אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 2 > קידוש העבר או מבט לעתיד? על רלוונטיות אבלות החורבן בימינו // יצחק ברוך

קידוש העבר או מבט לעתיד? על רלוונטיות אבלות החורבן בימינו // יצחק ברוך

 
16/07/2015 | אין תגובות

 

"זאת אשיב אל לבי, על כן אוחיל לו"

כבכל שנה, ימי בין המצרים מציבים בפנינו אתגר תודעתי לא קל. בעוד העם יושב על אדמתו משוחרר משעבוד האומות, פורח ומשגשג עוד ועוד, נכנסים אנו אל שלושת השבועות ונדרשים לעטות על עצמנו אבלות. "דין אבילות". אמנם חסרים אנו טובה הרבה, בית המקדש עודנו בשממונו ומלכות בית דוד לא הועמדה על מכונה, אולם הלב, לעתים, מתקשה להתאבל. רוב טובה שהרעיפה עלינו ההשגחה העליונה בשנים האחרונות, הפכו את הזכרון הלאומי העתיק, בן אלפיים השנה, לנעדר השפעה עמוקה על הרגש. ונשאלת השאלה: האם חובה עלינו לעורר את האבל באופן מלאכותי?

לא פעם נשמעים קולות המבקשים לעורר את האבילות הישנה, ומשתדלים ליצור רצף בין חורבן הבית וגלות ישראל לבין קשיי ואתגרי דורנו שעדיין לא נשלמה גאולתו. מתוך מבט פסימי על המציאות העכשווית, מקווים אלו לשוב ולעורר זכרון העבר. אלא שבאה ההתנערות מן העפר, המעבר החד והמהיר מן האבילות אל ימי בין-הזמנים השלווים, וטופחת על פנינו: איננו אבלים 'באמת', קשה עלינו תחושת היגון וחוויית השכול וההעדר, בסביבת חיינו העליזה, בחסד ה'.

אבילות, עם הפנים לעתיד

נדמה כי בחינת ההלכות בשורשן תלמדנו כי חכמינו ז"ל הכירו היטב בתופעה זו, ואף עיצבו את אופיו של יום לאורה. בניגוד לרושם העשוי להתקבל מדיני האבילות כמות שהם, ההקשר שבו נקבעו הלכות אלו מאיר את האבילות כתהליך מכוון-עתיד, יותר מאשר תוצאה של מבט אל העבר.

בחישה עקרה וחדלת-אישים בעבר, מעשה מגונה היא. "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז, י). התרפקות עגומה על העבר שאיננו, בכייה של חינם היא, חסרת משמעות. לא זו בלבד, אלא שכאשר העם חוטא בעוון בכייה של חינם, מועיד לו הקדוש ברוך הוא בכייה של דורות (תענית כט, א). לא כעונש וגמול גרידא, כי אם ללמדנו דרך תיקון – ללמדנו סודה של בכיית דורות, זו המביטה אל דורות העתיד, מבקשת ליצוק אל הבכייה תוכן מעשי.

באופן מובנה, אנו נדרשים בעיצומו של יום תשעה באב לקום במידת-מה מאבלותנו בחצות היום (מ"ב, סי' תקנה, ס"ק ג וע"ע תקנט, ג-ד). ההתנערות מן הקרקע, בכלל עבודת היום היא. רק עם בואה מקבלת האבלות משמעות של ממש: לא בכייה על העבר בלבד, כי אם מבט צופה אל אופק העתיד, המתקומם מן החורבן ומשקם עצמו לאורו.

גם את 'תלת דפורענותא' תוכפות 'שב דנחמתא' (תוס' מגילה לא, ב), ולא כדי להרגיע את הנפש הדווייה בלבד, כי אם לשם הענקת פשר לבחישה בפורענות העבר. לולי כן, "לא מחכמה שאלת על זה". עבודת ה' היא תמיד מכוונת-עתיד: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו" (אגרת הרמב"ן). לולי קמנו מספר קינות ירמיהו בהכרזה חגיגית כפולה על המסר העולה ממנו – "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא) – אז לא למדנוהו כהלכה. רק ההודעה על תוכניותינו העתידיות, היא המעניקה לגיטימיות לעיסוק בעבר.

כך היה רבי עזריה פיגו זצ"ל, בעל "גידולי תרומה", דורש את המקראות: "זכר עניי ומרודי לענה וראש. זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו" (איכה ג, יט-כא). אם עודני זוכר את העבר – "על כן אוחיל לו", הרי שעודני מקווה לעתיד שיתחדש ועודני מייחל לישועת ה' (בינה לעתים, דרוש נג). אילו הייתה האבילות זכרון העבר בלבד, דין היה לה שתישכח, כמנהגו של עולם. הרכיב העתידי שבה, ההנעה שלה את הנהגתנו ועידודה את מרצנו לתקן את דרכינו ולהגיע אל עתיד טוב יותר, הם אלו השומרים על האבילות רלוונטית, גם אלפיים שנה אחר החורבן.

איננו נדרשים לרמות את עצמנו. אין ההלכה תובעת מאיתנו תודעת אבילות כגולי בבל. אין האבילות בימים אלו אלא קריאה להתבוננות עמוקה במצבנו אנו, לבחינה אמיצה של כל החסר לנו, הדרוש תיקון והמחכה לגאולה שלימה. אנו עושים זאת, אמנם, באמצעות תיאור העבר האידאלי והתרפקות עליו, אולם אך ורק לשם הסקת מסקנות מעשיות, כאן ועכשיו, באשר לַפְּעולות הראויות כדי למהר את גאולתנו ולראות בחידוש ימינו כקדם, בב"א.

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר