אגודה אחת > תורה > עבותות אהבה הם סתירה לחירות ולחופש?!

עבותות אהבה הם סתירה לחירות ולחופש?!

אפשר להיות כבול וחפשי? או שהכבול בברית, בהכרח אינו חפשי?

 
| תורה | אין תגובות

שירו המפורסם של ג'ורג' מוסטקי מסתיים בחידוד הסתירה – סביבה השיר סובב – בין חירות לבין אהבה:

בגדתי בך, חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער
אל הכלא החם אשר שמו אהבה
נאספתי כמו נער
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער.

כפי שנראה, תפיסה זו, הרואה את מיסוד קשר האהבה ככניסה לבית הסוהר, מהווה ניגוד מוחלט לתפיסה שאנו מוצאים בתלמוד וספרות חכמים.

 

אזיקים (ויקימדיה)

בפסוק בתהילים נאמר (סח, ז): "אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". בתלמוד (סנהדרין כב, א) ומדרשים נדרשות המילים על מוסד הנישואין – יצירה של בית. כלומר, דווקא בכינוס יחידים (רווקים) ביתה (לתוך תא משפחתי משותף), יוצאים הם מבית האסורים לחירות.

כאמור, מדובר על ההיפך המוחלט של דברי מוסטקי.

ההבדל בין שתי התפיסות הוא בין נישואין כחוזה לבין נישואין כברית. חוזה כובל את שני צדדיו לגבולות המותר והאסור, הכל לפי התנאים המפורטים בו. שני הצדדים רוצים אמנם לעבוד אחד עם השני, ועבודה זו מצריכה ניסוח כללים שיסדירו את הנורמות הרלוונטיות לחלוקת העבודה.

גם לברית יש תנאים, יש אסור ויש מותר, חיוב ופטור. אך בניגוד לחוזה, ברית אינו כובל את הצדדים, אלא דווקא משחרר אותם. אין זה (רק) עניין של חשדנות מול אמון, על אף שהכניסה ליחס חוזי כרוך בדרך כלל במידת חשדנות העולה על הכניסה לברית. זה עניין של מהות, וממנו נובע גם מידת החשדנות.

הנקודה המהותית היא שהכניסה לברית הינה במהותה הרחבת המציאות של כל צד, ולא צמצומה. מטרת חוזה היא להגביל – עד כאן, ותו לא – ואילו מטרת ברית היא להרחיב, להוסיף ממד נוסף לעשיית כל אחד מהצדדים.

שותף לברית אינו אפוא סוהר אלא שותף – שותף המאפשר לשותפו לצאת מגבולותיו הוא, להתרומם מעבר לאישיות ומהעולם המוכר וידוע לו, ולצאת למשא אינסופי שכל כולו חירות.

 

במשנה בסוף תענית (ד, ח) נאמר:

"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג, יא): 'ביום חתונתו' – זה מתן תורה; 'וביום שמחת לבו' – זה בנין בית המקדש".

מתן תורה מתוארת במשנה כחתונה, טקס נישואין בין בורא העולם לבין עם ישראל.

בהתאם להגדרת הנישואין כברית, התורה מתוארת בכמה מקומות כ"ספר הברית": "ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לחות אבנים" (דברים ד, יג); "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). מעמד הר סיני הוא מעמד של כריתת ברית: "מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כח, סט).

כלומר, גם התורה יסודה הרחבת מציאות האדם, ולא צמצומה. אמנם, התורה כוללת חיובים ואיסורים, ויש בה קווים חדים של מותר ואסור, טהור וטמא, חייב ופטור. אך מטרת כל אלו אינה לצמצם את האדם, אלא להגדילה: לא להגביל את האדם ולהצר את אופקיו, אלא דווקא לפתוח בפניו צוהר לקראת משהו גדול יותר, נשגב יותר, מעולמו הוא.

מכאן מבוא נאה להבין את דברי חכמים במקום אחר (אבות ו, ב), שקבעו כי התורה היא מפתח לחירות האדם. הפסוק מתאר את לוחות הברית: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). המשנה דורשת מכאן עיקרון מפורסם: "אל תקרא חָרות אלא חֵירות – שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

הברית של עם ישראל עם הבורא – ברית התורה – מעניקה לנו את החירות של פרספקטיבה מרוממת, נעלה, אלוקית. ברית התורה מוציאה אותנו מן המצר, מגבולות המקום והזמן שכובלים אותנו, ובעיקר מחומות האישיות שמקיפות אותנו מתוקף היותנו בני אדם.

 

נראה שציר הזמן המוליך מפסח עד שבועות כולל בחובו שני מושגים חלוקים של חירות.

האחד, אותו אנו חוגגים בפסח, הוא החירות משעבוד חיצוני. בחג הפסח יצאנו מעבדות לחירות, מעבדות פרעה ומצרים לחירות עולם. השני, זה של שבועות, הוא חירות לא רק משעבודם של אחרים, אלא אפילו מאלו שלנו עצמנו.

החירות הראשונה (לפי הסדר הכרונולוגי וגם הלוגי) היא הידועה והמהוללת בפי כל – "חירות שלילית" המאפשרת לאדם לפעול לפי צו מצפונו ולא לפי תכתובם של אחרים. משיגים אותה על-ידי הכרעת האויב, מיגור כוחות הרע והקמת מנגנון המשמר את החופש והחירות.

את השני מקבלים בברית. ברית עם האלוקים, ואף עם הזולת: בני זוג, שכנים ורֵעים. יש טוענים שחירות זו סותרת, בהכרח, את הראשונה (הקורא מופנה למאמרו המפורסם של ישעיהו ברלין בנושא). ביהדות הן מתקיימות יחדיו; החירות מאחרים מחד. פתרון הסתירה טמון בעובדה שמדובר על ברית ולא על חוזה – מערכת יחסים שמוציאה ממיצר נוסף.

מערכות יחסים אלו עומדות במרכז התורה כולה. הם מעצימים אותנו לצלוח את מצרי הבדידות, להתגבר על גבולות הזמן והמקום, ולצאת לקראת אינסוף שלפעמים אנו מסתירים מעצמנו. "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי ל, ב).

 

 

פתחנו בשיר אחד, נסיים באחר, הפעם של רבי יהודה הלוי:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

עבדות מודרנית – עבדות החופשיים – היא עבדות לנסיבות. אנחנו לכודים בזמן ומקום, בתוך תפוסי מחשבה עדכניים ומודה של שפה ודיבור, ובצרותה של הראייה האישית שלנו. התורה מעצימה אותנו להתרומם מעבר לגבולות אלו, לנצח את הזמני והחולף ולחוות ממד חדש של חירות.

חג השבועות מהווה הזדמנות להרהר בחירות ייחודית זו – חירות של ברית, של שבירת גבולות שמגיעה מתוך ברית עם אחרים. הוא מלמד אותנו הכניסה לברית אהבה אינה בהכרח ויתור על חירות; ייתכן שהיא אפילו מבשרת אותה.

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר