אגודה אחת > אחריות ציבורית > תעשה הכל, אבל בלי טיפת אידיאולוגיה!

תעשה הכל, אבל בלי טיפת אידיאולוגיה!

מתי הורוביץ קובל על אובדן הדיון לאמיתו של דבר. אסור לדבר על (אי) הצורך ב"חזרת הש"ץ", אבל מותר לחמוק ממנו מטעמי פרנסה.

 
| אחריות ציבורית | 15 תגובות

השבר האידיאולוגי הפוקד את יושבי הבית המדרש מביא למצבים אבסורדיים, אסור לשנות שום דבר על בסיס "נכון / לא נכון" אבל מותר לשנות הכל מתוך סיבות חיצוניות. הרשימה ארוכה אבל אפשר לתת כמה דוגמות:

אם יטען מישהו שבדור שלנו שכולם "בקיאים בתפילה" – אין צורך ב"חזרת הש"ץ" – לא יאבו שמוע לו, ואם יבקש לוותר על פסוקי "ובא לציון" מטעמי מלמול חסר כוונה – יסלקו אותו מעל כל במה.

אבל אם יעשה זאת משום שממהר – יסלחו לו, ואף יאשרו לו.

או מי שיבקש לפתוח ישיבה המשלבת לימודי חול מתוך טענה "שכך ראוי" – אזי יחרימו אותו ויבקשו ממנו להסיר את השם "ישיבה", אבל אם יעשה את אותה פעולה מבלי לטעון שזה "נכון" אלא לצרכי פרנסה או טיפול בנושרים – פתאום מותר יהיה להצמיד את השם "ישיבה" – למוסד שלומדים אנגלית, ספורט ומוזיקה.

אם תבוא אשה ותרצה להיות "ראשת ישיבה" מטעמי "שוויון נשי" – היא תחטוף בגיזרה הציבורית, אבל אם היא תמסור שיעורי תורה לצרכי פרנסה בעלמא, יניחו לה.

כמובן, ההיגיון מאחורי התנהלות זו היא פשוטה והגיונית: יש דברים שאין ראוי לעשותם "לכתחילה" אבל הם מותרים מן הדין "בדיעבד", כך שהצדקת הפעולה מבחינה "אידיאולוגית" יש בה טענת "לכתחילה" שכך ראוי לעשות, ולכן יש להתנגד אליה, אבל אם הדבר נעשה מסיבה חיצונית יבשה, כגון פרנסה – אזי ניתן להתיר זאת בדיעבד ולהחליק את הדברים ב"הסכמה שבשתיקה".

הבעיה היא שהתנהלות כזו יוצרת מצב אבסורדי, שבמקום לדון לגופו של ענין ולפעול על פי הראוי – נוצר חשש איום מפני כל תזוזה, עד כדי דיוק ב"מיקום הלוגו שעל גבי המגבעת", ואילו מטעמי פרנסה וקושי גשמי הדברים הופכים למותרים ומשתרשים בציבור.

התוצאה היא שבר אידיאולוגי, משום שנוצר פער גדול בין תחושת הצדק, המצפון והיושרה – לבין מה שמוצג כדרך אידיאולוגית ראויה. אנשים לא מבינים בשביל מה יש "חזרת הש"ץ" אבל אסור לדבר על זה. ישיבה עם לימודי ליבה הופכת לסוג ב' עד מוקצית מחמת מיאוס – ולמרבית הנוער אין פיתרון אמיתי של עבודת ה' בשמחה – על פי הכישורים בהם ניחונו.

בוגרת סמינר ממוצעת יודעת הלכות שבת ו"דינים" טוב יותר מבעלה, אבל אסור לכנותה כ"תלמידה חכמה" ואסור לה לשאוף ליותר מזה.

הפיתרון לבעיה זו היא לשוב לדון לגופם של דברים, לדבר על "האמת" ועל ה"נכון / לא נכון", על בירור תורני מעמיק שעשוי לשנות את פני ההתנהלות הציבורית, ועל התרת כל פעולה המותרת על פי התורה מבלי לחשוש חששי חששות – משום שכידוע אין לדבר סוף, ויעידו התפלגויות גופי הכשרות שמתפצלים שוב ושוב משום שכל גוף טוען שהוא חושש יותר מחברו.

ועד אז? אל דאגה, אפשר לעשות הכל – רק בלי לטעון "אידיאולוגיה".

15 תגובות
  • 01
    יסמין
    2016/03/12 23:57

    שאלת תם –
    לאור האמור לעיל, אשמח לדעת – מה ההבדל בין הציבור החרדי המתחדש לבין הציבור הציוני-דתי, במישור האידאולוגי?
    אולי גם ביחס כלפיהם יש התנהלות ציבורית שמקורה בתודעה אידאולוגית שגויה?


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • מתי הורוביץ
      2016/03/13 00:00

      ברור שצריך לדון בכך מחדש, במיוחד לאור ההתפצלות לכמה זרמים, שחלקם שייכים למטריה החרדית המתייחסת לתורה כמרכז החיים.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
      • יסמין
        2016/03/13 00:20

        א. אפשר להניח כי ההתייחסות לתורה כמרכז החיים הנה עדיין נחלתם של אלו שלמדו בישיבות/סמינרים וחיו עד גיל בוגר חיים חרדיים "רגילים". יתכן שילדינו ונכדינו שילמדו בישיבות המשלבות לימודי חול או בסמינרים המשלבים לימוד אקדמי וכו' וכו' – יחיו חיים שונים. א"א לחזות מה יהיה בדור הבא. אני רק מניחה שהתוצאות תהיינה דומות למה שקורה היום בציבור הציוני-דתי, אולי בפיגור אופייני של עשור (והאינטרנט רק מאיץ תהליכים…)
        ב. מה שתיארת במאמר מתאר תמונת מצב של עשייה תועלתנית והישרדותית. רוב הסוגיות, כולל החינוכיות, נפסקות על פי רוב כשאלות כלכליות של רווח מול הפסד – מתוך רצון להפסיד כמה שפחות. לאבד כמה שפחות אנשים. באווירה כזו אין מקום לדיבורים על צדק ואמת. אא"כ מדובר בנוער נושר…


        מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
        הגב
  • 02
    שושנה
    2016/03/13 00:18

    על מה לדון? יש הלכה ברורה. בדאוריתא מחמירים, בדרבנן מותר להקל במצב ספק, צרכי שלום וכבוד האדם, מנהג לא מפריע אם הוא אינו מפריע… לקיים מצוות (לא "לעשות חיים"). אם ה"תבלה" הזאת מול העיניים – הכל פשות וכבודה של אידאולוגיה במקומו מונח.
    אולי במקום "מה יחשבו עלי" צריך להזיז דגש על "מה יחשוב עלי בורא עולם".
    חזרת הש'ץ – תקנת חז'ל עד כמה שאני יודעת, ואי-אפשר לבטלה בלי סנהדרין הגדול בחכמה ובמנין מזה שתיקנה.
    ולאשה אסור להיות ראש ישיבה ("מלך… ולא מלכה") ולא אסור למסור שיעורים בתורה, אפילו בתשלום (לגבר כן אסור).


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 03
    שושנה
    2016/03/13 00:21

    "על מה לדון" – כוונתי למאמר ולא לתגובה


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 04
    מצדרביעי
    2016/03/13 16:34

    שושנה,

    אני לא חושב,

    שבמצב היום- שבהרבה מניינים[ בפרט בשטיבלך],

    מתקיימת ההלכה- שצריך 10- שיכוונו- לברכות החזן,

    וודאי- שקשה למצוא מקומות- שלא מדברים בשעת חזרת הש"ץ,

    האם לא יצא שכרו בהפסדו?

    תופעה זאת, היא גם- לדעתי-

    תוצאה של מה שמתי מדבר,

    שמציבים רף רשמי גבוה, ולא בודקים אם הוא הגיוני,

    מתאים למציאות, וכו'.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
  • 05
    שושנה
    2016/03/14 14:37

    תפילה בציבור – זה רק לכתחילה, מי שלא מצא ציבור הראוי לשמו מותר לו להתפלל לבד וכך גם "להתפטר" מחזרת הש"ץ.
    אבל לדבר על ביטול חזרת הש"ץ בתפילה בציבור – זה כמו לדבר על ביטול איסור חלב נוכרי, תערובת חמץ בפסח ו כו'.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
    • יסמין
      2016/03/14 14:55

      לענ"ד הדיון אינו הלכתי.
      ההיצמדות לנושאים ההלכתיים בלבד רק מחזקת את טענת הכותב – שהדיון הציבורי במכלול נושאים נידון רק דרך פרספקטיבה הלכתית, שהפכה להיות אבן הבוחן להתנהלות הציבורית-חרדית.
      שכחנו שאחת המצוות היא "ועשית הישר והטוב" – רק כך לא נהיה נבלים ברשות התורה. הישר והטוב משתנים לפי התקופה, הזמן והמקום.


      מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      הגב
      • שושנה
        2016/03/14 16:37

        אם הבנתי נכון, את תואנת (וגם הכותב), ש"יש הלכה – ויש מציאות, ואנחנו בתוך המציאות".
        אפשר להסכים עם זה למחצה בלבד, שתורתינו חשבה על זה והתקינה מושג "סנהדרין" שאמור להתאים הלכה למציאות.
        אבל בזמנינו אין סנהדרין, ויש לזה סיבות. גדולי הדור של זרמים שונים לא מוכנים לנהל דיון משותף ולפסוק לפי הרוב.
        במצב כזה אין לנו זכות לנהוג לפי "הישר והטוב", כי זה יתנגד עם "ועשיתה ככל אשר יורוך" (הסנהדרין האחרון).


        מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
        הגב
        • יסמין
          2016/03/14 19:19

          ועשית הישר והטוב – חובה של חשבון נפש על כל אדם, לפי שיקול דעתו והשכל שהבורא נתן לו. כפי שאני מבינה, זו לא מצווה שקשורה לסנהדרין.


          מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
          הגב
          • שושנה
            2016/03/14 20:49

            רק בנושאים שלא נוגעים להלכה.
            הנושאים שמוזכרים במאמר כן נוגעים להלכה.


            מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
      • שושנה
        2016/03/14 16:43

        וחוץ מזה, מה עוד יכול להיות "אבן הבוחן להתנהלות ציבורית-חרדית", חוץ מהלכה – כלומר, רצון הבורא?


        מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
        הגב
        • יסמין
          2016/03/14 20:40

          קצת קשה לענות לכזו שאלה בכזו פלטפורמה (שהולכת ומצטמקת מתגובה לתגובה : )
          אבל בקצרה – נראה לי שאין שום סתירה בין הלכה לבין דיון מפוכח ובריא וקבלת החלטות בשלל נושאים, שכל אדם פרטי אמור להחליט בהם בעצמו. כמו"כ, חלק גדול מההכרעות הציבוריות קשורות לחששות בענייני הנהגות שונות, שאין להן קשר להלכה. ובמאמר לעיל יש כמה דוגמאות טובות לכך…


          מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
          הגב
          • שושנה
            2016/03/14 21:23

            בקשר להכרעות הלא-הלכתיות
            (ואפילו נוגדות להלכה), כגון איסור
            לימודי הליבה, אני מסכימה בהחלט,
            אבל הדיון שלנו לא ישנה בזה
            הכרעות, שלא מתקבלות על-ידינו.
            בקשר להחלטות של אדם פרטי,
            כגון גדרי צניעות (מעבר לבסיס
            הלכתי) ושימוש באינטרנט, אפשר
            לדבר ולנהל דיון, אבל לא זה כוונת
            מחבר המאמר.
            כוונתו, כפי שהבנתי – דיון על שינוים
            בהתנהגות "לפי שעה" בלי להבדיל בין התנהגות הלכתית להתנהגות של "ככה
            עושים אצלינו".
            יש סיכוי שטעיתי, אבל ככה זה הרושם.
            הלכתית להתנהגות


            מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
  • 06
    חיים
    2016/04/01 14:00

    חוקר החברה החרדית, קימי קפלן, בספרו "בסוד השיח החרדי" מתאר בפרוטרוט את המצב הזה: הוא מראה כיצד ישנו פער משמעותי ושיטתי בין "הרצוי" החרדי המוצהר, לבין "המצוי" בשטח במגזר החרדי, במגוון תחומים
    מה המשמעות של זה? האם, כדברי הכותב, צריך לשאוף לצמצום הפער הזה? אולי הוא יוצר תחושת זיוף? ואולי דווקא זהו פער מפרה ששומר על רמתה הרוחנית של הקהילה? ומה האפשרות לאחרת, "לכתוב כתובה" לפרקטיקה הנהוגה בשטח?
    מעניין לחשוב, אבל קודם נכיר במציאות.. בקיומו של הפער..


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    הגב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר