אגודה אחת > חברה > חרדים ושינויים – שמרנות, התחדשות או התפרקות?

חרדים ושינויים – שמרנות, התחדשות או התפרקות?

 
| חברה | 4 תגובות

צפירת אזעקה נשמעה. קבוצת יהודים – שלימים תכונה יהדות חרדית – החלה להתכנס אל תוך מרחב מוגן, ל"תיבת נח". בחוץ התחולל והתהולל הסער, ובתוך המרחב החמים הסתתרה הקבוצה. במרחב בטוח זה היא התאוששה, התחזקה ופרחה.

ועתה, אל תוך התיבה בוקעים קולות חדשים, יש דורשים אותם לשבח ויש השומעים קול עַנּוֹת.

יש השומעים קול צפירת ארגעה. הם מביטים אל התחזקותה של החברה החרדית, מרכזי התורה השוקקים, שפעת הספרות התורנית, מערכות כשרות מהודרות, ארגוני חסד מגוונים, מנגנונים חברתיים ופוליטיים בעלי עוצמה. הם יוצאים אט אט מן המרחב המוגן – או שואפים לשנותו; מבקשים להם מרחב אחר, כזה שאינו בצל אותה אזעקה גדולה ומרה.

ויש השומעים צפירת אזעקה רמה. הם מביטים אל שוק הרעיונות והאפשרויות שהעולם החילוני מציע ובליבם דאגה, "מה יעשה הבן ולא יחטא", הם מצביעים על "פגעי הטכנולוגיה", "גזירת הגיוס", "פרצות הצניעות" ועוד. הם מסתכלים בעיניים קרועות מאימה על אחיהם היוצאים מהתיבה ותמהים, כלום סברתם שהסכנה חלפה לה? האין אתם רואים שהיונה טרם שבה ועלה זית טרף בפיה?!

ובתווך, יש השומעים מיני קולות בערבוביה. שומעים ותוהים אם זו תקיעה של שלום או שמא תרועת מלחמה. חלקם מתיישבים על סף התיבה, אחרים יוצאים ונכנסים בה.

וכרוז מכריז ואומר, "התיבה החרדית: ההתפרקות"…

 

 תסיסה, שינויים ותהליך בירור אידאולוגי במגזר החרדי

בסדרת הכתבות שפרסם אבישי בן חיים "חרדים: ההתפרקות" נטען שמבנה החברה החרדית מצוי בתהליך התפרקות וכי החברה החרדית צפויה להיחלש בצורה דרמטית. הסדרה זכתה לתהודה ולגל של תגובות מכל גווני הקשת.

השינויים שעוברת החברה החרדית – וקשה מאוד להתכחש לקיומם – מעוררים עניין מחוץ לחברה החרדית וגם בתוכה פנימה. ציבורים שמחוץ למגזר החרדי מבקשים להבין מה קורה ומה צפוי להתרחש בתוך הקהילה המרתקת שמבעד לחומות. האם בני הקהילה צפויים לצאת החוצה ולהשתלב, להיטמע או לשנות את פני החברה הכללית; או שמא הם יבחרו להעמיק את ההסתגרות.

גם בתוך המגזר החרדי קיים עיסוק לא מבוטל בניסיון להבין מה בעצם קורה פה. רבים מחפשים משמעות והגדרה לסיטואציה עמומה זו – במיוחד בחברה בה ישנה שאיפה להגדרות ברורות. ישנן קבוצות חרדיות שעסוקות בשאלות זהות ושייכות. הן מנסות לברר ולגבש את יחסן לחרדיות הקלאסית מחד ולישראליות מאידך. "ארגזים אידיאולוגיים" חתומים נפתחים ונבחנים מחדש, מחפשים פשר ואידיאולוגיה אקטואלית. לעומת זאת, קבוצות אחרות מהדקות את סוגרי הארגזים חזק יותר, מצמידות אותם אל חיקן לבל יותרו קשריהם חלילה, ומזהירים: זאת האריזה לא תהא נידונת, "כלה כמות שהיא". אלו ואלו חשים בתזוזות, אולי אפילו בתנועות טקטוניות והם מבקשים להן פשר.

בעקבות הסדרה התקיים לא מכבר יום עיון במכון "וון ליר" תחת הכותרת "חרדים: לקראת מעורבות או המשך התבצרות". בכנס הושמעו קולות שונים, מתוך החברה החרדית ומחוצה לה. בין הדוברים התקיים שיח מרתק ומפרה, אך נדמה היה כי מתחת לפני השטח שלטה לעיתים שפת מגדל בבל. ההקשבה לדיון בין הדוברים מחדדת את הפער בין שני העולמות, בין האופן שהחברה החרדית תופסת את עצמה, לבין האופן בו היא נתפסת במבט מבחוץ. בשורות הבאות אנסה להבהיר את התהליך החברתי הנוכחי תוך שאיפה להציב גשר שירכך את הפערים בין נקודות המבט הכה-שונות.

הטענות על "התפרקות" החרדיות

לדברי בן חיים, "החרדיות – כפי שאנחנו מכירים אותה – בהתפרקות". בעיניו זו "הכותרת של הפרק הנוכחי במסגרת הדרמה ההיסטורית של המאבק הפנימי המרכזי בתולדות עם ישראל בעת החדשה: מלחמת מאתיים השנים בין החילוניות והציונות לבין החרדיות".

הוא מנתח את מבנה החברה החרדית וקובע כי "על שלושה דברים העולם החרדי עומד… על התורה, כלומר על חברת הלומדים; על המרן, כלומר על שיטת ממשל שבמרכזה מרן שהחברה החרדית סרה למרותו ולמרנותו; ועל חומות הגטו שהחברה החרדית בנתה לעצמה".

לטענתו שלושת "מגדירי הזהות החרדית" מתפרקים. והוא מונה והולך "השבר הראשון הוא בבסיס, בשיטת הממשל החרדית: בשלטון המרנים. בהעדר שלטון רשמי נבנה – בחינוך אינטנסיבי – מעמדו של המנהיג: גדול הדור, המרן, שדעתו דעת תורה שהכל מחונכים לציית לה, בהכל, גם בעניינים שאינם הלכתיים מובהקים. השבר השני הגדול הוא במגדיר החברה החרדית כחברת לומדי תורה. והמאפיין ומקור הכוח השלישי של החברה החרדית היו חומות הגטו, שמנהיגיה בנו לעצמם וחסמו את ההשפעות מבחוץ, חומות שהאינטרנט והסמרטפונים מרסקים".

בן חיים מצביע על יחס אוהד יותר של בני החברה החרדית כלפי התנועה הציונית, ההשכלה והמודרנה בכלל; על קבוצות חרדיות בהן גברים יוצאים לשוק לעבודה מבלי שהדבר ייפגע במעמדם כפי שהיה בעבר. אלה ועוד מעידים להבנתו על היחלשות האידיאולוגיה החרדית. הוא מציג ביטוי דמוגרפי להיחלשות המגזר: עלייה בתופעת הנשירה וירידה במספר בעלי התשובה המבקשים להשתלב במגזר החרדי. הנתונים עליהם מסתמך בן חיים, שנויים במחלוקת ואינם מעניינו של מאמר זה. אני מבקש להתמקד במשמעות הטענה אודות התפרקות שלושת מגדירי החרדיות.

צילום: נצח יהודה

צילום: נצח יהודה

 

החרדיות מנקודת מבט חיצונית – תרבות מתגוננת

נקודת המוצא של בן חיים מחדדת את הפער העמוק בין השיח הרווח בתחום חקר החברה החרדית, לבין תפיסתה העצמית של החברה החרדית – בין מבט על החרדיות "מבפנים" לבין הצצה עליה "מבחוץ". במבט מבחוץ נתפסת החרדיות כחברה תגובתית – סגנון חיים שהתפתח בגלל תחושת האיום שהתעוררה ביהדות המסורתית לנוכח מפגשה עם העולם המודרני. לעומת זאת, במבט מבפנים נתפסת החרדיות כחברה המשכית – סגנון חיים ששואף להמשיך ולהחיות את המסורת היהודית האותנטית למרות ההשלכות הנובעות מהמפגש בין היהדות המסורתית למודרנה.

חקר החברה החרדית נשען במידה רבה על גישתם של ההיסטוריון יעקב כץ ותלמידיו. (קפלן ושטדלר, 2012)[i]. כץ ראה את  האורתודוקסיה כתופעה מודרנית לחלוטין – גרסה חדשה ליהדות שעיקר עניינה תגובת נגד למודרניות. הוא סבר כי "טענתם של האורתודוקסים שאין הם אלא מגיני היהדות האמיתית עתיקת היומין, היא בדיה". (שלמון, 2008[ii])

על פי גישה זו, החברה החרדית גיבשה את צביונה הייחודי מתוך תגובת נגד לשורה של אירועים שהתחוללו בעת החדשה. אירועים אלו זעזעו את הסדרים שרווחו בקהילות היהודיות המסורתיות בימי קדם, ערערו על הסמכות הרבנית והציבו חלופה אידאולוגית לחיי הדת. כך החל תהליך כרסום והתפוררות של מבנה החברה היהודית-מסורתית. בין ההתרחשויות המכוננות מוזכרות השבתאות וספיחיה, האמנציפציה, תנועת ההשכלה, המאבקים בין חסידים למתנגדים, התנועות הציוניות והסוציאליסטיות השונות, מלחמות העולם והשואה. אירועים אלו, לצד השפעות נוספות מצד החברה החיצונית, גרמו לנשירה המונית – בעיקר בקרב צעירים, אשר נטשו את אורח החיים המסורתי לטובת זרמים אחרים ביהדות ומחוצה לה. "טראומה קולקטיבית" זו יצרה חרדה מתמדת מפני השפעות חיצוניות של תהליכי חילון והיא שעומדת בבסיס הזהות החרדית.

ביאליק בשירו "לבדי", מתאר את כאב החברה היהודית-מסורתית לנוכח אבדן בניה: "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה; בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא, כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה… יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי, עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ. כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה – בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה… חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי, וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי: "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם, וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי…"

גישה זו שמה במוקד החרדיות את "תודעת האיום", עד כי נטען שגם כאשר אין בפועל איום, הרי שיהיו מי שימצאו או ימציאו אותו. על מצע זה התפתח חקר החברה החרדית באקדמיה. שתי התזות המרכזיות דרכן נבחנו תהליכים בחברה החרדית הן, "חבורת הלומדים" של הסוציולוג מנחם פרידמן ו"תרבות המובלעת" של ההיסטוריון עמנואל סיוון. שתי התזות הללו מצביעות על דפוסי התגוננות אל מול תחושת איום: היבדלות והתבצרות במובלעת תרבותית לצד מיסוד חברת לומדים מתוך שאיפה לשקם את שאבד (ליאון, 2014[iii]).

על פי תפיסה זו, החרדיות אינה המשך ישיר של היהדות העתיקה. אדרבא, באופן אבסורדי, החרדיות – שחרטה על דגלה את העיקרון "חדש אסור מן התורה" – היא בעצמה חידוש גמור. תפיסה זו עומדת בסתירה לתפיסה העצמית החרדית. החרדיות רואה את עצמה כמשמרת הגחלת ומעבירת הלפיד של היהדות הנצחית. צורת החיים החרדית, כמו גם פסיקת ההלכה נתפסות כמי שמשקפות את התורה בטהרתה, "כנתינתה מסיני", ללא כחל וללא שרק.

כשבן חיים מדבר על החברה החרדית, עונים לו חלק מהדוברים החרדיים "אתה לא מבין אותנו"; החרדיות שאתה רואה משם איננה החרדיות שאנחנו רואים מכאן. השאלה אינה "מי צודק". השאלה המשמעותית היא מי בכוחו להיות זה שהגדרתו תתקבל ותשפיע. כוחה של הגדרה להתקבל תלוי בשני פרמטרים, האחד – ההגדרה צריכה להתיישב עם הממצאים המדעיים והתפיסות החברתיות הרווחות; הפרמטר הנוסף הוא פוליטי – ההגדרה צריכה להשתלב עם הרצון והאינטרס של החברה לקבל אותה. כשאנחנו מתארים קבוצה חברתית, אנחנו לא רק מעתיקים את תמונת המציאות ומחליפים אותה למילים, אנחנו גם מגדירים וקובעים מה תהייה הקבוצה הזו עבורנו. כשאנו מתארים תופעה אנו גם מבְנים ומעצבים אותה. זו אחת המשמעויות של אמירתו המפורסמת של מישל פוקו "ידע זה כח". הידע זקוק לכח חברתי והוא עצמו מהווה כח שמעצב את החברה ושולט בה.

כאשר מנסים להבין קבוצה מנקודת המבט של הקבוצה החוקרת, לא זו בלבד שמסתכנים בהגעה למסקנות לא מדויקות, אלא גם משתמשים בכח של הידע באופן שנוטל מהנחקרים את הזהות הסובייקטיבית וממצב אותם כאובייקטים, או כ"אחר" (במונחיה של דה בבואר)[iv]. האופן שבו החרדיות מוצגת במבט מבחוץ, אינו מקובל על המגזר החרדי והאופן שבו היא מוצגת מבפנים אינו מקובל על התפיסה האקדמית. האם אפשר להציג תפיסה משולבת שתרכך במעט את הפער?

 

החרדיות מנקודת מבט עצמית-פנימית – תרבות הלכתית

אציע לראות את החרדיות כ"תרבות של הלכה" ולחקור אותה לאור האופנים שבהם היא מפרשת את ההלכה והאגדה ומתארגנת סביבם (דיין, 2015[v]). להלן אתמקד בהיבט אחד מיני רבים: היחס של החברה החרדית כלפי שינויים. ההתנגדות לשנות מהנהוג בעבר הוא אחד מהעקרונות הדומיננטיים של הגישה החרדית. עקרון השמרנות מנוסח בקביעתו ההלכתית של בעל ה"חתם סופר" לפיה יש לדחות שינויים ולו רק מצד עצם היותם חדשים. החתם סופר השתמש במטבע לשון – שנחרט על דגלה של החרדיות: "חדש אסור מן התורה". מדובר בקביעה הלכתית המושתתת על עקרונות דין "שעת השמד". בשעת השמד – כאשר יש מצב של איום על קיומה הרוחני של היהדות, ההלכה דורשת הקפדה יתירה ועמידה חסרת פשרות גם כלפי נוהגים שברגיל ניתן היה להתייחס אליהם בגמישות (בבלי, סנהדרין, עד).

מנקודת המבט המוצעת, סגנון התרבות החרדית הוא תוצר של פרשנות הלכתית להתרחשויות החברתיות שברקע; שרשרת האירועים והזעזועים המתוארת לעיל קיבלה התייחסות הלכתית ברוח דיני שעת השמד – לפחות בהקשר זה של דחיית שינויים מצד עצם חדשנותם והיצמדות למסורת כצורתה.

המונח "חדש אסור מן התורה" הוזכר בתשובות "חתם סופר" ביחס לשאלות הלכתיות. פוסקים חרדיים מאוחרים יותר שדנו בשאלות אלו, קבעו שהמצב החברתי שהיה בזמנם אינו מצדיק את הפעלת הכלל הזה ועל כן הגיעו למסקנות הלכתיות שונות. הנה כי כן, הפסיקה החרדית מכירה בכך שעקרון היסוד החרדי "חדש אסור מן התורה" הינו עיקרון זמני ודינאמי והוא יכול לפשוט צורה ולקבל צורה במקביל לשינויים במציאות. מדובר ב"הוראת שעה" כלפי סיטואציות חריגות.

הסתכלות זו מרחיבה את המבט על תפיסת הזהות החרדית: החרדיות היא אמנם מפנה ברצף ההיסטוריה של היהדות – כפי שמראה המחקר, אך מפנה זה הינו חלק בלתי נפרד משרשרת היהדות – כפי שטוענת החברה החרדית. הדרישה לעצב חברה על פי קודים מסוימים שתפקידם להגן עליה מפני התפוררות, מצויה בגנום של היהדות. זו פקודת פעולה למצבי חירום, פונקציה שמשולבת בתכנה הכללית של היהדות. מה עומקם של האתגרים הניצבים לפתחה של היהדות ומהם דרכי ההתמודדות עימם – זהו נושא הנתון בוויכוח בין הזרמים השונים ביהדות. אופן הפרשנות ההלכתית ותפיסת דרישות ההלכה על ידי הציבור החרדי לצד ההתארגנות סביבה – הוא זה שמגדיר את סגנונה הייחודי של החרדיות. "תודעת האיום" והתזות שבעקבותיה תרמו רבות לחקר החברה החרדית, אך תודעה זו היא רק אחד הרכיבים שמשפיעים על הפרשנות ההלכתית החרדית, ולכל הפחות כיום נחלש מעמדה ההגמוני כמאפיין המרכזי של החרדיות.

 

זרמים עכשוויים בחברה החרדית

בשנים האחרונות ניטש במגזר החרדי ויכוח עז וסוער סביב היחס לשינויים. הציר המרכזי עליו נסוב הוויכוח, סלע המחלוקת, האם ניתן לקבוע שיש היחלשות של "שעת השמד". אין השאלה אם "סכנת שעת השמד" קיימת או לא. שעת השמד אינה מצב סטאטי וגם "חדש אסור מן התורה" איננו מונח הלכתי דיכוטומי. "שעת השמד" ו"חדש מותר מן התורה", יושבים בשני קצוות הנדנדה והם מקיימים בניהם יחס הפוך, אם מלאה זו חרבה זו. היחס מתרחש על פני רצף: ככל שהקהילה תזהה עוצמות נמוכות יותר של סכנה, כך היא תאפשר רמה גבוהה יותר של שינויים וחדשנות.

ישנן שתי מגמות עיקריות בגישה החרדית כיום. שיטת "כנס רגליך" שואפת לשימור ולהתכנסות. לעומתה שיטת "פזר רגליך" חותרת לשינוי והתחדשות. שני הצדדים מודעים לקיומם של אתגרים ואפילו סכנות לצביונה של היהדות החרדית, שניהם גם מודעים להתבססות והתעצמות הקהילה. אך בניהם קיימת מחלוקת עקרונית ומציאותית – האם יש פיחות במצב המוגדר "שעת השמד".

הזרמים החדשניים טוענים בין השאר שטקטיקות ציבוריות שפעלו יפה בעבר – בעוד הציבור חש בסכנה רוחנית והיה חדור תחושת שליחות – אינן יעילות כיום. לדידם, יש לפתח דרכי התמודדות מותאמות, לרבות אידיאולוגיה אקטואלית. ואולם, יש הטוענים כי ניסוח אידיאולוגיה סדורה לגישת הקול החדשני, תחליש אותו, שכן שינויים בחברות שמרניות מתאפשרים הודות למודעות נמוכה אודות קיומם.

המתח בין כוחות שימור לכוחות שינוי מאפיין כל פרט וקבוצה באשר הם, ואולם השינויים והאתגרים שפוקדים את החברה החרדית מציפים את המתח בין מגמות אלו ביתר שאת. מדובר במצב עדין, "מרוץ צמוד" בו האיזון בין המתמודדים יכול להיות מופר בנקל. כפועל יוצא, לאירועים שונים יכולה להיות השפעה החורגת מגודלם הריאלי. רבים מהאתגרים הרוחניים-חברתיים העומדים בפני המגזר החרדי מתנקזים להקשר זה והם מחדדים את תחושת הסכנה ומחזקים את הקול השמרני.

מנגד, ישנם גורמים שמחזקים את הקול החדשני: התבססותה הממסדית והדמוגרפית של החברה החרדית; השפעתה של יהדות המזרח שבאה עם מטען תרבותי שונה – לרבות יחס מקבל אל הסביבה התרבותית שלה ותודעת איום מופחתת; השפעתם של חרדים מחו"ל ובעלי תשובה, ועוד.

 

המשמעות של השינויים בחברה החרדי

החברה החרדית עוברת שינויים ניכרים, אך מוקדם מכדי להעריך האם הם נובעים משינוי עומק בתפיסת הסכנה שעמדה בראשית התפתחות הסגנון החרדי, או שמא מדובר בסדרת אילוצים הסתגלותיים. (המרחק, אגב, אינו רב). שאלה זו נמצאת בעין הסערה במגזר החרדי. אם נחפש השראה היסטורית, נראה כי גם בתקופת "שלהי השמד", כשעול השלטון הרומי פחת, אך לא בטל, נחלקו חכמי ישראל כיצד לאפיין את התקופה והאם ניתן לקבוע כללי התנהגות והתייחסות שונים[vi].

נניח לצורך הדיון שבן חיים צודק בטענתו שישנו שינוי בשלושת "מגדירי החרדיות": "שלטון המרנים", "חברת הלומדים" ו"חומות ההיבדלות". מה משמעות הדבר?

אם אנחנו תופסים את החרדיות הישראלית כתוצר-סוציולוגי של המאבק מול ההשכלה (לפי אסכולה אחת) או כתוצר של ההתמודדות מול התנועה הציונית (על פי אסכולה אחרת), הרי שהיחלשות מגדירי החרדיות משמעה תחילת כיליון "העצמי" של החרדיות. אם החרדיות אינה אלא סך "מגדירי החרדיות" הללו, הרי שהטענות של בן חיים נוגעות בציפור נפשה של החרדיות.

ואולם, אם אנחנו תופסים את החרדיות כתפנית-הלכתית שהינה חלק ממסע היסטורי ארוך, הרי שהיחלשות שלושת המגדירים הללו אינם אלא בבחינת "חזרה לשגרה". אמור מעתה: צניחת טמפרטורה הצריכה להתעטף במעיל עבה, ועלייתה בחזרה מאפשרת לבישת סריג.

על פי פרדיגמת "תודעת האיום", כשיש עוררין על תפיסת הסכנה, יש איום על המלך; על פי הקונספט של "תרבות ההלכה", ערעור כזה מעמיד בספק את קיומו של כלי-משני בלבד, רץ או טורה…

שלושת "מגדירי החרדיות" לא הומצאו על ידי החרדים, הם היו קיימים בהיסטוריה היהודית-מסורתית בהיקפים וברמות שונות. החרדיות רק הדגישה, העצימה והרחיבה אותם: מצב החירום הצריך הנהגה ריכוזית, תורה בלא עבודה והפרדת קהילות. אם צודק בן חיים שכעת החברה החרדית פחות מדגישה את שלושת המאפיינים הללו, אין הדבר מוליך בהכרח למסקנה שהציבור החרדי מתפרק מערכיו, ייתכן שהשטח-החרדי מכיר בהתבססות של עצמו ובוחן מחדש את הרלוונטיות של הוראת השעה שניתנה בעת סכנת השמד. זה יכול להתבטא בביזור ההנהגה, באפשור שילוב תורה ועבודה וביתר-פתיחות כלפי הקהילות הסובבות, והיו דברים מעולם, גם בקרב קהילות חרדיות.

 

לסיום

הציבור הכללי נוטה להבין את המגזר החרדי מתוך פרדיגמת "תודעת האיום", לפיה המאפיין הדומיננטי של החרדיות הינה חרדה מפני השפעת החילוניות. מנקודת מבט חרדית עכשווית, תודעת האיום היא רק אחד ממאפייני החרדיות, אך לא הראשי. הוצע להבין את החרדיות על פי מודל "תרבות ההלכה" לפיו החרדיות היא קבוצה שמתרכזת סביב כתבי הקודש ופרשנותם באופן הייחודי לה.

אחד ההיבטים של המשגה זו עוסק ביחס החברה החרדית לשינויים. המאמר מציג את "תודעת האיום" כמונח הלכתי שהינו חלק ממושג רחב יותר, "תרבות ההלכה". הויכוח הניטש כיום בקרב המגזר בין זרמים הדוחפים לשימור לזרמים החותרים לשינוי, הינו למעשה שיח הלכתי-חברתי סביב הרלוונטיות של "שעת השמד" במציאות הנוכחית – בין השאר לנוכח התבססות הקהילה החרדית.

על פי גישת "תרבות ההלכתית" יש לבחון מהם הדרכים שההלכה (והאגדה) מציעה ביחס לקבלת שינויים; כיצד היא מאזנת בין ערכי שימור לערכי שינוי; מהם דרכי תפיסת שינויים בחברה החרדית והאם ניתן להגדיר מאפיינים ייחודיים לפרשנות ההלכתית-חברתית החרדית – אלו עניין לדיון נפרד.

בקליפת אגוז, כשבוחנים את החרדיות כ"תרבות של הלכה", קשה להתעלם מיכולת ההסתגלות וההשתנות המוטמעת בהלכה, וממילא גנוזות גם בעומק השיתין של החרדיות. אפשר להביא לכך דוגמאות מתהליכים שהתרחשו בחברה החרדית כמו הקמת "בית יעקב" ושינויים במעמד האשה, אולם אל לנו להביא ממרחק לחמנו. החרדיות מעצם קיומה היא סמל להתחדשות והסתגלות – ובזה צדק יעקב כץ. הנה כי כן, על אף המעטה השמרני, ההשתנות וההתחדשות אינה זרה לצופן הגנטי של החרדיות.

וכאן הבן שואל: כשאדם עובר משלב ילדות לשלב נעורים, האם נכון לומר שהילדות שלו "התפרקה"? ואולי יש להציג את השאלה בכיוון הפוך, האם המעבר של בנג'מין באטן מזיקנה לנעורים תוגדר כ"התפרקות"?

[i] קפלן,ק ושטדלר, נ (2012). פניה המשתנות של החברה החרדית בישראל: מהישרדות לנוכחות, התחזקות וביטחון עצמי בתוך: (עורכים: קפלן,ק ושטדלר, נ) מהישרדות להתבססות : תמורות בחברה החרדית ובחקרה. מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד: רעננה.

[ii] שלמון, י (2008). תפישתו של יעקב כ"ץ את האורתודוקסיה – המקרה המזרח אירופי (עורכים: ברטל, י ופיינר, ש) היסטוריוגרפיה במבחן – עיון מחודש במשנתו של יעקב כ"ץ. ירושלים: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי.

[iii] ליאון, נ. (2014). מסורת, אידיאולוגיה ורפלקטיביות במחקר החברה החרדית בישראל. הרצאה מיום  13.10.14 שנמסרה בכנס שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בנושא "חרדים בחברה משתנה – כלכלה, תעסוקה וצבא". סוכם ע"י קפלן, ק.

[iv] קרנצלר, מ. (2016). התפתחותם של מחקרי-מדיניות אודות החרדים בישראל. כתב עת לחקר החברה החרדית, כרך 2

[v] דיין, ח. (2015). כשהתנגדות לטיפול עטופה בטלית – אתגרים בטיפול בנוער חרדי. אפשר, 04/15. http://www.imc.org.il/wp-content/uploads/2016/02/%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8-%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99-%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9F.pdf

[vi] ראו הלוי, י. (1918). דורות הראשונים, חלק א, כרך ב, עמוד שסח; אלון, ג. (תשל"א). תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק ב עמוד 50. הקיבוץ המאוחד. בבלי שבת לג ע"ב; ראש השנה יח ע"ב; בבלי חגיגה ה וירושלמי מגילה א,א והגר"א בשו"ע או"ח תקנ, ב.

4 תגובות
  • 01
    בצלאל כהן
    2016/04/26 18:04

    מאמר מצוין!
    ואלו הירהוריי בעקבותיו http://betochami.blogspot.co.il/2016/04/blog-post_26.html


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 02
    יהודי
    2016/04/28 07:40

    מאמר נפלא!
    שתי הערות:
    האחת: מהמאמר עולה שהטענה שאיתה מתמודד הכותב היא טענת התפרקות/השתנות החרדיות, בעוד שמלוז הדברים נשמע שהחברה החרדית לא חשה עצמה בתהליך כזה, אך האם היא לא בעיצומו מבלי להכיר בכך?
    השניה:
    בנוגע לטענת ״תרבות ההלכה״, מזדהה עם הדברים. אך לתחושתי, התרבות החרדית ,בעיקר כחוייה פנימית ולא רק כצורת התנהגות הנדרשת על פי הלכה, מתעצבת פחות על ידי גדולי ומושגי הלכה, אלא יותר באמצעות: משגיחים מוסריים, אמצעי תקשורת קהילתיים,הווי ומוסכמות חברתיות, סוכני פיקוח. לגורמים אלה, שבהחלט מקיימים מתאם עם התרבות ההלכתית שציין הכותב , אך יש להם גם קיום עצמאי משלהם , הייתי מציע אולי לקרוא ״תרבות הקהילה״.
    אני סבור שגורמים אלה הם המבחינים ביחודיות היהדות החרדית של ימינו לעומת היהדות ההלכתית ההיסטורית.
    בגורמים אלו קיימת ההתפתחות (שאולי אפשר לקרוא לה ההתבגרות) המשמעותית ביותר.
    והם אלה שמשפיעים בסופו של דבר על הלך הרוח וההתנהגות החרדית.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 03
    חיים דיין
    2016/05/03 16:55

    שלום איש יהודי
    על ראשון ראשון
    החברה החרדית עוברת שינויים. זו עובדה. איך היא מפרשת אותם, זה צריך לחקור. בגדול ניתן לשער שישנן כמה מגמות: יש כאלה שמודעים לשינויים ורואים אותם כהתפתחות ולכן מעודדים אותם; יש כאלה שמודעים לשינויים ורואים אותם כהתפרקות ולכן נלחמים בהם ויש כאלה שפשוט מתהלכים בארצות החיים, זורמים עם הסחף, מה שנקרא "מכת הרוב"
    לעניין מודל תרבות ההלכה
    בוודאי שיש הרבה סוכנים תרבותיים כפי שאתה מפרט, גם הורים הם סוכני תרבות וזה נכון לגבי כל חברה. כשמחפשים "מגדיר" תרבותי, אין הכוונה לצינורות דרכם זורמים הערכים התרבותיים, אלא ליסוד הבסיסי שמניע את התרבות – לנקודה הארכימדית, מקור הנביעה.
    אפשר כמובן לטעון שחברה מסויימת מתרכזת סביב אמצעי התקשורת שלה והתקשורת היא לוז התרבות. (דהיינו שהתקשורת אינה אמצעי אלא התרבות בעצמה), אני לא חושב שזה נכון לגבי החרדיות, ובכל אופן לדעתי מנקודת מבט זו לא רואים תמונת החברה החרדית במלואה. ההבחנה שלך מעניינת מאוד, קימי קפלן עסק בהבדל בין חרדיות אידיאולוגית-מוצהרת-אליטיסטית, לבין חרדיות עממית וטען שיש פערים מהותיים בין השניים. בזה עוסק ספרו המרתק "בסוד שיח"
    אני מבקש לטעון שהיסוד הבסיסי ביותר של התרבות החרדית הוא התארגנות סביב כתבי הקודש. יכולים אנשי הלכה לא חרדים לטעון שהם מבינים אחרת את ההלכה. זה לא העניין, העניין הוא שהחרדיות היא פרי של שיש שיח מתמיד עם ההלכה והתורה בכלל. שיח זה הוא שמנחה במישרין ובעקיפין את ההתארגנות החברתית.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 04
    יוסף חיים
    2016/12/26 11:42

    בתור אחד שגדל בחברה זו נהינתי ליקרא מאמר מדויק ומושקע זה!!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר