אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 3 > תאווה, אסתטיקה, ובעיית הערכים // הרב יהושע פפר

תאווה, אסתטיקה, ובעיית הערכים // הרב יהושע פפר

 
13/08/2015 | אין תגובות

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב, כ).

מי שרוח המוסר מנשבת בקרבו – ובוודאי רוחה של תנועת המוסר מיסודה של רבי ישראל מסלנט זצ"ל – עשוי להתקשות משהו בהוראת הכתוב. על-פי פשוטם, עולה מן הדברים כי הפסוק מעניק לגיטימציה לאכילת בשר מתוך תאווה: "בכל אוות נפשך תאכל בשר". האם אין בכך פגם מוסרי?

נראה שבעיה זו עוררה את חלק ממפרשי המקרא להגביל ולצמצם את משמעות הכתוב בדרכים שונות. ננסה אף אנו את ידינו בפישרה של הוראת הפסוק, המפתיעה קמעה, בדבר אכילת בשר תאווה.

חיצוניות וקומה רוחנית

ראשית, יש להקדים כי הרעיון של ניתוק האדם כליל מעולם הגשם, הזוכה לבכורה בתיאולוגיה הנוצרית, זר הוא לעולמו הרוחני של המאמין היהודי.

היהדות אינה גוזרת התבדלות מן החומר, אלא נהפוך-הוא: היא מבקשת מבני עמה לקדש את החומר על-ידי ההתעסקות בו, ב"טעם עליון" של מצוות התורה. אין צורך להרחיב בכך, שכן דברים אלו ידועים ומפורסמים. אולם, נזכיר בקצרה אִמרה ספציפית של חכמנו המתייחסת לעניין היופי, לפיה יש לכלול אותו בעיקרון הכללי האמור, ולצרפו לקומתו הרוחנית של האדם.

במסכת ברכות למדונו חכמים כי: "שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות, נז, ב). חז"ל פונים כאן בלשון חיוב (יש שהתקשו אף בכך, עי' במהרש"א) לצד החיצוני של הבריאה – ליופי ואסתטיקה. המשיכה האנושית ליפה ולאסתטי – משיכה המשותפת למין כולו – מעידה על גדלותו ורוחב נפשו של האדם, השואפת אל השלמות.

דא עקא, שההתעסקות עם העולם, ובפרט עם הצדדים היפים והעוצמתיים ביותר שלו, אינה נטולת סיכונים. העולם כרוך בסט של ערכים העלול להרחיק את האדם מעבודתו לפני ה'. ראש לכל החששות – אשר קָצֵהוּ עבודה זרה – הוא שהעולם עצמו יהפוך לערך המרכזי. במקום נקודה אינסופית, א-לוהית, הנמצאת מחוץ לעולם השפל, מוקדו המרכזי של האדם הופך להיות וחומר, עץ ואבן.

מפאת סכנה זו, יש שהורו כי ראוי לו לאדם לצמצם את המפגש עם העולם החומרי עד הגבול האפשרי, וגזרו יחס משפיל ומבזה למכונה בפינו "חיצוניות". אך מנגד, דיכוייה של משיכת האדם ליופי שבבריאה משמעה – כך לפי אִמרת חז"ל – הקטנת קומת האדם וצמצום כליו הרוחניים. דרך זו עשויה לפגוע גם בעבודתו לפני ה'. אדם 'קטן' מסוגל לעבודה 'קטנה', אדם 'גדול' לעבודה 'גדולה'.

הרחבת הדעת והרחבת הגבול

כאשר נתבונן בפסוק המובא בפתח הדברים, נראה כי התורה מתייחסת לבעייתיות שבהתעסקות עם העולם – במקרה דנן בתאווה שבאכילת בשר – ומתווה דרך המאפשרת מגע עם החומר תוך זהירות מנפילה רוחנית. הסיפא של הפסוק מעניק אמנם היתר ולגיטימציה לאכילת בשר תאווה: "בכל אוות נפשך תאכל בשר". אך מנגד, הרישא מתנה זאת בתנאים של עצמאות לאומית-תרבותית: "כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך".

דרך כלל, החברה האנושית היא הקובעת לנתיניה את הערכים המשתקפים מתוך העולם. בתוך חברה שערכיה רחוקים מערכי התורה, התעסקות עם צד החולין שבמציאות אכן כרוכה בסכנה ערכית כבדה – שכן כאמור, המסרים שהעולם מעביר נקלטים דרך הפריזמה של אותה חברה.

אולם, כאשר יש אפשרות להקים חברה עצמאית שעבודת הא-ל עומדת במרכזה – "כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך" –  אזי "בכל אוות נפשך תאכל בשר". כלומר, כאשר החברה הסובבת מעניקה רוח גבית (תרתי משמע), העיסוק בעולם יכול להפוך לכלי ל"הרחבת דעתו של אדם" והעמקת קומתו הרוחנית, תוך צמצום הסיכון שאותו עיסוק יגרור אותו לצדדים האפלים של העולם השפל.

הדברים הנ"ל מעוררים הרהורים ביחס לסוגיות חבריות מעמיקות, אלא שאין כאן המקום להידרש להן. עבודת חודש אלול, הבא עלינו לטובה, היא דווקא ההתבוננות פנימה. עליה להתמקד בפעולת האדם במסגרת החברתית לפי המצב ה"מצוי", ולא ה"רצוי".

מחד, אין לנו את הרשות – ולא את הרצון – להתבדל כליל מן העולם. מנגד, ההתעסקות עם העולם מעמידה בפנינו אתגרים ערכיים קשים, המוכרים היטב מהניסיון. עלינו להיות מודעים להם, ולנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים. אם טרם הגענו (במובן החברתי) ל"כי ירחיב", הרי שלא נאמר "בכל אוות נפשך תאכל בשר".

מציאת האיזון האידיאלי בסוגיה זו היא עבודת חיים שלעולם אינה פוסקת. האיזון אף הוא משתנה עם הנסיבות המשתנות, ותלויה בכל אחד לפי מה שהוא אדם. חודש אלול, בו ניתן להיכנס במידת מה ל"מגרש שלנו", מהווה הזדמנות טובה להתחיל במסע החיפוש.

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר