אגודה אחת > עלון ערך מוסף > גיליון 2 > נדרים, ענווה וחורבן הבית // הרב יהושע פפר

נדרים, ענווה וחורבן הבית // הרב יהושע פפר

 
16/07/2015 | אין תגובות

מקומה של פרשת נדרים בסוף ספר במדבר אומרת דרשני.

פרשות מטות-מסעי עוסקות בעיקר בהכנות לכניסה לארץ ובתיעוד מסעות בני ישראל, אך בין פרשת המועדים, בסוף פנחס, למלחמת מדין, אנו מוצאים את פניית משה רבנו אל ראשי המטות: "זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (במדבר ל, ב). אותו "דבר" הרי הוא דיני נדרים: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ – לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה".

נשאלת אפוא השאלה: כיצד הלכות נדרים קשורות לכניסה לארץ?

ענוות יתר ושיקול דעת שגוי

כהצעה לפשר הדבר, נקדים את דברי הגמרא הידועים אודות חורבן הבית.

כדי להוכיח את אשמת מרד היהודים בקיסר, הציע בר-קמצא שישלח הקיסר קרבן ליהודים, על-מנת לבחון אם יקריבו אותו או לא. בדרכו לירושלים, הטיל בר-קמצא מום בעגל, ופסלו לקרבן. התלמוד מספר שחכמים רצו להקריב את העגל חרף המום שהוטל בו, משום "שלום מלכות" – אך רבי זכריה בן אבקולס מנע זאת, מחשש שהמעשה יביא לידי עיוות הלכתי: "יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!" עוד סברו חכמים להרוג את בר קמצא, כדי למנוע ממנו לחזור ולהלשין לקיסר. גם בזאת עצר בעדם רבי זכריה, מחשש לעיוות אחר: "יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג".

בסיום הדברים מביאה הגמרא ביקורת נוקבת של רבי יוחנן על רבי זכריה: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".

המילה התמוהה, לכאורה, בדברי רבי יוחנן, היא מילת-התואר "ענוותנותו". האם ענוות-יתר היא זו שהביאה את רבי זכריה לדחות את עצתם של חכמים? הרי הוא עשה זאת משיקולים הלכתיים, שמא הצעדים שהוצעו יביאו לידי עיוות הדין? אפשר להאשים את רבי זכריה בשיקול דעתו מוטעה, אך היכן יש במעשיו הפרזה דווקא במידת הענווה?

דומה שהתשובה נעוצה ביסודה של מידת הענווה. מידת הענווה גוזרת שהאדם, "האדם העניו" – אינו שם את עצמו במרכז העניינים. אם ניקח אותה לקצה, אזי האדם אינו "תופס מקום" כלל. לכן משה רבנו, העניו מכל אדם, זכה ל"שכינה מדברת מתוך גרונו". הוא פשוט לא "תפס מקום", וכל כולו הפך לצינור שדרכו עוברת הנהגת הקב"ה.

אמנם רבי זכריה שגה בשיקול הדעת, אך רבי יוחנן זיהה את המקור הפנימי שממנו נבעה הטעות. "ענוותנותו" של רבי זכריה הביאה אותו לכך – מידת הענווה המופרזת שהדירה את האדם ואת סביבתו מתוך מערכת השיקולים האופרטיבית.

על דרך משה רבנו, אף אצל רבי זכריה האדם לא "תפס מקום". מידה זו קיבלה אצלו בלעדיות לא רק ביחסו לאחרים, אלא אף בשיקולים שבאו לידי ביטוי בהנהגתו הציבורית. ענוותנותו המופלגת גזרה שהשיקול התורני-הלכתי (חשש לעיוות ההלכה) הפך לשיקול הבלעדי והמכריע, שכן הערך של האדם וסביבתו איבד כל משקל.

זו הנקודה שרבי יוחנן בא לבטא: העדר האיזון בין התורה/ההלכה לבין האדם והמציאות האנושית – עיוות שנבע לשיטת רבי יוחנן מתוך ענוותנות יתר – היא זו שהחריבה את הבית. (הדברים משתלבים להפליא עם דברי הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית, עיי"ש.)

נדרים ומקומו של ה"אדם"

ייתכן שמשום כן מצאה פרשת נדרים את מקומה בסוף ספר במדבר. מסרה המרכזי של פרשת נדרים הוא שהאדם דווקא כן "תופס מקום". בהבל פיו ניתן לו הכוח לבנות ולהחריב, ליצור מערכת רוחנית-נורמטיבית הנוגעת הן לו והן לאחרים. אין לך תפיסת מקום אנושית יותר מזו המשתקפת בפרשת נדרים.

על סף הכניסה לארץ, בתפר שבין הנהגה ניסית-אלוקית לבין הנהגה טבעית-אנושית, פרשת נדרים מופיעה כדי ללמדנו אודות השיקול האנושי, אותו שיקול שנעדר ממערכת השיקולים של רבי זכריה בן אבקולס. במצב הטבעי, כאשר הניסים נסתרים ואינם גלויים – בכל מצב, ניתן לומר, למעט מצב נבואתו של משה רבנו – האדם תופס גם תופס מקום נכבד.

למדנו אפוא שבכל הנוגע להנהגה, הן הנהגת האדם את עצמו והן הנהגת הציבור, עלינו לחפש את האיזון הראוי בין ההלכתי לבין האנושי, בין הדתי לבין הריאלי. ואכן, השיקול האנושי מקבל לעתים ביטוי הלכתי מובהק, כגון "טרחא דציבורא", דיני חולי וכדומה, ואפילו "צער בעלי-חיים" ביחס לחי. לכל צד משקל סגולי משלו, ואין נסיבות אלו דומות לאלה. שניהם קיימים.

בדרך זו נזכה להשפיע את השפעת התורה על המציאות עצמה, לקדש ולתקן את הריאלי, ולראות במהרה בביאת גואל צדק, בב"א.

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר