אגודה אחת > חברה > לא דרמה ולא התפרקות – היהדות כאן כדי להישאר

לא דרמה ולא התפרקות – היהדות כאן כדי להישאר

 
| חברה | 2 תגובות

בשבוע האחרון הציג אבישי בן חיים, כתב החרדים של ערוץ 10, סדרת כתבות מגזין על התפרקות החברה החרדית. בן חיים, עיתונאי שאני מאד מעריך, מציג את הדברים בדרמטיות – התפרקות, לאמור מה שהיה איננו עוד, יש כאן משהו רחב היקף, בלתי רגיל, ושונה מהותית מכל מה שהיה עד היום. האם אכן כצעקתה? אם כן, אלה שהיהדות יקרה לליבם הם הראשונים שצריכים להזדעק.

אקצר לכם, יש כאן דרמטיזציית יתר של תופעה די מתבקשת וצפויה מראש, ואשר ממנה אי אפשר ללמוד על המכלול. אבל למרות שאין דרמה, התופעה כתופעה אכן קיימת וההתעלמות ממנה היא שגיאה גדולה. מבשרי הקץ על היהדות תמיד היו, ועד היום הם שגו בתחזיותיהם. לא כי הם פרשו תופעות באופן לא נכון, אלא כי הם נטפלו אל הטפל ולא אל העיקר. כך גם כאן, המסקנות על הקץ מושתתות על עניינים טפלים, כאשר העיקר על עומדו עומד. ועוד יעמוד.

אבישי בן חיים מבסס את התזה שלו על ההתפרקות שלושה גורמים שעליהם לטענתו החרדיות עומדת: התורה – חברת הלומדים, גדולי הדור – סמכות ריכוזית המנהיגה, ועל ההתבדלות – הריחוק מן התרבות המערבית. ובכן, יש בכך הסתמכות על הטפל וכהשלכה מכך חיפזון להסיק ממנו מסקנה בלא בדיקת העיקר. כביכול עמודי תווך אלו אינם לוז היהדות, ואפרטם אחד לאחד, על ראשון ראשון ועד האחרון.

על התורה. חברת הלומדים תמיד הייתה ביהדות, אך אף פעם לא במימדים שאנו רואים היום. הלומדים תמיד היו מעטים בכמות, ומרובים באיכות. בדור האחרון נוצרה תבנית חברתית חדשה ומציאות של שטאנץ אחיד אשר אין בו כל מקום למגוון – כולם לומדים. כל צעיר חרדי הולך ללמוד בישיבה למצויינים, ורק תורה. המחיר הוא בהכרח באיכות, שהרי כאשר כולם לומדים משמע גם אלו שאינם מתאימים. והרי סטטיסטית בהכרח יש רבים שאינם מתאימים לכך. נגזר מכך, שאלו שלא "מתחברים" לתבנית האחידה נאלצים לחפש את נפשם בחוץ, לא כי הם רצו לצאת החוצה, אלא כי בפנים הם נוכחו שפשוט אין להם מקום. בעבר, כאשר ה"יציאה בשאלה" הייתה נדירה היה זה בגלל שלא הייתה סיבה לצאת, כי כמעט כל אחד מצא את בקעתו להתגדר בה, זה בעידית וזה בזיבורית. כמו בכל הקצנה, באחד השלבים מגיעה תנועת המטוטלת המחזירה לאחור, והנה זו באה. זהו שינוי מבני נדרש, והוא אכן מתרחש, לא תמיד מיד, לא תמיד בזמן, אך בהחלט יש היענות מערכתית. יש היום הרבה יותר מקום לאינדיוידואל, ורבים יכולים לממש עצמם בתוך המסגרת.

ועל דעת התורה. גם ההתגבשות מוסד ה"דעת תורה" האחיד, הינו דבר חדש. נכון, מעולם היו רבנים אשר דעתם כובדה מאד, אך לא היו רבנים אשר החזיקו בסמכות רחבה כל כך, על קהל גדול כל כך ובפרטנות גדולה כל כך. קיומו של אדמו"ר או גדול דור יחיד אשר על פיו יישק כל דבר ובכל תחום, ולא רק בתחומי ההלכה, היה מקובל בדורות האחרונים בעיקר אצל החסידים. אך גם זה כמעט תמיד היה תחום גיאוגרפית ולפיכך מוגבל כמותית. אך בדורות האחרונים מוסד זה הפך למקובל גם אצל הציבור הליטאי, בעיקר מסיבות פוליטיות. באמצעות הטכנולוגיה, העיתונות וכלי המדיה, נפרשה השפעתו עד כדי מונופול. וכעת, כשאין מרן אחד ואין גדול דור אחד שמקובל על כולם, אין זו התפרקות, אלא חזרה לנוהג המקובל מדורי דורות של נהרא נהרא ופשטיה, של סמכות רבנית חשובה ומקובלת בכל מקום ומקום, ובלי סמכות על עליונה השולטת בכולם. יש בכך שיבה על המקורות אל הנוהג המקובל, ולא התפרקות של ממסד יסוד.

הרש"ר הירש. ויקיפדיה

הרש"ר הירש. ויקיפדיה

 

ועל ההסתגרות. ההסתגרות איננה עיקר ביהדות, היא כלי פרקטי. כלי זה אומץ במדינות אשכנז, וכמעט לא היה קיים בעדות המזרח, והם היו יהודים יראים לא פחות מאחיהם. כמענה לאיומי ההשכלה קמה ההסתגרות כתשובה, היא אינה מצווה או ערך, אלא סך הכל כלי שימושי. היום הכלי הזה פחות רלוונטי, כי בידול גיאוגרפי ופיזי אינו חוסם את הטכנולוגיה, ואכן המציאות המתחדשת שמטה את ההצדקה להסתגרות. אי יעילותה של ההסתגרות וכתוצאה מכך היעלמותה המסתמנת איננה שבר, שהרי היא איננה עיקר. המטרה היא שימור היהדות, ומשנתייתר כלי ההסתגרות, יאומץ כלי אחר של שימוש נבון בידע וטכנולוגיה. החלפת כלים איננה דרמה, היא עניין טכני אשר בא לשרת את אותם הערכים.

כך שגם אם אם נאמר שהחרדיות מתפרקת, אבל היהדות אינה מתפרקת. רחוק מכך. אבל התופעה של יציאה בשאלה אכן קיימת, גם אם אינה דרמטית היא אכן דורשת לתת עליה את הדעת. מציאות היא שכל גוף מאובן ואינו מעודכן לצרכי השעה, יתקשה להתקיים בעולם המשתנה. והעולם משנה במהירות, וכשאין מענה ניתזים השבבים.

היהדות הינה שמרנית, וטוב שכך, אך שמרנות אין משמעה קפיאה על השמרים. לאורך כל הדורות ישנם עדכונים ותקנות של חכמים שבאו להתאים את התורה למציאות המשתנה, רק שבעבר השינויים היו איטיים, ולכן גם תיקונים מדודים ואיטיים נתנו את המענה. היום השינויים הם במהירות האור, דברים שקיימים היום היו בגדר חלום לפני עשרים שנה בלבד, ולפיכך גם ההתאמות והתקנות צריכות לעמוד בקצב. תיקונים וסייגים אינם בהכרח החמרות, אלא התאמות נכונות למצב. בדיוק כפי שבנות ישראל הכשרות מכבודן פנימה יצאו ללימודי קודש וחול בבית יעקב (והיום זה מובן מאליו), כך יש ליישם התאמות לאור מה שמתחדש היום.

אין אנו אדם אחד, ומה שנכון לראובן אינו נכון לשמעון. חברה אשר כל כולה מושתת על תבנית אחת ויחידה משמעה הנשרה מודעת של רבים שאינם מסוגלים להתאים עצמם לתבנית זו. החד גוניות גם היא דבר חדש, ולפיכך גם פריצתה אינה פריצת גדר.

אך חשוב מכל, היהדות איננה יכולה להיעלם, פשוט כי היא מיישמת בליבתה ערכים אנושיים מאד נכונים, והם נכונים גם בעיני הבוחן הלא מאמין. עובדה מעניינת היא שכיום יש תנועת רטרו רחבת היקף לערכים הדתיים, רק תחת כינויים שונים. השבת חוזרת בתור ערך סוציאליסטי, ערכי הצניעות חוזרים בתור ערכים פמניסטיים (החפצה ושות') וערכי הכשרות חוזרים אף הם בדמות צמחונות ואף טבעונות. כמובן, ההקבלה אינה מדוייקת, אך כן היא מציגה מציאות שאל אותן המסקנות מגיעים אנשים דווקא ממניעים שאינם דתיים.

כמו הרש"ר הירש בדורו, אשר ראה את ניסיונות הדור והתאים את התשובה להם באופן המתאים, מובילי החברה היהודית התורנית והשמרנית צריכים לתת אל לבם להנגיש את היהדות לכל אחד ואחד גם במציאות המתחדשת, באופן שעומד בקצב השינויים והפיתויים גם של הדור האחרון. אין לאף אחד עניין בשבבים, וגם לא להפוך את כולם לחוטבי עצים, אך האחריות מחייבת שלא להדיר אף אחד מן היהדות.

2 תגובות
  • 01
    יוסי
    2016/01/28 04:35

    אך זו בדיוק הבעיה – שהיהדות החרדית, ואולי הדתית בכלל, לא הצמיחה בדור האחרון מי שייקחו את העניינים לידיהם, כמו הרש"ר הירש בשעתו.
    תפקידם של הגדולים כיום הוא לעמוד כחומת מגן מפני רוחות רעות. ויש להם 'עבודה' רבה בכך, די והותר. במצב זה בוודאי שאין לצפות מהם לערוך שינויים.
    אך זהו תפקידו של הציבור, להסתכל סביבו, ליזום ולפעול.
    התחושה היא שכציבור חרדי ודתי אנחנו נתונים תמיד במלחמת מאסף. אנו נקראים בעל כרחנו להתמודד עם סכנות ובעיות חדשות. חסרה לנו יזמה, אקטביזים והסתכלות צעד אחד קדימה.
    אם נשים לב בעיתוננו וברחובותינו – רוב ככל הפרסומים והמודעות קוראים מה לא לעשות, ומתריעים על דברים שליליים המאיימים. מתי נראה קריאות לפעולות המיטיבות עם המציאות הכללית?
    (המצווה הראשונה שניתנה לנו כעם, היא קידוש החודש. כלומר, אתם אלו המקדימים את הזמן ומקדשים אותו, ולא להפך).
    עלינו להפנים את העובדה ששמירת המתכונת במציאות המשתנה – היא שינוי גדול מאוד, שלרוב אינו לטובה. כך ש'שב ואל תעשה' לא תמיד עדיף.
    אם לא נעשה אנו למען היהדות – מי יעשה? החילונים? המסורתיים? הרפורמים?!
    תנועה כמו 'אגודה אחת' היא צעד חשוב בכיוון זה. חשוב מאוד להעצימה ולהמשיך אתה קדימה.
    לסיכום, לפי עניות דעתי עיקר בעייתנו כציבור היא ההתמקדות בהישרדותנו ובשמירת המחנה. עלינו להגדיל את המבט, לשאת באחריות לעם כולו, ככהנים ולויים המשרתים את אחיהם.


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
  • 02
    אלי
    2016/01/30 19:58

    לא הבנתי. מה שאתה אומר בעצם זה שהחרדיות אכן מתפרקת, אבל היהדות תישאר. אז אבישי בן חיים צודק. לא כך?!


    מה דעתך? Thumb up 0 Thumb down 0
    להגיב
הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר