אגודה אחת > חינוך > כשחינוך נערות נמצא על סדר היום הציבורי ולא בזכות ההישג

כשחינוך נערות נמצא על סדר היום הציבורי ולא בזכות ההישג

גיל ההתבגרות הוא משימה של ממש בשביל נערה חרדית. היא מצויה בתהליך דיאלקטי בו עליה לבחור אם להיות נאמנה לעצמה או למערכת החינוך, אתגר לא פשוט. ד"ר תקוה עובדיה מנסה לפשט את הדברים.

 
| חינוך | אין תגובות

המאמר מתייחס לבניית זהות אישית של נערות בסיכון  לצד דמויות מעצבות זהות במרחב החינוכי במסגרות חינוך חרדיות (המאמר הוא חלק מתומצת מתוך תוצאות מחקר שיראה אור בקרוב בכתב עת מחקרי)

רוב נוסחאות  הברכה בדת היהודית  פותחות: "ברוך אתה ה'  אלוקינו מלך העולם…" ברוך אתה היא פניה לאלוקים כנוכח, אלוקינו הוא גוף נסתר. מדוע המעבר בין הגופים מנוכח לנסתר? לדעת הרשב"א זה נועד כדי שיהודי יחוש את מציאות האלוקים, לכן הוא פונה אליו "אתה" ובהמשך הברכה אומר "אלוקינו"- שהוא נוסח לפניית כבוד בגוף נסתר.

אולי מחברי ברכות הנהנין, התכוונו ללמדנו דרך הברכות יסוד בקשרי אדם אדם, או מורה ותלמידו או תלמיד ורבו? והיסוד- תחילתה של תקשורת בין אישית חינוכית תהא "אתה" קשר של נוכח אוירה של קירבה אמתית, אחרי שאדם חש מציאות של נוכחות וקירבה מתפתח גם הכבוד .

מבוא

נערות בסיכון המתחנכות במסגרות חינוכיות בקהילה החרדית, חוות קונפליקטים רבים תוך כדי בניית הזהות האישית הדתית- חרדית שלהן, למרות שברוב הפעמים הן יזמו ובחרו את מסגרת ומקום הלימוד. הקונפליקט מתבטא בדרך כלל ברצון ערטילאי לקבל עול מלכות שמים ולהתחזק באמונה בקיום תורה ומצוות מחד, מאידך קיימת השתוקקות למרד אופרטיבי בקהילה החרדית כחברה על סממניה. כתוצאה מקונפליקט זה הנערות מחצינות הופעה חיצונית שאינה הולמת נערה בקהילה החרדית ומנהלות דיאלוגים ייחודיים להן. במקרים רבים, הצד המחנך אינו מבין את הקונפליקט הזהותי (הנערה רוצה לשמור מצוות אך לא רוצה להיות חרדית) אלא רואה רק את התוצאות הנראות לעין. התוצאות הן נערות שנראות כפורקות עול.

חוויתי קשת נרחבת ביותר של תפקידים במערכת החינוך, פגשתי נערים ונערות בסיטואציות רבות. עדשות ראיה שונות התאמתי להתבוננותי בנוער, במהלך ההיסטוריה ההתפתחותית האישית. לאורך השנים התעצבה בתודעתי מחדש הגדרת המאפיינים של הנערות כמו גם דרכי העבודה והמטרות האופרטיביות- חינוכיות להשגה שהשתנו והתחדדו. במאמר הבא אתייחס למספר רעיונות הגותיים במחשבה רטרוספקטיבית לאחור, בהקשר החינוכי של נערות בסיכון המתחנכות במסגרות "חרדיות". הרעיונות מבוססים על מחקר  שערכתי בקרב נערות שסיימו לימודיהן במסגרות החינוכיות, שחלקן היו תלמידותיי אחרות לא (כולן התראיינו במרחק של לפחות שלוש שנים מיום סיום לימודיהן).

 

אירועים שהתרחשו במציאות במרחב החינוכי

לפני שאתחיל את סיכום עיקרי ממצאי המחקר אספר שני סיפורים אמתיים שאינם קשורים למחקר אבל מדברים בעד עצמם:

מירי לוי הייתה נערה טובה ותמימה. היא נקראה יום אחד לשיחה בחדר המנהלת והואשמה שביצעה מעשה לא ראוי. מירי הכחישה את הטענה. הוריה של מירי הוזמנו לשיחה עם ההנהלה, מירי שוב הכחישה את המעשה. ההורים לא האמינו למירי ושיתפו פעולה עם ההנהלה נגד בתם. מירי סולקה מהסמינר. לאחר זמן (יותר משנה) התברר כי המעשה הלא ראוי בוצע על ידי מירי לוי אחרת באותו שנתון לימוד. בינתיים מירי לוי טעונת הכעס המסולקת כבר שינתה את חייה…. ההנהלה באה להתנצל, היה מאוחר מדי.

שרי כהן הייתה נערה אימפולסיבית מעט. היא נהגה לדבר בשטף ולהביע עמדה לעיתים קרובות. באחת הפעמים היא כנראה ביצעה זאת באופן קיצוני יותר, שהיה נשמע למנהלת לא מכובד. לנוכח כל חברותיה לכיתה היא ספגה גערות, והמנהלת הפטירה: "מי יודע מה יעלה בסופך? לאן תגיעי עם תכונות אופי אלה…."

שרי בגרה התארסה והגיעה לסמינר לחלק הזמנות חתונה. היא לא פסחה על חדר המנהלת שם הרימה קולות שבר וזעקה על העלבון הצורב שהיא נושאת בליבה מאותו אירוע. בתום צעקותיה השליכה את הזמנת החתונה לעבר המנהלת וצעקה: לכאן הגעתי, לחתונה….

 

בת סמינר (צילום: ידידיה מאיר, פייסבוק)

בת סמינר (צילום: ידידיה מאיר, פייסבוק)

נערות בסיכון חרדיות וקיום מצוות

אחת הסוגיות המורכבות בעבודת הצוות החינוכי עם נערות בסיכון מנותקות במסגרות חרדיות מתייחסת לשאלה האם תהליך השיקום של נערה במצב סיכון, יכול להיעשות כמהלך המנותק בחלקו מחיבור (מוחלט) שלה לקיום חיי מצוות התורה? מדוע התפיסה היא כי שני התהליכים צריכים להיות כרוכים זה בזה? חלק גדול מן הנערות החרדיות בסיכון, מתאפיינות בניתוק מערכי הדת כחלק מהתהליך האישי שהן חוות, מה שמביא אותן "לזרוק" את העבר והערכים הקשורים בו. הזריקה היא חלק מתהליך קדם בחירה, בו הן מחליטות מה הן "אוספות" מהעולם והקהילה החרדית ומחליטות שהוא שלהן, ומה הן לא מאמצות. תהליך החיבור מחדש של הנערה לעצמה מתקיים לעיתים לאורך זמן, ותוך כדי המשך "זריקה". בזמן זה קיים סיכוי וסיכון שניסיון של אנשי החינוך לכפות או להמליץ על קיום כל המצוות, יגרום לנערה לנסיגה הן בתהליך החיבור שלה לעצמה והן בתהליך ההתקשרות לסביבה האנושית חינוכית. כשהנערה נמצאת בשלב התחלתי של ניסיון שיקום האני שלה, היא רואה בקיום המצוות איום על קיומה בכלל ובניית עצמאותה. בפרשנות שלה – קיום המצוות או החרדיות הן מקור הבעיות שלה. למרות שנערות אלה בחרו את מקום החינוך כמעט בעצמאות מוחלטת, הן עדיין לא מסוגלות לשאת עול של מערכת אמונות ומצוות. הן כן מסוגלות לשהות בסביבה כזו ולהתנהג בה כפי שהן מבינות שהן רוצות ומסוגלות. הפער שבין התנהגות הנערה לבין מערכת האמונות השלימה, המנותצת או המבולבלת שהיא נושאת בליבה, לא תמיד נתפס או מזוהה על ידי צוות החינוך כפי שהוא באמת. אנשי החינוך לא בהכרח מבינים שהנערה הגיעה לקריית החינוך כי ברחה ממקום אחר, ולא דווקא רואה במקום החינוך יעד המתאים לה. הנערה מצפה להבנה והכלה של כל מעשיה, בין אם הם הולמים את תקנון מקום החינוך בין אם פחות. כמו כן, גם אם הנערה רואה במקום יעד ומקום מנוחה לנפשה הסוערת, היא מצפה ל"הקלות", להתאמת ציפיות מהצוות החינוכי, אישית לה, של כללים כלל מוסדיים, כגון תקנון התנהגות או אכיפת כללי דת ותרבות. מצד שני "התקנון" הכללי והדתי תרבותי הוא מעין חומה שיצרה מסגרת החינוך החרדית כדי לשמר היטב את מערכת הערכים הקריטית שהיא רוצה להנחיל למחונכים בה.

קלי (2010) הגדירה במחקרה את הנוער החרדי כחווה ניכור לצד חיבור כציר מרכזי בכל מעגלי חייו: הדתי, המשפחתי, החברתי והתרבותי. ציר זה מעצב את זהותו האישית, הדתית, המגדרית והמינית. תהליך התפתחות מצב הסיכון והמצוקה מורכב משלושה שלבים מרכזיים: שלב הצטברות הקשיים, שלב ניכור תגובתי ושלב החיבור הספקני. המאמר הנוכחי אינו מתכוון להציג תמונה כוללת של כל מה שנעשה במסגרות החינוך בהן חונכו וטופלו התלמידות, הוא מתמקד בנקודת מבט אחת מצומצמת יחסית, בעלת ערך בפני עצמה. המאמר מתמקד בפתרון הקונפליקט המוגדר כשאלה: את מי לקרב למי? את התורה לנערה או את הנערה לתורה? האם בכלל? וכיצד? והאם מערכת החינוך מצליחה להביא את הנערה "מאסוציאציה לדיסוציאציה – מניכור לחיבור"? כיצד? מתי לא.

 

היבט כללי על חינוך  נערות בסיכון בקהילה החרדית

תופעת בני הנוער המצויים בסיכון בשולי החברה במגזר ה"חרדי" והיקפה חדשה לעשור הנוכחי (ברמת הדיון המקצועי – טיפולי). בעבר, כפעולת הגנה של החברה החרדית מפני התופעות הללו של סטייה בקרב חבריה, רווח הנוהג "לזרוק את התפוח הרקוב מן הארגז", כלומר להוציא את הצעיר הסוטה אל מחוץ ל"מחנה", אל מחוץ לחברה החרדית (שלג, 2000). פעולה זו, לוותה בדרך כלל בניתוק כל קשר עם הצעיר שסטה מן הדרך (פרידמן 1991). כיום, על רקע תהליכים ותמורות שעוברת החברה החרדית, ההופכת מגוונת ופתוחה לסביבה שבה היא חיה, מתפתחת מגמה ביוזמת רבני הקהילה החרדית, המעודדת יותר התמודדות עם תופעת בני הנוער ש"סטו", על ידי פיתוחם של פתרונות ומענים ייחודיים בתוך המגזר עצמו ומבלי להרחיקם מהקהילה.

 

גורמים להיווצרות מצבי סיכון וניתוק בקרב הנוער ה"חרדי"

חוקרים רבים הבודקים את הקשר בין דת לסטייה חברתית מצאו כי לדת בכלל ולמי שמצוי בחיקה בפרט ישנם מנגנוני הגנה של פיקוח חברתי (Social Control), למידה חברתית   (Social Learning), ולחץ חברתי (Social Strain), המגן על המתבגרים בה מפני התנהגויות סיכוניות של נשירה, ניתוק, סטייה, עבריינות, אלימות, סמים וכו' (Aurbach, 1998 Akers, 1997; Baier & Wright, 2001 ;Smith, 2003;). מחקרים שנעשו לאורך השנים מצאו כי הדת מהווה בלם (Buffer) משמעותי למתבגרים מפני התנהגויות סיכון של סטייה ועבריינות (Pearce & Haynie, 2004). על פי Regnerus (2003), מערכת כזו של חיים בצל הדת ועל פיה, מגינה על בנות טוב יותר מאשר על בנים, ועל ילדים צעירים יותר מאשר על מתבגרים. למרות זאת, מתברר כי החיים בחיק הדת אינם מהווים מגן מוחלט מפני התנהגויות סיכון וסטייה, ובעיקר על רקע החיים בחברה הישראלית בעלת המאפיינים המערביים. סטק ורגנרוס (Regnerus, 2003a; Stark 1996), מלמדים כי ככל שקיימת קירבה גדולה יותר בין התפיסות הדתיות האמוניות וההתנהגותיות של הורים וילדיהם לגבי החיים, כך הסיכוי לסטייה קטן יותר. כמו כן נמצא, כי ככל שנפתחים פערים אמוניים בין ילדים – הורים, בין הורים – סביבה, בין ילדים – סביבה וכמובן בין ההורים לבין עצמם, המיגון של הדת נסדק. לאור המסקנה הנזכרת ניתן להבין את התופעה בה מחנכים מנסים לנתק נערות מהוריהן, ומהווים דמות הורית כל שהיא בתהליך ההתבגרות, כסיבה להתקשרות נערות אליהן. לעומת זאת ניתן גם להבין את הנערות שאינן מחוברות לערכי משפחות בהן קיים פער בין הצהרות על דת לבין קיומה.

 

תרבות חרדית לעומת חיי דת וקיום מצוות

אציג להלן הבחנה בין שני מושגי יסוד. המושג: "חיי הדת וקיום מצוות" לעומת המושג "חרדיות". בעוד שהמושג "חיי הדת וקיום מצוות" מתייחס לקיום יום-יומי של מצוות התורה שהנערה גדלה על ברכי עשייתן מגיל צעיר, המושג "חרדיות" הוא מושג משתנה. ה"חרדיות" במהותה כוללת היבדלות מכל מה שמייצגת ה"חילונית". כך שעבור נערה, להיות חרדית פירושו להיות במצב שינוי מתמיד דינמי (כל מה שמתחדש או מתקדש בצד החילוני הופך למוקצה בצד החרדי) שבו היא ערה לקהילה החרדית על כל הוראותיה, המבדילות מהחברה החילונית. החרדיות כוללת את כל ה"תקנונים" שהחברה יצרה כסייגים כגדרות וחומות, מפני השפעות שיפגעו בקיום המצוות. "החרדיות" היא "תוצר" (שנוסד כנגד התפתחות המודרנה במאה הקודמת)  כדי לא לאבד את חיי הדת וקיום המצוות שהם העיקר ביהדות. נערות בסיכון בדרך לבניית "האני" החדש שלהן, מוכנות להפסיד הכל! את כל הערכים שהן גדלו עליהן, ומעוניינות להתחיל לבנות את הערכים שלהן מבראשית. חלק נכבד מהנערות במצבי סיכון, לא מבחינות בין מצוות להנהגות או מאפיינים תרבותיים, אולי עקב בלבול חינוכי בבית או בבית הספר. מציאות זו שבה הנערה מנסה לבנות מחדש את ערכיה, מתאפיינת בניסיונות חוזרים ונשנים לשלוט מחדש על החיים, ולהחזיר את האמון שלה בעצמה וכוחה לעצמה. בתקופה זו הנערות חוות חוסר אמון טוטאלי במחנכים בסביבה בה הן נמצאות. מצב רגיש זה, מצריך מודעות של אנשי חינוך, נוצרת מציאות שבה הצוות החינוכי צריך לבחור ערכים קריטיים ומצומצמים להטמעה וחינוך.  זו הסיבה שבמסגרות החינוך לא ניתן לחנך "מחדש" באופן הדומה או זהה בו התחנכו הנערות בעבר ופרקו עול. מצב עדין זה אמור להוביל את הצוות החינוכי לחשיבה ובחירה לחנך לכדי יישום, בין שני המושגים "חרדיות" או "קיום מצוות", ודאי שחינוך ל"קיום מצוות" חשוב יותר. כתוצאה מבחירה זו, החינוך צריך להחזיר לנערות את האהבה והחוויה החיובית סביב קיום המצוות ופחות להתעסק בערכים נורמות והנהגות תרבותיות, שאינם קשורים לקיום המצוות. השקפה זו נובעת גם מהעובדה שסממנים של "חרדיות" הם לעיתים פעולות או ערכים שהנערות נלחמו בהם בחוזקה כדי לנטוש את הדת, והן מזהות אותם לעיתים כגורמי ה"צרות" שלהן. על פי תפיסה זו צוות החינוך אמור לסייע לנערה לבחור לחזור בהדרגה מהשתוקקות ומוטיבציה פנימית אל קיום המצוות, יחד עם לקיחת הסיכון שהיא לא תחזור לקהילה "החרדית", (תשתלב בתת קהילה אחרת כגון: "חוזרות בתשובה") מה שמסתבר כ"מחיר" קטן, או לא מחיר כלל.

 

מבין עשרות סיפורי נרטיב שתיעדתי במחקר נמצאו שלושה טיפוסי מקרה.

כל סיפורי המקרה התרחשו במציאות בעשור וחצי האחרון. בשלושת הפרופילים שהגדרתי התמקד התיאור של הנערה את חייה, בשלושה היבטים מרכזיים מתוך מכלול הרעיונות שסיפרה והם: תפיסת האני, תפיסת הדת ותפיסת יחסי קירבה ריחוק מהצוות החינוכי. כל אחד משלושת הפרופילים מתאר תהליך של נערה והדרך שבה היא בנתה לעצמה את האני שלה, בתוך העולם החרדי-חינוכי כפי שהיא תופסת אותו היום במחשבה לאחור על חייה דאז. כל אחד משלושת הפרופילים חזר על עצמו במבנה הכללי בסיפורי נרטיב אחרים שתועדו.

שלושת הפרופילים הם:

פרופיל ראשון- נערות המנותקות מעצמן ומהדת ולא מרגישות חיבור לאנשי הצוות. פרופיל שני- נערות שמחוברות לעצמן מנותקות מהדת תופסות את גישתו החינוכית של הצוות כלא מתאימה לסיטואציית חייהן. ופרופיל שלישי- נערות שמנותקות מעצמן ומחוברות לדת ומאדירות את הצוות החינוכי.

הפרופיל הראשון מתייחס לנערות שהסביבה פגעה בהן במהלך גידולן באמצעות מחסור של צרכים בסיסיים או אחרים, הן גדלו על ברכי חוסר האמון במבוגרים, והן מעבירות את התחושה השלילית והניכור שהן חוו ממבוגרים קרובים לאחרים "חדשים" שהן מכירות בסביבות חינוך חדשות. נערות אלה התחילו להתחבר לעצמן כאשר נוצרה מעין הרפיה מביקורת וניסיון לשנות אותן, והן חשו אמון במבוגרים בסביבה החינוכית.

הפרופיל השני מתייחס לנערות שלאורך שנות חינוכן בגיל ההתבגרות לא האמינו בדרכי החינוך של הצוות החינוכי ולא אפשרו לעצמן לנסות לבחון את הרעיונות החינוכיים. הן משוכנעות כי דרכי החינוך שהצוות החינוכי מייצג ומיישם אינם מתאימים בעליל לסיטואציות חייהן.

הפרופיל השלישי מתייחס לנערות שמנותקות מעצמן ומחוברות לצוות החינוכי ולדת באופן מוגזם ולא הגיוני. הן עצמן לא מצליחות להבין מדוע כך הן חשות ומתנהגות. הדרך שלהן לחיות טוב יותר את תקופת המשבר הנוכחית היא באמצעות האדרת הצוות החינוכי, והאדרת כל מה שהוא ממליץ ומאמץ כדרך חיים. בפרספקטיבה של זמן הן מודות, שלאורך תקופה הן היו מנותקות מעצמן, רק בזכות אנשי חינוך שהבחינו בתופעה, וסייעו להן להתחבר לזהותן האישית הן התחברו לחיי המצוות ממקום מודע. אלמלא כן, ביום מן הימים היו זונחות גם את קיום המצוות, שביצעו כהכרת הטוב לצוות המוערץ, או מסיבות ערטילאיות אחרות.

בכל המקרים והפרופילים עולה כי המחויבות העצמית והחיבור האישי לקיום מצוות מתהווה בד בבד עם בניית הזהות האישית של הנערה, ובעיקר כאשר הסביבה תמכה והביעה אמפתיה והכילה את הנערה בשלבי התמודדות.

על מי מוטלת האחריות לחינוך הנערות?

הדילמה הקשה שמלווה את המגזר ה"חרדי" היא התמודדות ובחירה בין הסתרה והדרה לבין התמודדות של גילוי והכלה. התלבטות זו אנו מוצאים כבר בספר בראשית (פרק י"ח), אברהם ושרה מרחיקים את ישמעאל מביתם, מחשש שיקלקל את הבן יצחק. הספור חוזר בתרחיש שונה מעט בפרשת תולדות. יצחק אבינו בוחר לקרב את עשיו ולטפל בו על פי דרכו, "רצה יצחק אבינו להאמין בטוב הגנוז גם בעשיו למרות התנהגותו, מעשיו ואורח חייו" (הרב ש.ר. הירש). רבקה לעומת זאת מנסה להרחיקו ולדחותו, מצב שמפנה כמובן את עשיו אל השוליים. רוזנפלד (1997) מלמד אותנו את עקרון האי נטישה: "לצד אלו שהצליחו לצאת ממעגל התבוסה עמד מישהו אשר ליווה אותם, מבלי שהתנה את נוכחותו בהדדיות, ברווח אישי או בהשגת שליטה על האחר ." רעיון זה עולה בקנה אחד עם פתרון הקונפליקט האם חינוך לחרדיות צריך להיות יעד בתוכנית בניית מערכת הערכים ו"האני" של הנערה המתבגרת החרדית בסיכון. הדמויות המלוות הנמצאות בחייה של המתבגרת, צריכות להיות בעמדת נוכחות מורגשת, כך שהנערה תחוש את קרבתן, מבלי להרגיש מחויבת כלפיהם באופן אישי. כמו כן עולה גם מהמחקר וגם מהתיאוריה כי חינוך לכדי שליטה על האחר, אינו משיג את מטרתו בטווח הארוך.

 

תגובות

הוספת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם באתר. חובה למלא את כל השדות.


להוספת תגובה מזוהה ולהרשמה ←


בשליחת התגובה אני מאשר/ת עריכת ניסוח/השמטת ביטויים שאינם הולמים את האתר