אגודה אחת > יהדות > אבלות תשעה באב – ומה עם "לא רצו – אין מתענין"

אבלות תשעה באב – ומה עם "לא רצו – אין מתענין"

 
| יהדות | תגובה אחת

 

אבלות במהותה סמוכה וכרוכה עם ההתרחשות הקשה. כאשר ידיד או קרוב של אדם מת, הוא אָבֵל עליו, זאת התגובה הספונטנית והמיָדית לאירוע. האבלות היא הביטוי לַצער, לחוסר האונים, ולעצב הגדול והנורא שבו הוא שרוי עם האירוע. אט אט, ועם הזמן, האבלות מתפוגגת. "חזקה על מת שמשתכח מן הלב", ככל שמתרחקים יותר, כך שוכחים יותר. זאת הסיבה שהאבלות נמוגה בהדרגה, אנינות, שבעה, שלושים ושנה.

האבלות של תשעה באב, לעומת זאת, היא הפוכה. היא מוגדרת בהלכה כ'אבלות ישָׁנָה', בשל כך שהיא חוזרת אל אירועים רחוקים מן העבר. לכן, גם הסדר הוא הפוך, בניגוד לאבלות על מת הבנויה מן הכבד אל הקל, אבלות ישנה בנויה מן הקל אל הכבד, בין המצרים, תשעת הימים, שבוע שחל בו תשעה באב, ועד תשעה באב עצמו. משום שמדובר בְּהיזכרות ובעבודת אֵבֶל, עבודה זו מתפתחת עם הזמן ונעשית רגישה ואבֵלה יותר ככל שנכנסים לתוכה.

ולכן היא גם טעונה הסבר. אבלות, בטבעה, קשורה לממד הטראגי והמזעזע של המפגש עם האבדן והשכול, החיכוך עם האירוע הממשי והנוכח כל כך, לעומת זאת, הזדהות עם ערכי העבר אינה אלא זיכרון, הזדהות, אין בה ממד של אבל ותחושת חורבן.

הוויית האבלות באה לידי ביטוי בפסיביות מוחלטת, חוסר רצון, חוסר חשק, הזנחה. זה מצב טראגי מאוד שמאפיין אדם שמת לו מת, שעולמו חרב עליו. אין לו רצונות, אין לו דבר, הוא נפול, מדוכא, ופניו לארץ. זיכרון לעומת זאת הוא אקטיבי מאוד, הוא מעלה מן האוב את הזיכרונות העמומים מן העבר, ואת מה שעלול להישכח. אבלות היא טבעית, זיכרון הוא פעולת יצירה, מעשה זיכרון, הזכרה, היזכרות.

מאת צילמתי, ויקיפדיה

מאת צילמתי, ויקיפדיה

במשך ההיסטוריה היהודית קל היה להתאבל, משום שבאופן כללי האבל היה חלק מהיומיום. הפוגרומים השונים, האנטישמיות בכל מקום, הסכנות והגלויות הטורדות וזבות הדם, לא משו מן העם היהודי לרגע, וכשהיה העם המושפל הזה מתבקש להתאבל הוא היה עושה זאת בטבעיות, הוא היה מבטא את עצמו ואת תחושותיו. כיום, שבנו לארץ, אנו חיים כמו בני אדם, דוברים כאן עברית, ומתהלכים בקומה זקופה. מה היא המשמעות של אבלות במקום כזה? מה המשמעות של אבלות המבקשת לחזור אלפיים שנה אחורה? האם זה לא מלאכותי מידיי? האם הדיסוננס בין המצב הנוח והמפונק שלנו, לבכי, לנהי וליגון האינסופי, אינו גדול מידיי?

והאם האבלות העיקשת הזאת עדיין רלוונטית? הלא "לא רצו – אין מתענין", אולי הגיע הזמן כבר לא לרצות בזה? להשתחרר מתחושת האבל? אולי הגיע הזמן לנוח על זרי הדפנה? אין צורך אמנם להיות טוטלי, אנו עדיין בלי בית מקדש, בלי הנוכחות של השכינה ושל הקדושה בתוכנו, ויש עדיין מספיק סיבות שלא לבטל את דברי הצומות וזעקתם. אבל האם אנו יכולים לחוות אבלות של ממש? והאם זה מוצדק?

דומה שאי אפשר להסתפק בתשובות קלילות בנושא הזה, אלו שאלות כבדות משקל וצריכים לתת עליהם את הדעת. אם נראה את עצמנו כמו בתיאורי מגילת איכה או בין בתרי ת"ח ות"ט, אנו פשוט נעשה שקר עם עצמנו ונכפור בטובתו של מקום. החיים היציבים והנוחים שאנו טובלים בהם, גם על שלל הבעיות המלוות אותם, אינם מרשים לטשטש, להעמיד פנים שהדברים באמת לא כך. לאחרונה יכולנו לשמוע מישהו שאמר שמזמן חורבן הבית עם ישראל לא היה במצב כל כך רע כמו בימינו. זאת כפירה בטובתו של מקום וכפיות טובה מזעזעת. ישיבה על זרי הדפנה תוך כדי חופש מוחלט וכר נוחה כל כך לעשייה ולפעילות המעיזה להשוות את עצמה למצב בשואה או לפוגרומים ולרציחות האנטישמיות ברחבי ההיסטוריה, היא מזעזעת ומקוממת מבחינה מוסרית.

בסופו של דבר, עם הכל, יש עדיין ערך בטעימה מלשד דמה של האבלות. היכולת לחוות את ההיסטוריה הטראגית של העם היהודי כנוכחת כאן, מאפשרת לנו לא לראות את עצמנו מבעד לחרך הצר שבו אנו נמצאים, אנו מפנימים את העובדה שאנו כאן בחסד, חסד ה', ששום דבר לא מובן מאליו. זאת לא רק אמירת תודה, זאת הפנמה. היכולת להתאבל היא החובה להנכיח את הממדים הטראגיים והאפלים בעברנו. אוי לו לעם ששוכח הכל ובעיניו הנרקיסיסטיות אין אלא את "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אם בפסח אנו אומרים "חייב אדם לראות את עצמו כאילו עתה נגאל", בתשעה באב אנו צריכים לומר, חייב אדם, בכל שנה ושנה, לראות את עצמו כאילו עתה הוא גולה ונדכא. רק היכולת לשמור על הנוכחות הזאת בחיינו מעניקה טעם מוסרי ומעודן לחיים הללו, חיים שאין בהם כפיות טובה ושכחה, אלא חיים המודעים לעצמם, חיים שלא מקבלים את הנוחות שלהם כדבר המובן מאליו.

תגובה אחת
  • 01
    מאיר
    2016/08/20 22:45

    לפני שבאים עם 'הצעות' מרחיקות לכת, מבואר מפורש בגמ' בר"ה י"ח שלגבי בתשעה באב אין אומרים לא רצו אין מתענים הואיל והוכפלו בו צרות. וחוץ מזה בפוסקים מבואר בשם הראשונים שאף בשאר צומות הואיל וקיבלו ישראל עליהם שוב אין אומרים לא רצו אין מתענים (עי' מ"ב סי' תק"נ).
    אולי המאמר הזה משקף את המגמה של האתר- הרבה בורות והרבה הבל ורעות רוח. קצת צניעות לא תזיק. באו נחזור ונכופף ראשנו בפני זקני הדור וייטב לנו בזה ובבא.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר