אגודה אחת > צבא > קוראים לנו "גלדיאטורים" // יום הזיכרון של חייל חרדי

קוראים לנו "גלדיאטורים" // יום הזיכרון של חייל חרדי

במקום להתווכח על יום הזיכרון וחרדים. שלום סלומון מציע להיכנס יחד איתו אל החוויה האישית ביחידת הקבורה הצבאית. הטור שמשנה את זווית המבט.

 
| צבא | תגובה אחת

קוראים לנו "גלדיאטורים" היכן שאנו שוהים ריח עמוק של מוות מאפיל על כל חיות שבחוץ.

משמעות החידלון כל כך עמוקה במקום ההוא עד שאני מוכן להישבע בנקיטת חפץ שקול ציוץ הציפורים לא נשמע שם. גם חרקים יעדיפו לבנות את משכנם כמטחווי קשת מאיתנו. אנחנו אנשי יק"פ 156 אנשי הצללים של המוות המפואר. לא נראים על מסכי הטלוויזיה בעת הארונות נישאים עלי כתף. לא מרואיינים בשאלות "כיצד אתה חש לאור הנסיבות". למעשה איננו קיימים מחוץ לניירת אותם אנו ממלאים בקפדנות שורה אחר שורה. שם החלל. נסיבות המוות. אופן הזיהוי. טופס 246 ו248 לא אומר לכם כלום, אך לנו – הם כל עולמנו.

הימים ימים של קיץ, ריח של חופש מתובל בארומת מלחמה. הם יורים העזתים ואנחנו יודעים ביחידה שזה עניין של זמן. נוהג אני לומר לחברים שמתעניינים גם בימים אלו האם יש אופק מלחמתי, שכל זמן שאני בבית כנראה שיהיה שקט… אבל צו 8 מתדפק על ישותי ופעמיי הם דרומה. לא לראשונה ואם חכם עדיף מנביא אתחכם לי ולו לרגע ואומר שמן הסתם גם לא בפעם האחרונה. מתאספים אט אט החברים שקשר מוות איחד אותנו לכדי מקשה אחת בל תיפרם. יודעים שכלום לא בידינו, אנו נבצע את מטלותינו לכשנדרש, אך כעת המתנה. מתרגלים את התו"ל. מתעדכנים על מצב חברינו איש איש וענייניו. למי נולד ומי נפרד. מי העשיר ומי זקוק לישועה. חברים! מעבירים את הזמן איש איש בדרכו. זה בעסקיו וזה בקריאת ספריו. ההוא בטלפון 23 שעות ביממה והשני רק מחפש שקע לחבר את המטען של הטאבלט. מתלוננים על לינה משותפת של כ200 בני אדם באולם כדורסל ממוזג אך לא ממוגן בעוד המרגמות משגרות את פצצותיהן, אך יודעים שגורלנו שפר מול העומדים להיכנס לנגמ"שים והזחלמ"ים בכל רגע נתון. יום ועוד יום חולפים בעצלתיים בעוד הדרג המדיני עושה את שעושה, וזה מתחיל. כוחותינו בתזוזה. בינתיים ללא עיסוק, ושבת בפתח. אנחנו לא מאלו שמסתפקים במזון צה"לי בשבת. כולנו מקושרים ולכולנו יש חבר שמכיר חבר שמכיר… יהודה בעצמו בעל מאפייה דואג לכל ענייני החלות והמזונות ליחידה. משה משגיח כשרות במלונות אילת דואג שיפנקו אותנו במזון 5 כוכבים. יין משובח זורם כמים, כן כן, בבסיס צה"לי מוקפד. אנחנו לא חלק משום דבר. אין מי שייגע בנו. יש שטוענים שגם לצפות בנו מרחוק עלול להביא את המנחוס. כקשת בענן! אסור להביט!

שרים כולנו את שירי השבת איש איש את מזמורי עדתו. אוכל משובח כיד המלך ואווירה של מחנה נופש בתנאי שטח…

זה תופס אותנו בשבת בבוקר. חזרת הש"ץ של שחרית. קצת לפני פתיחת הארון לקריאת התורה. שני חללים מן השטח בדרכם אלינו. ואנחנו מתורגלים. יוצאים אט אט מבית הכנסת הממוזג והמפואר שבבסיס כאשר עיניי כולם מביטים בנו בצאתנו ועיניהם אומרות, הבנו! כמה סקרנים מנסים לדלות פרטים אבל אנחנו בונקר! מסיבות המוות של פייסבוק וווצאפ לא חדרו אלינו! נחלקים לצוותים. 2 במזכירות התא"ח 2 כתפים 2 מזהים ו2 כלבויניקים.

ממתינים כשעה והאמבולנס מגיע מהשטח. תקרית פאג'רו יקראו לאירוע הזה. אמוץ גרינברג בעל דרגה גבוהה ונהגו אדר ברסנו מטווחים על ידי טיל נ"ט לתוך הג'יפ והם כלים ברגע.

אנחנו ביחידה מוכנים, אבל יתר כוחות הצבא פחות… מהומה שקטה מסתערת על התא"ח שלנו. הקשל"א מגיע והוא רוצה עכשיו! לדעת את שמות החללים ולקבל זיהוי מתחילה מחלת הדלפת השמות שעוד ניתקל בה בהמשך המלחמה והוא חייב לעצור את זה כאן ועכשיו. מסבירים לו שזה לא עובד ככה. יש תהליך, מנסים לעשות זיהוי בהיכרות אישית וזה אומר להביא אנשים מהשטח בעיצומו של יום השבת ואף על פי שזה מותר הלכתית הדברים לוקחים מעט זמן. הוא משתולל! מצהיר שמעתה ואילך יישלח את החללים ישירות לצריפין. ואנו מגחכים בפנים, כי מה שהוא עוד ילמד אנו כבר מזמן שכחנו. אין מי שמסוגל לספק את העבודה טוב מאיתנו! הוא כבר יבין את זה ב50 יום הבאים וכשניפרד הוא יבכה על צווארינו!! הוא יראה רופאים שמגיעים לקבוע מוות במקרים שבשטח לא הספיקו לעשות מתעלפים, כפשוטו, אל מול פני המוות בעוד אנו עומדים כסלע איתן ומנקים אצבע אחר אצבע לצורך נטילת ט"א לביצוע זיהו במעבדה. הוא יראה אותנו נוטלים מגבונים לחים, צמר גפן ספוג מים, מגבות צהלי"ות ספוגי סליין, ובעזרתם מנקים בעדינות אין קץ פנים של חייל שהתלכלכו במהלך הקרב או בפיצוץ או סתם כי אין מקלחת בכל ג'יפ והוא שהה בשטח שבוע-שבועיים… לצורך זיהוי בהיכרות אישית על ידי מי מחבריו או מפקדיו. הוא יראה את הרצינות של כל חברי היחידה מהרגע שהטלפון האדום משמיע את צליל המוות המבשר על "משלוח" בדרך. הוא יראה, ויבין, ויתנצל בהמשך…

 

חיילים חרדים. צילום: נצח יהודה

חיילים חרדים. צילום: נצח יהודה

אני לעומת זאת מפתח לי שיגרה משלי שמופרעת מעת לעת בעיצומו של קרב.

רצה הגורל והצוות שלי הוא שקיבל את החללים הראשונים של המלחמה ואת החלל האחרון שלה, זאביק עציון. הקמב"ץ של קיבוץ נירים. אב ל5 בנות. נפל בתוספת הזמן של המלחמה.

כמו שאני זוכר את פניהם של הראשונים אזכור את פניו של האחרון וכל מי שהיו בתווך.

כל אחד ותעצומות גבורתו, כל אחד וחדלון מיתתו.

אזכור וכנראה שלעולם לא אשכח.

בשנים האחרונות אני נשלח על ידי הרבנות הצבאית לטקס המרכזי של יום הזכרון בבאר שבע בבית העלמין הצבאי לאמירת תפילת א-ל מלא רחמים. מידי שנה אני שראיתי את המוות פנים אל פנים, על כיעורו וצחנתו, על שגיונותיו ותעתועיו ויכולתי לו, לא יכול לו כשאני מביט מעל הפודיום הגבוה על עשרות אלפי בני האדם העומדים מתחת לכיפת השמים שרק יריעת ברזנט לראשם לצל, מסתיר דמעה סוררת כילד קטן. מבין שאין בית ומשפחה שאין בה מוות ושכול. מכל כיתת תיכון נפל לפחות אחד. כולם נושאים על כתפיהם את משא ייסורי יישוב ארץ ישראל. וכשזה נגמר ואני חוזר לביתי אני עובר בבני ברק… כלום! איזה יום היום? באסה שהחנויות סגורות! אנחנו לא עומדים בצפירה, מה פתאום לעמוד? אומרים תהילים! חוקות הגויים לא אצלינו! מלל רב מלא ברהב וללא צל צילו של מושג על כאב, על מוות, על ילדים בני 18 שאדמה על ראשם במקרה הטוב וריקמה אנושית במקרים רבים וד"ל. או אז אני מבין ששני עמים גרים פה בחבל ארץ קטן. ואני לא מדבר על פלסטינים וישראלים. אני מדבר על יהודים סוג אחד ויהודי סוג אחר. זה לא יבין את זה. אחד לא מסוגל להכיל את אבלו של האחר. מנהג היה לי לפני כמה שנים שכבר איני נוהג בו אך רשמיו מאז חרותים בי. ליל ט' באב לאחר הקינות, אני נכנס לרכב ונוסע לתל אביב. חייב לראות את הדיסוננס בין החוויה שזה עתה חוויתי בבית הכנסת שם ישבו יהודים וקוננו במר ליבם על עולם שהיה וחרב לו ומאמינים הם בכל נים ונים שבגופם שעתיד הוא לחזור אך על הגלות כרגע הם מתאבלים. והנה עשרה ק"מ משם אין אבל ואין נהי, עולם כמנהגו נוהג. ט' באב? מה זה? לפני 2000 שנה? מי זוכר… הביטו בנפשכם ותנסו להיזכר כיצד אתם חשים אל מול אלו שלא מכירים באבל היום הזה ומה אתם חשים כלפם. וכדי להבין את הפער נסו להבין שאבלם של המתאבלים היום על יקירם הוא אבל בן 0 עד 70 שנה… טרי טרי לעומת 2000 שנות גלות.

כפי שאמרתי שני עמים אנו פה.

חש אני חובה לומר את הדברים כהוויתם. ציבורים שלא מסוגלים להבין זה את זה, להשתתף באבלו האחד של האחר אין ביכולתם להתקיים כעם אחד. ההיסטוריה מלאה בכך.

תעשו לעצמכם את הטובה הזו וצאו ביום הזיכרון לטקס זה או אחר.לא בטלוויזיה ולא בסרטוני יוטיוב. פיזית. השקיפו מן הצד ותבינו דברים שלא תוכלו להבין לעולם אם לא תחוו זאת באופן אישי ופרונטלי. מה שקורה שם, דקות ספורות קודם הטקס, בחצי השעה של הטקס ומיד לאחריו לא ישאירו עין של איש ואשה יבשים. באחריות!

וט' באב? יש לי את התחושה שאם נראה יותר אנשים מהמגזר שלנו בבתי העלמין הצבאיים בעת הכאב הגדול הזה, בעתיד הלא רחוק יוכלו אלה משיינקין ודיזינגוף לנסות ולהבין את האבל הלאומי העתיק יותר.

לו יהי!

תגובה אחת
  • 01
    יוחנן
    2016/05/10 10:02

    פוסט מעניין מבעל תפקיד שלא מזדמן לקרוא את חוויותיהם. אנשים שנוגעים בשכול פיזית, שלא נדע.
    מעורר מחשבות


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר