו דבר זה.

    ה. "ראשית, הרמב"ם פסק להלכה שגם במלחמת מצוה, כולל מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק, נוהגת החובה לקרוא לשלום בטרם ייצאו למלחמה. כלומר, גם כאשר יוצאים למלחמה עם עמלק, על ישראל לפנות אליהם תחילה בקריאה לשלום ולכניעה מרצון. באם ייאותו לקריאת השלום, לא תיפול שערה משערות ראשו של עמלקי אחד, כגדול כקטן. ראה כמה רחוקה הלכה זו מן התיאורים הלא-הלכתיים של השמדת עמלקים, או מתיאור החזקת הסכין הנוצצת המחכה לפעולה. גם עם העמלקים, הגרועים שבאומות העולם, אנו פונים תחילה אל דרך השלום, ורק כאשר מצאנוה חסומה בפנינו, פונים אנו אל המלחמה" – זה ודאי נכון, אך ראוי להזכיר שקבלת השלום היא קבלת שבע מצוות בני נוח, וקבלת עול ישראל.

    ו. שנית, גם החובה להותיר רוח רביעית פנויה בשעת מצור, כדי לאפשר נתיב מילוט לאזרחי האויב שאינם מבקשים ליטול חלק בלחימה, גם היא נוהגת בכל המלחמות, כולל במלחמת עמלק. כלומר, כאשר עמלקי מבקש לערוק משורות הקרב, אנו מצווים לאפשר לו לעשות זאת. האם סבור אתה שאנו מאפשרים לו להימלט מן הקרב, כדי שבארץ מפלטו יתנפל עליו שכנו היהודי ויהרגנו? הס מלהזכיר. אין זו אלא מלחמה, וכל מי שאינו מעורב בה – קנה חייו במתנה". – זה חידוש הלכתי מאד מעניין! מרתק! אני לא בטוח בנכונותו. המטרה של השארת הצד הרביעי פתוח היא לאפשר לברוח, למנוע את הלחץ של האוייב להשיב מלחמה, לאפשר לו לברוח. אם תפסתי אותו לאחר מכן, מסתבר שאותה מצווה שיש לי למחות זכר עמלק עדיין קיימת. החידוש שהמצווה מתייחסת רק לעם, ולא לפרטים, הוא כאמור חידוש אמנם אפשרי אולי, אבל לענ"ד דורש עוד הוכחות.

    בפשטות דברי החינוך נראים לא כך: ספר החינוך – מצוה תכה – "ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם [דברים כ', ט"ז] לא תחיה כל נשמה, כמו שנכתוב בסוף סדר שופטים בעזרת השם בסימן תקכ"ט [מצוה תקכ"ה]".

    ז. "סוף דבר, החובה למחות את זרע עמלק משמעה אינו אלא – חובה להכריע את עמלק, בדרכי שלום או בדרכי מלחמה, ואין בה, חלילה, הוראה על הריגתם של בני-אדם פרטיים באשר הם, בשל מוצאם או דתם. במצב האידאי, אליו אנו מייחלים, לא תתקיימה מלחמות כלל; בחיינו הריאלים אלו, לצערנו, קורות שוב ושוב, ותורתנו הקדושה מדריכה אותנו כיצד לנהל אותן". – הגישה לפיה המלחמה היא צורך פרקטי כדי למנוע נזק פיזי מישראל, כמו שמתואר במקומות נוספים במאמרך הזה, נראית לענ"ד לא מדוייקת. התורה כותבת שהשנאה שיש לעורר לעמלק היא מדור לדור, ולא משום חשש בדור מסויים מהם. כמו כן, דברי הגמרא במסכת סוטה, בנוגע לשבעה עממים, מראה שהנושא הוא אידואלוגי לחלוטין. המלחמה בשבעה עממים אינה כדי לאפשר מגורים של ישראל בארץ ישראל, אלא כדי להכרית גויים ועבודה זרה מפלטין של מלך. נראה לי שבדומה לזה, המלחמה בעמלק היא מלחמה לכבוד ה', ולא מלחמת הגנה התקפתית.

    ח. "מכיון שכבר אבד זכרו של עמלק, ואין אומה זו קיימת כלל, ממילא משמעותה המעשית של מצוות המחייה כבר לא תתקיים לעולם". – כך לכאורה נשמע מדברי הרמב"ם שהביא ספר החינוך – מצוה תכה – "כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים, כגון זו של אבדון שבעה עממים ועמלק שהכתוב ציונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאים, ואף כי כבר עשינו בהם המחוייב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם וכילם עד שלא נשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו וטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם ואין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהורגם, אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העיקר והחזק בו". אף על פי כן זכור לי שלעתיד לבוא נקיים מצוות מחיית עמלק, שנדע מיהו. אחפש המקור בעז"ה.

    בידידות, ותודה רבה

    מאיר ש.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 03
    יצחק ברוך
    2015/12/01 10:58

    למאיר הראשון, וכן למאיר ש.

    א. על מצות כיסוי הדם, הדברים על פי 'חזון הצמחונות והשלום' של הראי"ה, אות יד (עמ' כג): "כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלוהית, לעומת ההיתר, התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ונפשו זאת אומרת, אכלה בשר כי, תאווה לאכל בשר, וגם אוכלת בשר בכל אות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק. אמרה תורה, כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך. אף פי על שלא הגיע האדם עדיין לדרגתו הראויה, לו לתת למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה, שאין ליטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת, מפני צרכו ותאוותו. אמנם הפעולות האלוהיות המצוות, תעשינה דרכן, לעשות את ההכנה המוסרית, שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה".

    כתבתי 'הראשונים', כי ככל הנראה הראי"ה עיבד בדבריו אלו את לשון "ספר חסידים" (מהד' ר"ר מרגליות, סימן שעב) ובייחוד ה"פירוש" שעליו שם. אם כי מובנו של ספר חסידים הוא לענ"ד שונה, ובמחשבה שנייה, אף כי רב חיליה דהראי"ה, ייתכן שהיה צריך להימנע מלכתוב 'ראשונים'.

    ב. ע"ד העבדות – רעיון שהובא בדברי הוגים מאוחרים, ביניהם שוב הראי"ה (אגרות, חלק א, עמ' צז), וכן הלל צייטלין בספר א"ב של יהדות, הוצ' מוסד הרב קוק, וכן ר' צדוק כהן, הרב של פריז, בספר "העבדות על פי התורה והתלמוד" שי"ל בעברית בקראקא תרנ"ב, בראש הספר. פירסמתי את הדברים בשעתו ב'קולמוס', ניסן תשע"ד, במאמר שהודפס גם בקובץ שחילקנו ב'דרכים משתלבות' לפני חג הפסח בשנה שעברה.

    ג. לענין "התלהבות דקדושה" – לא כ"כ הבנתי מה ביקשת ללמוד מדברי הרמב"ם. פשיטא שבמלחמה צריך להילחם בכל הלב, והכוונה צריכה להיות לשם-שמים. וככלות הכל – זהו צורך שעלינו למלא אותו בהתאם לנסיבות, ואין בו מקום להתלהבות דקדושה. גם לגרש אשה בשטר בתנאי התורה הוא מ"ע, וגם קבורה היא מ"ע מהתורה, ועדיין טוב היה לנו בנסיבות שלא דורשות את קיום המצוה, וממילא אין מקום בהם להתלהבות דקדושה. ומ"מ איני מבין שייכות דברי הרמב"ם לנידוננו.

    ד. ע"ד הריגת עמלק פרטי – לדעת הרמב"ם הדברים נראים מוכרחים, כי הלא קוראים להם לשלום וכ"ש אם נקבל שגם במלחמת מצוה אסור להקיף מד' רוחות – הרי פשוט שעיקר הדין הוא מלחמה עם עמלק וצורת המלחמה היא בהשמדת כל זרע, אבל לא בחובת הריגת כאו"א מזרע עמלק. ואמנם יש חולקים ע"ז, וביניהם החינוך שכתב להדיא שכל אחד המוצא מי שהוא מזרע עמלק שחייב להרגו, אבל דעת הרמב"ם נראה מבואר לא כן. ומפורש כן בדברי היראים והסמ"ג שאין המצוה אלא על המלך לצאת למלחמה בעמלק.

    הגרי"ז (סטנסיל עה"ת, אות קח) למד כן מלשונות הרמב"ם בחמישי ממלכים, שרק על ז' עממין כתב שכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו וכו' משא"כ בעמלק שהוא מצות המלך ולא מוטל על כל יחיד. ומשמעות הדין שמוטל על המלך ולא על היחיד הוא שעל המלך לצאת למלחמת מצוה עימם, ושוב הוא קורא להם לשלום וא"כ – אין מצוה על הריגת היחיד.

    והחזו"א בהל' גרים (יו"ד סימן קנז) הסביר בזה כיצד קיבלו גרים מעמלק – בני בניו של המן – משום שלא היה זה בשעת מלחמה, אבל בשעת מלחמה אין מקבלים מהם, ונראה כוונתו כנ"ל שכל עוד אין מלחמה עם עמלק, אין מצוה בהריגתם ואפשר לקבלם גם כגרים, משא"כ אחר שפתחו במלחמה שאינם יכולים להימלט ע"י גירות.

    במנ"ח כתב שאחרי שבא סנחריב ובלבל האומות שוב א"א לקיים מצוה זו, וכפי שכ' הרמב"ם לענין ז' עממין (אם כי הרמב"ם כתב זה רק על ז' עממין ולא כתב כן על עמלק). ואמנם כוונתו מצד "כל דפריש מרובא פריש", ולא משום שבטלה עצמאותם ואינם עם שאפשר להילחם בהם, אך דבריו קאי לשיטת החינוך, שכל אחד מזרע עמלק צריך כאו"א להרגו, משא"כ לדעת הרמב"ם שאין כאן אלא חובת מלחמה על המלך, אם כן ממילא אחר שבא סנחריב ובטלה האומה עמלק, לכאורה שוב א"א לקיים עוד המצוה.

    וחשוב להעיר עוד מהלכה מפורשת, לפיה כאשר צרים על עיר של שאר עמים, ויש בה נשים וטף מז' עממין ומעמלק, כי אז דינם להינצל ואין הורגין אותם, והוא מפורש בגמ' סוטה לה, ב שפרשת יפת תואר במלחמת רשות איירי, וקרא "ושבית שביו" לרבות כנעניות שבתוכה, ובמנ"ח מצוה תקכ"ז ס"ק ג' ובלח"מ פ"ו ממלכים ה"א כתבו שה"ה בעמלק. ואין זה אלא משום שנשים וטף אינם במלחמה ואם אינם בעמלק אין מצוה (וממילא אסור) להרגם.

    ה. ע"ד הקריאה לשלום – פשוט שעיקרה להכניע את האויב ללא מלחמה, ובכך ממילא לבטל את שם העם שלם ומתקיים בזה מחיית עמלק כי האומה כאומה נכחדת. ולענין קבלת ז' מצוות – הוא הדין לכל העם ולמעשה לכל באי עולם, שעלינו לכוף אותם לקבל על עצמם ז' מצוות ומי שלא מקבל נהרג (פ"ח ממלכים ה"י).

    ו. ע"ד האיסור להקיף מד' רוחות, אמנם רדב"ז בפירוש להל' מלכים כתב שכוונת הרמב"ם למלחמת הרשות, וכ"ד החינוך, אבל כבר כתבו האחרונים (במנ"ח, מצוה תקכ"ז, ס"ק ה,)ועוד אחרונים המפורטים בספר המפתח שם) שמדברי הרמב"ם נראה שלא חילק, ולענ"ד קשה מאוד לומר שגם אחרי ההקפה אם יימלט אחד מהם נהיה מחויבים להרגו, כי אז מה טעם באיסור ההקפה (ולא הבנתי את הסברך).

    אמנם רבים מרבותינו חולקים, ובהם הרמב"ן בשכחות העשין והחינוך במצוה תקכ"ז והרדב"ז בפירוש להל' מלכים (אף בדעת הרמב"ם).

    ואולם, גם החינוך דס"ל שבמלחמת מצוה צרים מד' רוחות, כתב עוד: "ובמלחמת מצוה מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחילה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם".

    ביאור דבריו הנפלאים הוא ההבחנה החשובה בין אחר שנפתחה המלחמה לקודם שנפתחה המלחמה. קודם המלחמה, פונים לעם כולו בקריאה לשלום, ואם לא השלימו – קוראים לכל אחד שרוצה לעזוב את העיר ולילך לו, שמניחים לו לעשות את זה! ופשוט לי כביעתא בכותחא שאין הכוונה שמחכים לו בשערי העיר והורגים אותו מיד בצאתו, אלא שמניחים אותו לילך לו. ואין משמעות הדבר אלא שאם ייתפס במקום אחר לא יהרגוהו. והוא צ"ע טובא על דברי החינוך במצוה תר"ד שכתב שיש מצוה להרוג כל אחד ואחד שיזדמן (והבאת את דברי החינוך האלו, ופשוט שלא כתבתי אלא בדעת הרמב"ם, והחינוך חולק גם על ענין ההקפה, אבל צ"ע שהרי כתב שקוראים להם להניח העיר).

    ז. ע"ד בסעיף זה – לא ידענא היכא אידון בה. אכתוב הנלענ"ד, ואם אין הדברים מתיישבים על לב מר – אנא יעמידני על טעותי. כאשר נכנסו ישראל לארץ, הם נצטוו להוריש מפניהם את הגויים. אחרי שלימדנו הרמב"ם שקוראים עליהם לשלום, משמעות הדבר שהם אינם בני-מיתה בהכרח, אלא שיש להכניע אותם תחתינו, וכמובן – לבער את הע"ז וכו' (הלא הם מקבלים ע"ע ז' מצוות). הוא הדין לעמלק, היושבים בגבולי ארץ ישראל וצריך להכניע ממלכתם, בשלום או במלחמה. זוהי מלחמת מצוה ששנינו בכ"מ, שאלו המלחמות היחידות שנצטווינו ע"פ תורה לפתוח בהן, בעוד שאר המלחמות שאנו פותחים בהן הן רשות.

    אצל עמלק נראה שיש כאן גם ענין של נקמה, שבין העמים היושבים בארץ כנען הם אלו שפתחו ראשונה במלחמה, בדרך בצאתכם ממצרים ואתה עייף ויגע, ואנו מצווים לנקום את נקמתנו בהם. אבל סוף דבר, היא חלק מן המלחמה שנצטווינו להוריש את הארץ.

    איני יודע מה עניינה של מלחמה אידאולוגית. המלחמות האלו נועדו כדי שעם ה' יוכלו לרשת את הארץ, וכפי שלימדונו קורות עמנו – עד כמה שהתרשלו ישראל מקיום המצווה הזו, היה הדבר להם לנגף לאחר מכן.

    ח. כפי שציינת, אלו דברי הרמב"ם בסה"מ והביאם החינוך, ואכן יש מקורות רבים על קיום מצות מחיית עמלק לעת"ל, ובמכילתא איתא שיתקיים בביאת המשיח, ואפשר לדון על זה הרבה. אם מצד החידוש המופלא שמוסרים בשם הגר"ח, שדין מחיית עמלק חל על כל עם שמבקש להשמיד את ישראל מנער ועד זקן טף ונשים, ואם בדרך דרוש שאין הכוונה למלחמה הפיזית כי אם למלחמה עם הרעיון העמלקי, אולם קשה להסב דברי מכילתא לדרך הדרוש.

    באופן כללי, חשוב לי להדגיש. זו תשובה לשואל המוטרד מאופי המצוה, וחובה ליישב את דעתו. אני הקטן מאמין – בהביטי על עולמנו – כי בהחלט אפשרית ומתיישבת על הלב חובה מן התורה לצאת למלחמת כלייה נגד עם שכולו רקוב מן השורש ואין לו תקווה, וכמובן כאשר העם היוצא למלחמה ראוי לצאת למלחמה כזו לפי מעלתו הרוחנית (ומלחמתו מתנהלת ע"י מלך משיח ה' וכהן משיח מלחמה, והירא מעבירות שבידו שב מעורכי המלחמה וכו' וכו'), אלא שלאו כל מוחא סביל דא. זו הסיבה שכתבתי את התשובה, בנקיטת צד מובהק במחלוקות רבותינו הראשונים, והלא, אפילו לענין הקריאה לשלום, אין זה אלא דעת הרמב"ם ודעימיה, ורש"י הק' חולק על זה וס"ל שבמלחמת מצוה אין קוראים לשלום, אבל לשואל די בכך שיידע שאפשר לפרש כך את המצוה וליישב בזה את הדעת הנבוכה.

    בברכה
    יצחק


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 04
    יוסי ב
    2016/01/13 16:10

    שלום וברכה
    נראה לי להסתכל על הדברים בפן נוסף:
    למרות שמצוות התורה גזרות הן ועלינו לקיימן גם אם הן נוגדות כל היגיון ורגש מוסרי, אך הלוא למעשה לא נתקלנו אנו בשום חובה בלתי מוסרית שעלינו לעשותה. כיוון שכך, השאלה שנשאלה היא בתחום התאוריה בלבד ולא בתחום המעשה.
    חשוב אם כן לשים לב שהמצַווה את המצוה הוא גם זה שמנהל את ההיסטוריה, את התרבות האנושית ואת תפיסות המוסר. והואיל והמושכל הפשוט קובע שתורה ומוסר אנושי אינם יכולים להיות מנוגדים (והרי זה היה היסוד שעליו ביסס השואל את שאלתו), עלינו להסיק שמצווה זו כביכול נלקחה מאיתנו משמיים מהאי טעמא גופא. ומה שפעם היה נכון ומוסרי (בגלל סכנתו של עמלק המורשת מדור לדור – ראו המן האגגי לאחר דורות רבים), ולכן גם מעשי, ייתכן שהיום איננו כזה, ומפני כן נתגלגל הדבר שהעמלק איננו כים מעם וגם יחידיו אינם מזוהים.
    על דרך זו יש לומר לעניין מצוות עבדים ומצוות 'לא תחיה כל נשמה', 'בן סורר ומורה' וכדו' (יש שיאמרו כך גם לגבי מצוות מקדש, אך זה עניין לעצמו לענות בו) – ביד נותן המצווה למנוע את האפשרות לקיימה, כך שהיא תהיה בבחינת 'דרוש וקבל שכר' בלבד.
    בברכה


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 05
    מאיר
    2016/01/14 22:09

    ליוסי. ב
    ערב טוב
    הפן הנוסף שפתחת בו וההנחה שהואיל והמושכל הפשוט קובע שתורה ומוסר אנושי אינם יכולים להיות מנוגדים (והרי זה היה היסוד שעליו ביסס השואל את שאלתו),
    לדעתי כאן הטעות וההיתלות ב -המצַווה את המצוה הוא גם זה שמנהל את ההיסטוריה, את התרבות האנושית ואת תפיסות המוסר. עלינו להסיק שמצווה זו כביכול נלקחה מאיתנו משמיים מהאי טעמא גופא. ומה שפעם היה נכון ומוסרי (בגלל סכנתו של עמלק המורשת מדור לדור – ראו המן האגגי לאחר דורות רבים), ולכן גם מעשי, ייתכן שהיום איננו כזה, ומפני כן נתגלגל הדבר שהעמלק איננו כים מעם וגם יחידיו אינם מזוהים. –
    גובלת קצת בכפירה שהרי המוסר הוא אנושי כך קראת לו והתורה היא על -אנושית {ורק ניתנה לנו להבין !!!אותה בשכל אנושי….} מצוות שמצינו בהם דרוש וקבל שכר מעטות הם ולא ראינו שזו בניהם
    ואשמח לדון על כך בע"פ אם תרצה ..
    שוב תודה לאגודה אחת שמראה ומקיימת שאחדות אינה חייבת להיות אחידות דעות ומחשבות .


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יוסי
      2016/01/16 22:24

      למאיר, שבוע טוב
      נכון שהתורה היא על אנושית, אבל 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' כתיב. וחכמים למדו מפסוק זה הלכות ופירושים לתורה. המושגים 'דרכי נועם' ו'שלום' הם בוודאי אנושיים ומורגשים.
      גם מבחינה הגיונית – הדעת הפשוטה נותנת שנותן התורה לא נטע מוסר ומצפון מעוות ביציר כפיו – רק כדי לשרשו או להילחם עמו. נכון שיש יצר הרע ו'חשבונות רבים' אבל בעיקרו האדם נוצר ישר.
      יסוד זה (שלפי זכרוני מופיע גם בספרי המחשבה הראשונים, אך איני זוכר כעת. מכל מקום, בדור האחרון הרב קוק בוודאי מזכיר דברים מעין אלו בכתביו), שהמוסר האנושי והתורה האלוקית אינם אמורים להיות עויינים זה לזה, מתקבל על הדעת, ואיני רואה כל סיבה לדחותו.
      חושבני שהפער ביננו שורשו נעוץ בהסתכלות על המציאות האנושית והעולמית, האם היא בעיקרה חיובית, וחלק מגילוי ההשגחה האלוקית בעולמו, אם לאו.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
  • 06
    מאיר
    2016/01/17 01:15

    שבוע טוב
    ליוסי השלום והברכה
    "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"
    נאמר אם נשים לב ! לא במצוות שבין אדם לחברו
    אלא במצוות חיוביות או קיומיות אחרות . {נכון שלגבי יבמה מצאנו שחז"ל השתמשו בה . }
    אמנם משוגים אלו אנושיים , ונאמרו רק כדי שנוכל להבין ולתפוס את העניין.
    ולפע"ד זה סוג של טעמי המצוות וכמו שמופיע בהרבה מקומות בספרי המחשבה ההלכה והחסידות שטעמי מצווה שניתנו ע"י חז"ל הם חלק מעוד טעמים שלא התגלה לנו.
    ולכן לתלות בזה את הנגשת התורה אל המוסר האנושי אינו מדויק וכן ! אני חושב שהאדם הוא חלק מתיקון העולם,
    אבל לכן מה?
    התורה ומצווה המצוות חייבים להיות עולים בקנה אחד אם ההגדרה המקובלת של מוסר שאנו מבינים והרי המוסר האנושי אינו אבסלוטי.
    וסליחה! ביעור הרע שבעולם (אם מגדירים את עמלק כך ) חייב להיות בדרכי נעם מדוע ?
    וקצת יותר מה דרכי נעם כשמעמידים אנשים עם כשילי ברזל ( כך לשונו ש רש"י ) לקפח שוקי הנסוגים מהמלחמה .
    ועוד איזה דרכי נעם זה שמי שהתרו בו וחוזרו עושה עבירה אז רשאים ב"ד לשומו בכיפה ולהמיתו ברעב [עיי"ש בסנהדרין] .
    האדם הוא חיובי ביותר והוא חלק מהיצירה הכוללת והתכלית הכוללת אך זה לא סותר כשבאים לבער את הרע -והעמלק הוא כזה…. –
    תודה מראש


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 07
    יוסי
    2016/01/17 07:46

    בוקר טוב
    'כל נתיבותיה' כתוב. לא רק מה שבין אדם למקום.
    כמובן שביעור הרע אינו סותר לנועם ושלום, כמו שכתבת.
    השאלה היתה להבין מדוע עמלקי שיימצא היום הוא 'רע' שצריך לבערו, וכי רק בגלל שנולד לזרע עמלק הוא רע?
    ואתה בעצם אומר, כן. הוא 'רע' גם אם אין אנו רואים זאת, ואתה מסיק זאת מעצם הציווי להרגו.
    לדעתי, יותר הגיוני לומר שעצם מניעת האפשרות המעשית לזהות את עמלק השתלשלה בהשגחה עליונה, מפני שגלוי וידוע לפניו שהרע העמלקי כבר אינו מופיע בעולם בכל זרע עמלק הביולוגי בדווקא, (אם כי זרעי הרוע שלו מפוזרים בצורה אחרת בעולם. ומבחינה זו לא נמחה זרעו של עמלק. אגב, יש שלמדו מהירושלמי שהמן האגגי לא היה מזרע עמלק מבחינה אתנית. כך גם ידוע בבית בריסק).
    הנחה זו שדברים משתנים במציאות, אינה סותרת כלל את נצחיות התורה. העולם משתנה ולא התורה. דין התורה נשאר, גם אם האפשרות המעשית לבצעו כבר אינה קיימת. ועל כך הבאתי דוגמא מבן סורר ומורה שהיישום המעשי אינו הכרח לעצם המצווה.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 08
    מאיר
    2016/01/18 20:28

    יוסי ערב טוב
    * בדקתי קצת ובאמת עיקר דרכי נעם נאמר במצוות שבין אדם למקום
    * וודאי שעמלק הוא ביטוי לסוג הרוע הכופר במציאות ד' כמבואר בגר"א ועוד
    * המציאות משתנת והתורה נצחית = אמת ויציב אך זה לא סותר גם שעמלק ({ביולוגי}רעיוני ) קיים.
    הראיה מבן סורר ומורה נראית לי
    =אפוםפרקאט=
    רק שם [ וכן יפת תואר ששורשם הרעיוני אחד] מצאנו את הרעיון של דרוש וקבל שכר לחולקים על ר' עקיבא
    ואילו הוא אומר על קברו הייתי . ודו"ק.
    ועוד אני מחושב שאנו בורחים מעצם הדיון האם מצוותיה האכזריים לכאורה{!!!!!!}של התורה הם כך או לא? עיקר טענתי שאנו מושפעים מדעות זרות ושדות זרים וזה חבל
    משום שאגדה אחת -אחת ממטרותיה להראות שגם וגם (אולי?) – והנה מגיעים אנו (שוב לעניות דעתי -כנהוג לומר -) לשאלה ביסודות האמונה והמדרון או הקיר הוא חלקלק ומסוכן ……
    כי העיקר {ואני חושב שחבריי חברי האגודה} הוא חיי עולם ולא חיי שעה
    בתודה מראש
    וכל הערכה


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 09
    יוסי
    2016/01/18 22:04

    שלום מאיר
    א. איני מבין מה שכתבת ש'דרכי נועם' נאמר רק במצוות שבין אדם למקום. אמנם נימוק זה כשיקול הלכתי מצינו רק במצוות מסוימות, אבל המלים כפשוטם וכמשמעם וודאי נאמרו על כל התורה. ומה שנצטווינו במלחמה ובהריגה, הכול כדי לבער הרע מהעולם או מקרבנו. חושבני שעל עיקרון זה אין בינינו ויכוח.
    ב. מניין לך שעמלק ביולוגי קיים? וגם אם קיימים יחידים מזרע עמלק, וכי לא ייתכן שאין אפשרות שהוא נעלם לגמרי באופן שלעולם לא יתחקו אחריו?
    ג. על סמך מה אתה מניח שלא ייתכן שיישומם של מצוות מסוימות ייפסק מהעדר תשתית מציאותית? (לא הוכחתי כלום מבן סורר ומורה, רק הבאתי דוגמא). וכי לא נראה יותר שעבדים כנעניים כבר לא ישובו לנהוג, או מכירת אב את בתו הישראלית לאמה? מפני מה ולשם מה להניח שהכול יחזור להתקיים?
    ד. אין אני 'בורח מעצם הדיון'. אני אומר מלים ברורות: נכון שמצוות התורה גזרות הן (כמו שאמרו לעניין שילוח הקן), אבל חס לנו לומר שהתורה תצווה על דבר אכזריות או דבר לא מוסרי. חושבני שגם אתה מסכים לכך, אלא שאולי אתה טוען שיש כאן עניין מוסרי נעלם, שכל בני אנוש לא מבינים. לדעתי הרבה יותר מסתבר לומר שהואיל ועובדה היא, שמסבב הסיבות סיבב שעמלק כיישות קיבוצית כבר כלה מן העולם, וגם כפרטים סיבב הקב"ה שאי אפשר להתחקות אחרי העמלקים, יכול כל מי שהבעיה מציקה לו להסביר זאת לעצמו, שאמנם כיום אכן אין סיבה אליבא דאמת לכלות כל אחד מזרע עמלק, מפני ששנאת עמלק וסכנתו אינה קיימת במובן האתני (אם כי ייתכן שהשנאה פשטה ולבשה צורה אחרת, כדמות כל רשעי ישראל הקמים לכלותנו).
    מקווה שעתה יותר הובנתי.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 10
    מאיר
    2016/01/21 18:18

    שלום וברכה
    א] ודאי שהתורה דרכי נעם ויותר מזה כל נתיבותיה שלום כי שמו של ד' הוא שלום . אך הנושא הוא איזה נועם ? אנושי הגיוני שכלי או תורני מוסר אלוקי .
    ב] ג] הכל יכול להיות ! אינני מבין בזמן שעמלק היה קיים כעם היה זה מוסר אנושי לכלותו ועכשיו שהשתנה אז זה לא מוסרי . ויותר מזה אם התורה היא נצחית מדוע לחשוב שהמציאות תשתנה באופן שמצוות התורה לא יוכלו להתקיים כמו שתאמר הלכות בהמ"ק הם היום רק בזמן הבית ומשנחרב הבית סידר המצווה שיותר ….. מה שנא ?
    אמנם הבאת את בן סורר ומורה דוגמא אך אני שואל משם כראיה שהתורה במקום שלא שייך שיתקיים כלל אז באו חז"ל וגילו לנו זאת והיכן שלא לא!
    ומדוע לא יחזור דין כבד כנעני וכי אין עבדות כיום [ למרות הכרזת לנקולן ] אלא שתלוי בבנין הבית שאנו מאמינים שיבנה במהרה בימנו
    ד] על הנחה זו שוב יש נוהגים לומר או שכן או שלא מה שבטוח אולי וגם זה בספק {אינני ציני !!!!חס וחלילה חס ושלום }
    שוב אני חושב שאל לנו להתבסס 100% על שכל והגיון במצוות התורה . ולהעמיד לנו שהשכל שלנו שבו ניתן לנו להבין את התורה [כדברי הגרי"ס זצוק"ל] הוא מוגבל !!! ולכן לא כל מה שנראה לנו כך או אחרת, מוכרח.
    בתודה וברכה
    האמת והשלום אהבו


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 11
    יוסי
    2016/01/21 19:30

    שלום מאיר
    כדי שלא נחזור שוב על עצמנו עוד ועוד, אחדד רק כמה נקודות שיש לחלקן השלכות לשאלות חשובות אחרות ולגישה כללית ליחסי תורה-עולם:
    א. לדעתך, 'הנחת עבודה' היא שהמציאות אינה משתנה באופן שמצוות מסוימות יתבטלו. ואני סבור שאין כל סיבה לומר שהמציאות לא תשתנה, גם אם עקב כך מצוות מסוימות יתבטלו מעשית.
    מצוות התורה ניתנו בנקודת זמן שבה היתה מציאות טבעית וחברתית מסוימת, וכיוון שהמציאות בת חלוף, הרי שגם המצווה הזאת יכולה להיבטל מבחינה מעשית, אם כי יש בה ערך של לימוד ('דרוש וקבל שכר').
    ודי במספר דוגמאות כדי ללמד על הכלל. עבד כנעני (אגב, אין צריך לזה מקדש. רק לעבד עברי צריך יובל ולא מקדש) – מציאות חברתית בזמן מתן תורה, שאינה קיימת היום; נגעי בגדים – מציאות טבעית שאינה מוכרת כלל כיום.
    לסברא זו אין צריך מקור, הכרח או גילוי מיוחד. (בבן סורר ומורה ושכמותו, יש חידוש גדול – שלא היה מעולם ולא עתיד להיות, וכל המצווה כולה רק תיאורטית).
    ב. כשיש אפשרות לפרש מצוה בתורה באופן שתתיישב על ההיגיון האנושי, או באופן המנוגד להיגיון או לרגש האנושי – הדעת נותנת לפרש שתתאים להגיון ולרגש.
    הדברים גם מפורשים בראשונים, וכל ספר מורה הנבוכים וספר החינוך יעידו על כך.
    רק במקום שאי אפשר לפרש דברים על פי ההיגיון והמוסר האנושי, אנו מבטלים את דעתנו ומכפיפים את מצפוננו לדברי התורה המפורשים, אבל אין להשתמש ב'גזרת הכתוב' במקום שאפשר לפרש שכלית.
    הרמב"ם בסוף ספר קרבנות כותב שכל מצווה שאפשר לתת לה טעם (היגיון אנושי) – תן לו טעם.
    אגב, בסוף ספר זמנים הוא כותב שכל התורה באה כדי לעשות שלום בעולם. והוא מדבר על שלום כפשוטו, שלום אנושי.
    ג. מה שכתבת שאינך מבין מדוע פעם היה מוסרי לכלות את עמלק וכיום לא – אכן, כשעמלק היה קיים כעם, וזכרו וזכר מעשיו היו ידועים, ומן הסתם העמלקים העבירו את מורשתם ושנאתם מאב לבן – סכנתו הייתה קיימת, מה שאין כן כיום.
    ד. נכון ששכלנו מוגבל, אבל זהו הכלי שעמו אנו חיים ופועלים, ואי אפשר לנו לפעול בלעדיו. גם ההנחה שהשכל מוגבל – שכלית היא.
    בברכה. יוסי


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 12
    מאיר
    2016/01/22 00:57

    ליוסי שלום
    נתחיל מהסוף
    נכון !
    אך הידיעה עצמה מועילה לעצם ההבנה שלא הכל בר הסברה.
    ולעצם הדיון על עמלק אם נעשה ההעתקה אל כל מיני שונאי ישראל [ שאתה כבר הזכרת שיכול להיות כן] אז מדוע שהמצווה תשתנה
    * גם הרמב"ם וגם החינוך שהלך בעקבותיו הסבירו וסברו כן לפי דורם!!!! שעסקו בפילוסופיה וזה היה המגמה השלטת העולם הרוחני – פילוסופי אז . וגם הרס"ג מסביר כן לפי דורו
    יותר מזה חז"ל כבר גילו שיש מצוות שכליות שיכולים אנו לעלות בשכלנו בהתבוננות בחיי הבריות בה
    מהחיות!!! גזל צניעות וכו'
    אלא מה
    התשובה טמונה ב-איסתכל באורייתא וברא עלמא ואומרים בשם הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל שאדם יכול להתבונן בעולם ולדעת את הכתוב בתורה .
    אני חושב שזה מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה ולשורש, ההגיון והשכל שניתן לנו בנוי על כלים מסוימים ומותנה בהבנתינו את התורה .
    ולכן מה שנאמר ונתפרש בתורה בכלל ובפרט אין סיבה לומר שישתנה בגלל שהדעה והמוסר השכל האנושי כיום שינה את דעתו
    ומה שמיינסטרים ופולטלי קורקט מחר לא לכן נסביר את התורה לפי כך .
    לא נראה ולא נשמע
    [ מודה שטעיתי בענין עבד כנעני אך באמת הבנתי זאת על עבד עביר ואמה עבריה . אגב דין יובל ובהמ"ק תלוי חד באידך לפי חלק מהשיטות ]
    עוד דבר קטן : נגעי בגדים [ ובתים ודאי עיין ברמב"ן] לא היתה מוכרת גם אז
    זה נטו חלק מקדושת עם ישראל והמעלה שלו , היותו עם נבחר ועם סגולה
    תודה רבה


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר