אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 3 > מי אשם בכישלון שלי? // משה ויטמן

מי אשם בכישלון שלי? // משה ויטמן

 
13/08/2015 | אין תגובות

 

האם אנו אכן מסוגלים לעשות תשובה? שאלה זו מציקה ללא ספק לכל אחד מאיתנו בהתקרב חודש אלול. מושגי התשובה הגבוהים, העבודה העצמית הנראית ארוכה ומייגעת וכישלונות העבר החוזרים ונשנים מייאשים אותנו למדיי. נדמה כי יש איזשהו מחסום בלתי נראה שמפריע בדרכנו, אך האם אנו יודעים מהו?

וידוי ולקיחת אחריות

חכמינו זכרונם לברכה מנו ארבעה חלקים לתשובה – חרטה, עזיבת החטא, וידוי וקבלה להבא. במבט שטחי נראה כי החרטה, עזיבת החטא והקבלה להבא – הם החלקים המהותיים של התשובה, אלו שבלעדיהם תהליך התשובה אינו יכול להתקיים, ואילו הוידוי הוא מעיין תוספת טקסית. אך ברצוני להציע כי לא כך הם פני הדברים. דווקא הוידוי, אותו חלק שנראה במבט ראשוני טכני וחסר מהותיות לתהליך המעשי של התשובה, מהווה את עיקר מהותה של התשובה. מצוות התשובה נלמדת מן הפסוק "והתודו את חטאתם". מכך משמע כי הוידוי הוא עיקרה של התשובה. אם כן, עלינו להבין מדוע מהווה הוידוי עיקר מעיקרי התשובה; מהי השפעתו על תהליך התשובה?

וידוי הוא לשון הודאה. המתוודה מודה על טעותו. כלומר, לפני שאנו מסוגלים לבצע שינוי עקבי במעשינו, לחקור במעמקי ליבנו ולדלות כוחות לעזיבת מעשים ישנים ורכישת הרגלים חדשים, עלינו להקדים שלב קריטי לכל התהליך – היכולת להודות בכישלון, גם אם הוא נגרם מבחירה.

"להצלחה אבות רבים; הכישלון יתום" אומר הפתגם העממי. דבר זה נכון לא רק ביחס ללקיחת אחריות ציבורית, אלא גם בהיבט האישי והפרטי. קל לנו לייחס את הצלחותינו לבחירה הטובה ולמאמצינו המרובים. אולם, קשה עד בלתי אפשרי להודות כי כישלונותינו הם פרי בחירה שגויה או גרועה – שלנו. נוח יותר לתלות את החיסרון במגוון אינסופי של סיבות חיצוניות, העיקר להסיר מעצמנו את האחריות.

להודות על טעות, זו היכולת להימנע מלמצוא את האשמים התורנים בקלקולנו, להתנתק מהתפיסה כי "אם רק היה לי כך ברור ש…" ולהודות כי בחירתנו האישית, היא ורק היא, אשמה ואחראית, באופן מלא, למצבנו. בחירתנו גוזרת את גורלנו לא רק לטוב, אלא גם למוטב.

היכולת להודות בבחירה גרועה מהווה תנאי קריטי לתהליך התשובה, משום שהיא הביטוי העמוק של לקיחת אחריות אישית. כל עוד נתלה את האשמה בתירוצים מלוא החופן, לא נוכל לעולם לטפל בשורשי מעשינו. כי התירוצים אולי יתחלפו, אך הם לעולם לא ייגמרו, והרי 'אני' לעולם לא אהיה האשם…

בספר "בוחרים להרגיש טוב" מגולל ד"ר ברנס את גישתו הטיפולית למחלת הדיכאון. הוא טוען, על בסיס ניסיון רב, כי גם במצבי החיים הקשים ביותר, השאלה אם להרגיש טוב או לא היא עניין של בחירה. רק כשהאדם יפסיק "להבין את עצמו" ולוותר, ובמקום זאת יתלה את כישלונותיו באחריותו האישית, הוא יוכל למצוא מזור למחלת הדיכאון.

טענה זו נכונה שבעתיים כשמדובר על התשובה – תהליך נפשי והכרתי התלוי במצוות הבחירה. והתשובה היא בראש ובראשונה "וידוי" – לקיחת אחריות מלאה והודאה כי היכולת להימנע מכישלון נמצאת בידינו.

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר