אגודה אחת > תורה > איך חוזרים לבית המדרש?!

איך חוזרים לבית המדרש?!

אליהו לוי נוגע בשאלה הכואבת והעמוקה – למה קל לעזוב את בית המדרש וקשה עד בלתי אפשרי לחזור אליו?!

 
| תורה | 5 תגובות

בעולם היהודי-תורני לימוד התורה הוא ערך עליון. בכל יום אנו אומרים "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" ואף אם ישנם כאלה שאינם מצליחים להקדיש את כל עיתותיהם ללימוד, מחמת עול הפרנסה ושאר טרדות החיים, עדיין העיסוק בדברי תורה תופס בעולם הערכים שלהם מקום של כבוד, אולי אפילו בכורה.

בעולם הליטאי, בו גדלתי, מיטב שנות הנעורים של האדם מוקדשות ללימוד תורה וכיום מסלול החיים הטבעי של בן-ישיבה הוא הקדשת החיים כולם, מילדות ועד זקנה, להוויות דאביי ורבא. גם אני הקטן התחלתי את דרכי במסלול הרגיל של הלימודים התורניים – ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, ואף הפלגתי בשנות לימודי בישיבה והגעתי עד מדרגת "אלטער-בוחר" שבע ימים. בשלב מסוים החלטתי כי ברצוני לרכוש לעצמי אומנות, כדי שבבוא היום אוכל לפרנס את משפחתי בכבוד. אמנם, גם אז לא עלה בדעתי לזנוח כליל את לימוד התורה ובדעתי עמדה המחשבה לבקש "אומנות קלה ונקיה" בה אוכל לשלב את עסק הפרנסה יחד עם העיסוק העיקרי במשנה ובגמרא. אלא שכאשר מפליג אדם מבית המדרש, לא קלה הדרך חזרה. כך נוכחתי לדעת בעצמי, והתבוננות קלה סביבי לימדתני כי המקרה שלי איננו יוצא מן הכלל, אלא זהו דפוס קבוע המצוי אצל בני ישיבות – כיוון שעזב אדם את בית-המדרש, ותהיה הסיבה אשר תהיה, אין הוא חוזר אליו על נקלה. על תופעה זו וסיבותיה ברצוני לדבר.

אם להיות כנה, כבר בימי שבתי בבית-המדרש לא הייתה דעתי נוחה בעיסוק המתמיד בתחום הצר של הלימוד הישיבתי. נכון אמנם כי באופן עקרוני לא מבחינים בעולם התורה בין סוגיה לסוגיה ולא אומרים "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה", אלא שדבר זה מתקיים רק להלכה. למעשה, כולנו יודעים כי בית המדרש הישיבתי עוסק רק במבחר צר מאד של סוגיות, וגם בהם דרך מתודה מסוימת של שיטת הלימוד הישיבתית. אני מכבד ומוקיר מאד את שיטת לימוד זו, עליה גדלתי, אלא שמוכרחים להודות כי שיטה זו על יתרונותיה ממצה את עצמה כעבור זמן מה. במקרה שלי, כבר בשנתי השלישית בישיבה הרגשתי כי דרך זו הגיעה אצלי למיצוי, רכשתי את הכלים שהיא מעניקה ומעבר לכך היה זה חסר טעם להמשיך ולהתפלפל בגדרי ספק ספיקא ב'פתח פתוח' או בהגדרות הקדש ובעלות ב'תקפו כהן'. הדיון בעניינים אלו מיצה את עצמו מבחינתי, על אף שבהחלט חיבבתי את המו"מ הישיבתי ואת ההעמקה בהגדרות מופשטות.

אם נרצה לכנות בשם את התחושה שלי, נוכל לומר כי הרגשתי בעיקר חוסר תוחלת בדיונים אלו. היה נדמה לי כי דיונים אלו הם עקרים ואינם מוליכים לאף מקום. אז אולי בשלבים מסוימים של התפתחות האינטלקט הם נחוצים לשם הקנית כלי חשיבה וביקורת, אך מעבר לנקודה זו הם הופכים למיותרים, במקרה הטוב, ומביאים לידי עקמימות המחשבה וניוונה, במקרה הגרוע.

באותם ימים לא עלתה בדעתי כלל אפשרות של יציאה מבית המדרש ולימודים אקדמיים היו הרחק הרחק מחוץ לאופק המחשבה שלי. השאלות שהעסיקו אותי ובהם דנתי עם חברי היו פנים-ישיבתיות לחלוטין: האם סברותיו של ראש ישיבה פלוני הן עקומות, או שמא הוא חושף עומק חדש בסוגיא? האם שאיפה ל"הבנה" טבעית ואנושית של סברת האמוראים היא בגדר דרישת "טעמא דקרא"? האם דווקא שיטת בריסק של הצבת "גדרים" אנליטים ללא הבנה, או שמא יותר "ר' שמעון שקופ"? ומפה לשם התחלתי לחפש אחר דרכים נוספות ללימוד.

בית מדרש

 

 

את חיפושי התחלתי מקרוב, ממסורת אבותי, מתורתו של אבי ומבית מדרשו של ר' גדליה נדל, המעניק דגש להבנה ולטעם ולהתחקות אחר השורש המקראי של ההלכות. משם התוועדתי לר' לייב מינצברג ובית מדרשו ולעוד טיפוסים כאלו ואחרים שמאתגרים במקצת את שיטת הלימוד הישיבתית המיינסטרימית. תוך כדי כך, הבנתי כי ראוי גם להעמיק בעולם ההגות ולהעשיר את ידיעותי בתחומים נוספים, הכל, כמובן, במסגרת אוצר הספרים של ישיבה ליטאית טיפוסית. וכך התחלתי לקרוא באופן אינטנסיבי ספרי הגות ומחשבה, ממהר"ל ורמח"ל ועד ספרות המוסר של ישיבות ליטא, ממורה נבוכים וכוזרי ל'אור ה", כתבי רמב"ן ואפילו פירושי רלב"ג. בהמשך, גילתי גם ספרים שאינם באוצר הספרים הישיבתי – ספרי הרב קוק, הרב סולבייצ'יק, אפילו מצאתי איזה ספר על שיטת הלימוד של הרב ברויאר, אבל ללא ספק, התגלית הגדולה מכל הייתה התנ"ך – גילתי את התנ"ך והתחלתי לקרוא בו ביחידות, בפינות נידחות של בתי כנסיות, בזמני הסדרים בישיבה. בו בזמן השקעתי אף בבקיאות, הגברתי מאד את קצב הלימוד שלי, לעיתים ביחידות ולעיתים בחברותא, והשתדלתי להקיף כמה שיותר מסכתות. בקיצור, את הלימוד הישיבתי הקלאסי זנחתי כמעט לחלוטין ובמקומו ניסיתי את מזלי בכל הפינות השכוחות של אוצר הרוח היהודי.

כך, במשך שנים ארוכות גיששתי את דרכי וניסתי לנסח לעצמי שוב ושוב: איזה מתווה 'נכון' ללימוד התורה: לימוד תורה כ'תורת חיים', לימוד תורה על מנת לעשות, לימוד תורה עם דגש על 'הבנה' ודרישת טעמי המצוות, קישור של התורה אל מקורותיה והבנה של העולם החזל"י דרך הפרספקטיבה של תורה שבכתב (קצת מתחכם, אבל מסכם יפה ניסיונות שונים). כשאני מסתכל היום על ניסיונות אלו, שכללו כתיבת מאמרים ארוכים המסבירים את השיטה, נאומים בומבסטיים פה ושם, המוני וויכוחים עם 'ישיבשערס' קנאיים ואף הוצאת כתב עת למשך איזו תקופה, אני מגלה אוסף מרהיב של רעיונות פונדמנטליסטים עם גוון משיחי מאד, ניצנים של מחשבה רפורמיסטית, המון המון יומרנות נאיבית, ובאופן כללי תמונה תמימה מאד של מחשבה בוסרית וחסרת השכלה ממשית.

כיום אני יודע למשל כי הסיפור שלי אינו חריג כלל וכלל. אם נחזור קצת אחורה בזמן נגלה כי לפני קרוב למאה שנה היה איזה יהודי שאת ספריו לא מכניסים היום לישבות – חיים נחמן ביאליק – המתאר גם הוא חוויות דומות. אותו ביאליק התחיל את דרכו בבית המדרש אצל סבו בזיטומיר, בהמשך אף הגיע לאם הישיבות "וולז'ין" ובסופו של דבר הפך למשורר הלאומי הראשון של מדינת ישראל. אלא שאותו כופר ידוע, ביאליק, לא הפסיק כל ימיו לנבור ולחפור בעברו הישיבתי. כמוהו, כהרבה בני ישיבות באותו הזמן, אשר עזבו את בית-המדרש בכאב ובצער עמוק והרגישו כי אף אם רוצים הם לחזור – אינם יכולים. את המחלה של עולם הישיבות בזמנם הם דווקא ידעו לתאר יפה. בכל שירי בית-המדרש של ביאליק חוזר ושב המתח בין העולם החי, הדינמי, הער והתוסס שבחוץ, לעומת בית המדרש האפל, המאובק, הנוגה, בו מתמיד בודד מזמר חרש מעל דפי הגמרא המצהיבים.

כיום איני רואה את הדברים כך כל עיקר – בית המדרש אינו מת והעולם שבחוץ אינו פרץ של פריחת אביב טהורה וקסומה. אלא שיש מילה אחרת השבה ועולה מתיאורי אותם משכילים והיא – ניתוק. בית המדרש מנותק מכל מה שמתרחש בעולם שסביבו. כפי שאני רואה את הדברים היום, הבחנה זו אכן נשארה רלוונטית – בית המדרש כיום עדיין מנותק למדי מהוויות העולם שבחוץ. העניין הוא שניתוק זה נעשה מתוך שיטה ומחשבה ואם בעבר סברתי כי חוסר האקטואליות של הלימוד הישיבתי הוא איזה תוצר לוואי של תהליך כזה או אחר, כיום אני מבין כי דבר זה הוא עיקר העיקרים.

הלימוד הישיבתי חייב להיות מנותק מהעולם 'האמיתי', כיוון שמטרת בית המדרש היא ליצור הוויה ועולם חילופי. לא ניתן באמת לגשר על פני המתח הזה בלי להרוס בדרך אחד מן העולמות. לכן, התופעה אותה תיארתי בהתחלה, ההרגשה אותה מתארים ביאליק וחבריו, התחושה כי כיוון שיצא האדם מבית המדרש אין הוא יכול לחזור, היא מהותית מאד. בית המדרש ולימוד התורה בצורתם הנוכחית מתקיימים בעולם מקביל והם מנותקים באופן מכוון מהווי החיים היומיומי הרגיל. אדם כיום יכול ללמוד תורה כדי לברוח, להתנתק מהווי החולין ולשקוע בתוך עולם אחר, עולם של הוויות דאביי ורבא לו אין כל קשר לחייו 'האמיתים'. אמנם, אדם שמבקש ללמוד תורה כדי 'להתחבר' אין לו מקום אליו יפנה.

גם אם דיאגנוזה זו נכונה, אין בה נחמה. הריחוק מלימוד תורה עבור אדם אשר גדל על אידיאל של "והגית בו יומם ולילה" הוא מורגש וכואב. העולם האקדמי הוא הוא מדבר השממה המת והקודר עבור חניכי בית המדרש. אלא שאין לאן לחזור. בית המדרש של הילדות יכול להישאר רק זיכרון רחוק להתרפק עליו ולהתגעגע, לתום, לכנות, למאמץ העיקש ולאכפתיות העמוקה המאפיינת בני ישיבה בחיפושם אחר הסברה הנכונה, להווי הרוגש של מלחמתה של תורה, ל'ריתחא דאוריתא' של סדר א' שגרתי בהיכל הישיבה. כל אלו, לעומת הנוקדנות החיוורת של העולם האקדמי. אלא שזה עולם שלא יחזור. ניסיון לחזור אל בית המדרש לאחר העזיבה משול לשיבה אל ארגז החול של הילדות – אי אפשר, אדם בוגר לא יכול לחזור ולבנות ארמונות בחול.

אלא שהבנה זו מסקנתה אינה ייאוש. הבנה זו מחייבת אותנו להשלים עם העובדה כי בית-המדרש הישן אינו מקומנו יותר, אך אין זה אומר כי לא ניתן לייסד בתי מדרש חדשים. נכון אמנם כי בתי מדרש אלו יהיו שונים באופי ובסגנון מבתי המדרש של ילדותנו, אך אין זה אומר כי עלינו להניח את התורה ולהותירה בקרן זווית.

מתוך הבנה זו אני מסיק כי כשלב ראשון יש צורך בניתוח יסודי של השאלה: מה הערך בלימוד תורה? ראשית בעיסוק כשלעצמו, כלומר, לא כתחום דעת, אלא כסגנון מסוים של עיסוק מחשבתי ואינטלקטואלי. לשם זה יש להגדיר במה שונה אופיו של לימוד תורה מסגנון המחקר האקדמי, וכיצד יכולים אנו לשמור על הווי זה בתוך מסגרת חדשה. שנית יש לברר, מה אנו קוראים 'תורה' ומה משמעותה עבורנו? כלומר, האם תורה היא דווקא סוגיות תלמודיות נבחרות, או שגם התורה שבכתב רלוונטית עבור בית-המדרש, ובמה וכיצד רלוונטית התורה עבורנו – כמקור השראה או כהוראה אקטואלית? כבסיס לדיון, כבירור היסטורי או כערך מונומנטלי? בכוונתי לעסוק בשאלות אלו ובלי נדר במאמרים קרובים אשתדל להציע מתווה עבור בית מדרש חדש/ישן, לאנשים שחפצה נפשם בתורה ואינם מוצאים עוד את סיפוקם בבית המדרש הישן.

5 תגובות
  • 01
    יוחנן
    2016/01/31 23:32

    לא התעמקתי בכל מילה במאמר, אבל מקריאה מהירה התקשיתי להבין על איזה ניתוק הכותב מדבר. הוא מדבר על ניתוק מנטלי. אם אדם עמל לפרנסתו במהלך היום ובלילה לומד בכולל ערב, הוא בהחלט יכול להישאר קשור לבית המדרש. הוא מבין שכיום הוא עמל שעות ארוכות לפרנסתו אך אינו מנותק מנטלית מהלימוד והאוירה הישיבתית ובשעות שהדבר מתאפשר לו הוא חוזר אליהם. הוא נשאר חלק מקהילת הלומדים רק בצורה לא אינטסיבית כבעבר.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 02
    אסף ארצי
    2016/02/01 14:54

    "כן", לא "כנה"
    (היתר עוד טעון הרהור)
    ישר כח!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 03
    יהודי
    2016/02/02 07:05

    אכן, העיסוק בסוגיות "ישיבתיות" בלבד גורם להתרכזות סביב נושאים מסויימים בלבד – אך במקורו הוא נועד בסך הכל לתת בסיס לכך שכל אחד יתרחב לנושאים נוספים. מי שנותר מצומצם בד' אמותיו – אין זה אלא משום שהוא-הוא מצומצם, לא משום שעולמה של הישיבה מצומצם.
    מה שלא בדיוק הבנתי, הוא הטיעון לגבי "ניתוק מהעולם האמיתי". דפי הגמרא עמוסים בחיבור לעולם האמיתי, ומלאים בלימוד רלוונטי ליום יום, מהלכה ועד מוסר. למרות שהמאמר עושה רושם שנכתב על ידי אדם מעמיק וחושב, נדמה שיש פרט אחד שהוא לא העמיק בו מספיק, והוא עדיין מצפה שיאכילו אותו בכפית – יכולת ההשלכה מן הנלמד לחיי היום יום.
    חבל, כי מבלי להכיר את הכותב, נדמה שמדובר במישהו שחותר להגיע לעומק, אבל איכשהו, אחרי כל הדרך הארוכה, נותר צף מלמעלה.
    אגב, גם מי שעובד כל היום לפרנסתו יכול להשאר מחובר מאד. סבי, עם תואר ד"ר, ועבודה במשרה מלאה, נותר מחובר מאד לבית המדרש כל שנות עבודתו, עם שעות לימוד רבות. הסבא מן הצד השני, עם תואר שני, קבע אף הוא עתים לתורה ומיום שפרש לגמלאות חזר לכולל (לפנסיונרים) והוא אף מלמד בישיבה. כמותם יש רבים מאד. כך שהמסקנה על כך שנוצר ניתוק אם יוצאים לעבודה, היא מסקנה חסרת ביסוס במציאות.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 04
    איש
    2016/02/09 20:34

    בשונה מקודמי, אני דווקא חושב שהמאמר נגע בנקודה נכונה.
    אכן, יש משהו בבית המדרש שהוא מנותק מהחיים. זה לא בהכרח קשור למי שעזב את ספסלי ביהמ"ד, אלא גם, ואולי בעיקר, ליושבי אוהל.
    אבל אני חושב שזה פרט מאד עקרוני בגלות. משחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. בית המקדש החרב, מבטא את זה שאין מקום לנוכחות ה' במציאות. אין לו פה בית. המקום היחיד שנשאר הוא ביהמ"ד, זה המקום להנכחתו. וזה באמת שתי עולמות מקבילים.
    זה לא בהכרח אומר שזה אמור להישאר כך. השאיפה שלנו לגאולה, לבית המקדש, היא שאיפה, בעצם, לתודעה גאולתית, למציאות שיש הרמוניה מלאה בין בית המדרש למציאות, לאנרגיות החיים. למציאות שמתכתבת עם הויות דאביי ורבא, וכן להיפך. לתורה שהיא תורת-חיים, שמעצבת את התודעה ואת הזהות שלנו על כל גווניה.
    עצם הרגשת החסר, ההבנה שמשהו אמור להתאחד, היא שלב שמקדם את הגאולה. כי מי שלא חסר לו, לא יוכל למלא, בבחינת 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 05
    אנפין
    2016/02/09 21:02

    ראה בנושא זה פוסט באתר אנפין – לדמותו של בית המדרש
    הקורא ליציאתו של ביהמ"ד החוצה, ורואה בבירור הנעשה בתוך ביהמ"ד, נקודת מוצא לתהליכים של המציאות

    http://www.anpin.co.il/2016/02/02/%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9/


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר