אגודה אחת > יהדות > מלכה ושריה בגוים – האם אין לנו תורה בגלות?

מלכה ושריה בגוים – האם אין לנו תורה בגלות?

 
| יהדות | 3 תגובות

"מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" (איכה ב, ט). רבים נתקשו במשמעות הפסוק: האם אכן אין תורה בגלות? הנבואה אמנם פסקה מישראל, אבל ביחס לתורה דווקא בתקופת הגלות זכתה התורה לפריחה ושגשוג חסר תקדים. הייתכן שעל כל מפעלם של חז"ל והבאים אחריהם ייאמר "אין תורה"?

שמא יש לבאר את דברי הנביא על-פי דברי הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (בעל ה'שרידי אש'), במאמרו "תורת חיים" (פורסם בשנת תשכ"ב).

הרב ויינברג פותח וקובע כי "הדת היהודית לא ראתה את החיים בעיניים זועמות ולא חשבה אותם לאויבים לה". "הדת עצמה", הוא ממשיך, "היא תוך-תוכה של פעולת חיים אמיצה ובריאה". מכאן שאין דת ישראל יכולה "להצטמצם בגבולות הפולחן בלבד", ושהיא
"בהכרח שאפה להקיף את כל תחומי החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור".

בציטוט מדברי הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל, הוא מבאר בסיכום כי "יהדות פירושה אנושות מושלמת ומשוכללת, אנושיות יהודית".

ואולם, לאורך שנות גלות קשות, השתנו פני הדברים. "הרדיפות הנוראות, הרחקת העם מתחומי חיים שונים, שלילת האוויר לנשימה והגבלת חופש התנועה פגעו פגיעה קשה גם בכוחו הדתי של האדם מישראל והחלישוהו". תנאי הגלות צמצמו את היקף תחולת הדת על החיים, באופן ש"שטחי חיים רחבים וחשובים הוצאו באכזריות-רשע מיד האומה ומיד דתה".

בנסיבות עגומות אלו "פסקה הדת להיות דבר שבחיים ועל-כן חדלו החיים בהכרח להיות דבר שבדת", שהופרדו מתחום הקדושה "ונעשו דבר שבחולין". "רוח ישראל", לדברי הרב ויינברג, "התעטפה שחורים".

בהמשך מתייחס הרב ויינברג לדרכו של הרש"ר הירש זצ"ל, שהכריז מול מציאות דתית של "התפלגות החיים" כי "דת וחיים היינו הך". לענייננו, נראה שדברי הפסוק "מלכה ושריה בגוים אין תורה" מתאימים במדויק למצב ה'גלותי' של "התפלגות החיים". מילות הפסוק נותנות ביטוי חד למצב של העדר השפעה פוליטית. כשאר עם ישראל נעדר יכולת לעצב את מנגנוני השלטון והחברה, הרי שהוא שרוי במצב של "אין תורה".

כמובן שהתורה נלמדת. יתירה מזו, לימודה וקיומה ברשות היחיד של היהודי וקהילתו מחזיקים ומחיים את ישראל בין האומות. אך בהעדר השפעת עומק על המרחב הציבורי – מדיניות כלכלית, צבא וביטחון, מוסר ציבורי, מדיניות פנים וחוץ, וכך הלאה – מכונה המצב "אין תורה".

בזה מונח עומק דברי הרמב"ן (ויקרא יח, כה) וההולכים בדרכו, לפיהם החיוב לקיים מצוות בגלות נקבע כדי שהמצוות לא תישכחנה כאשר ישובו ישראל למושבם, "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'". במקביל לרבדים הנסתרים של מעלת הארץ, היתרון הבסיסי הוא היות מצוות התורה כלי לכינון חברת מופת. רק בארץ ניתן לזכות לשמירה ועשייה שהיא "חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים"; רק בה נגיע למעלת "וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו).

הגלות נמשכת. עד כמה שהתורה טרם מעצבת את החיים הציבוריים במלואם, הרי שעדיין "מלכה ושריה בגוים". גם בעידן מדינת ישראל וההזדמנויות ההיסטוריות שהביאה לעם היהודי, הקביעה "אין תורה" עודנה בתוקף. אך אם נתבונן, אולי נוכל לראות ניצנים ראשונים להרחבת תחום הקדושה.

גידולו של ציבור בני תורה, עד למספרים שטרם נודעו (כנראה) בתולדות ישראל, מאפשר את עיסוקם של רבים בתורה ובחיים – במדיניות ובאומנות, במדע ובמשפט, בפוליטיקה ובניהול ערים גדולות בישראל. שנות פעילות מבורכות של בתי מדרש תוססים ומשגשגים הכינו רקע ייחודי ומעניקות נקודת מוצא נדיר – שלא התקיים בימי הרש"ר הירש – לחיבור בין השניים.

חרף המורכבות והקשיים, שמא אפשר לחלום, להרהר אפילו, על מצב שבו הדת והחיים – במובנים העמוקים של שני המונחים – "היינו הך"?

לוּ יהא שיחיש ה' את גאולתנו ואת פדות נפשנו, ויאמר די לצרותינו – במהרה בימינו.

3 תגובות
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר